ר' סעדיה גאון על בראשית ג:כא

1ואשוב לפרש את הפסוקים האלה. ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו, אין זה שברא להם בגד, יש מאין, אלא גרם להם לעשות לעצמם דבר שיסתיר אותם מבושת העירום ומן החום והקור. הראה לו את הכותנה ואת הפשתן, ועורר בו את המחשבה שאפשר להתכסות בהם, וניסו ומצאו שכך הוא. ואחר כך חשב (אדם) על הצמר ושער גמלים ושער עיזים ומצא גם אותם (מוכשרים) לכך. והזמין לפניו תולעת משי והתבונן איך שהוא מוציא מפיו משי והשתמש בו לצרכו, וכן (הראה לו) כל מיני דשאים ועשבים שהמלבושים נעשים מהם. ובזה הוציא אותו מן הצורך להתכסות בעלי עץ שאין להם קיום. ואכן, הלשון קוראת לגרימה, עשיה, ככתוב: ועשיתי את אשר בחוקי תלכו, ואין גם שם דבר יותר מגרימה. ואמר כתנות עור ולא כתנות בשר, כי כוונתו לשכבה העליונה של הגוף, שהיא דבוקה במלבושים, וזה עורו. וכן (יש לפרש) "שמלתו לעורו", וכך נאמר: עור בעד עור, וענינו: אבר בעד אבר. ואמר עור ולא בשר כי הדבר שהחוש נופל עליו הוא העור. וכן כשאדם מחפה על פניו בידו (מפני הכאה) הכאב נופל על העור באופן שהוא תכופות מתקמט ולא נעשה פצע בבשר. וכן פירש יאכל בדי עור – ענפי גופו, שהם הבנים ולא אמר בדי בשרו כי (העור) הוא המרגיש והוא הסיבה להזרעת הזרע. וכן "עורינו כתנור נכמרו" – הכוונה לכל הגוף. והוסיף "וילבישם", מטעמים שונים: עורר את תשומת לבם על תפירת כותנות, מכנסיים, כובעים ומלבושים אחרים, ועורר אותם על אריגת מלבושים שאין בהם תפירה, לפי טיבם, כאיזורים ותרבושים וכדומה. גם הראה להם איך לפשוט בזמן אחד (את המלבושים) ואיך ללבשם בזמן אחר, כדי שלא יתקלקלו. גם הודיע להם איך להתכסות בהם בחורף ובקיץ ובתקופות שביניהם.