ר' סעדיה גאון על בראשית ג:ט

1ויאמר לו איכה, אין זה בדרך שאלה, כי אין דבר נעלם ממנו יתעלה ככתוב: הממנו ייפלא וגו', אלא אמר כך כדי שיודה והודאתו היא פתח לתשובה, והרבה כיוצא בזה במקרא, כגון אי הבל אחיך (שאמר לקין) ועוד הרבה (שאלות) כאלה.

2...והלביאה, זמן עיבורה ש"נ יום, פי שבע מזמן עיבור השונרא, שהוא מין נחש (?) והאריך את זמן עיבור הנחש פי שבע מעיבור הלביאה, ד' שנים. ואין זה דבר שנתחדש בנחש (אחרי הקללה), אלא כך היה טיבו מלכתחילה, והחזירו לטבעו.

3ובפרשה הזאת ט' שאלות: א. איך שם את הליכת הנחש על גחונו עונש, והלא הרבה בעלי החיים האחרים הולכים על גחונם, ואם זה עונש גם אצלם, מה היא הסיבה שגרמה לענשם, ואם אצלם אין זה עונש הרי אין זה עונש גם לגבי הנחש. [והתשובה]: כל מי שהוא כך לפי טבעו ולא היה רגיל בשום פעם באופן אחר, אין דבר זה עונש אצלו. אבל לנחש היה זה עונש מפני שהוא כבר היה רגיל שלא לזחול ונעשה זחלן, והיתה לו זחילתו עונש. ב. איך אפשר שעשה את מאכלו עפר, והלוא אנו רואים שהוא אוכל את כל מה שהוא מוצא? והתשובה: הוא אוכל את כל מה שהוא מוצא לפי טבעו, ואכילת העפר נוספת לו, כדי להשפילו ולעשותו דוגמא לכל מסית ומדיח, שהוא כמוהו, ככתוב: שננו לשונם כמו נחש, אם ישוך הנחש בלי לחש, ואין יתרון לבעל הלשון. ג. איך שם איבת הנחש לאדם לעונש, בעוד אנו רואים שרבים הם אויביו (של אדם), כגון חיות הפרא והעקרבים? או שזה עונש גם אצלם, או שגם אצל הנחש אין זה מחמת עונש. ואנו אומרים בזה כמו שאמרנו בתשובה (על השאלה) הראשונה: כל בעלי החיים שוטמים את האדם לפי טבעם ואין זה עונש, אבל הנחש שבתחילה לא היה אויבו ונעשה לאויב לו, אצלו עונש הוא, ולו היה ... אדם ... (היינו חושבים את זה לאסון). ד. איך הזכיר את נשיכת הנחש לאדם כעונש, והלוא הוא נושך את כל בעלי החיים, או שכל בעלי החיים ענושים כאדם, או שגם האדם אינו ענוש? ונאמר שבכל בעלי החיים הנחש פוגע מטבעו, ואילו מפני האדם היה ירא, וכשסר פחדו ויראתו מפניו, התחיל מכישו כמו שהוא מכיש את שאר בעלי החיים, ובזה העונש. ה. היאך נחשב הצער של חוה בהריון ולידה עונש? והרי הנקבות של כל בעלי החיים סובלות מהצער הזה, או שגם אצלן זה עונש, או שאין בזה משום עונש כלל? ואנו אומרים כדרך שאמרנו בתשובה הזאת. בכל הנקבות (הצער הזה הוא טבעי) ואילו חוה היתה מיועדת להיות הרה בקלות ויולדת בנחת, וכשחטאה הפכה להיות כשאר בעלי החיים, וזה ענשה. ולכל חמש התשובות האלה אמשול לך משל: הפגעים הטבעיים לעולם אינם עונש ורק המפגעים החורגים מן הטבע עונש הם, יתר על כן (אילו מן הסוג הראשון) אין בהם צער כלל. כל שאינו רואה בערפו אינו עיור, ומי שאינו מדבר באזנו אינו אלם, ומי שאינו שומע בידו אינו חרש, כי אברים אלה טבעם בכך, לא לראות, לא לדבר ולא לשמוע, אבל האיברים שנוצרו (לפעולות מסויימות) ונתחדש בהם דבר שלא כטבעם, זאת היא פגיעה להם. וכן מי שטבעו לזחול או ללדת בעצב, אין זה עונש אצלו. ורק מי שלא היה טבעו כך מקודם ונעשה טבעו – עונש הוא. ועוד אביא לך (משל) מענין המשרות. מלך שכעס על יועצו ועשאו בלן, הרי זה עונש, מפני שבתחילה לא היה בלן. אבל הבלן שאומנותו בכך מתמיד, אין הבלנות עונש אצלו, ודברים אלה מספיקים לכל חמש השאלות. ו. מפני מה דבר העונש חל בכל יוצאי חלציו, כי כתוב בזיעת אפיך? ונאמר שאצל זרעו לא היה זה עונש ובזיעת אפיך, כמו בעצבון תאכלנו (הוא עונש רק לאדם), כי היה לבדו בכל המלאכות, כמו שביארתי. ז. איך נתקללה הארץ על חטא שחטא אדם, שהרי נאמר ארורה האדמה בעבורך? והנבערים מדעת אמרו עוול הוא שיהא שמעון נענש על שראובן חטא, והם אינם שמים לב לכך שאין הארץ בעלת הכרה שתצטער על ידי הקללה, ואינה בתחושה שתסבול מהמכה. והקללה החלה על האדמה היא רק יובש ובצורת כמו שהברכה החלה באדמה, היא שפע ושובע, ככתוב: מברכת ייי ארצו, כריח שדה אשר ברכו ה', ובהיפך מזה – תקולל חלקתם, וכדומה לזה. וכשם שברכת האדמה היא להנאת האדם, כי פירושה שפע (לאדם) כך קללת האדמה, להפסדו של אדם, כי פירושה רזון, האדם הוא הנענש, לא האדמה. ח. אמר בזיעת אפך תאכל לחם, והלא אנחנו רואים אחדים מזרעו, או הרבה מהם, מתפרנסים בנחת? וכבר ניתנה התשובה על כך ואמרנו שעמל אדם וזיעת אפו היה שונה משל זרעו, באשר לא היה לו שום עוזר. ברם, נוסיף ביאור ונאמר: אם הקללה נאמרה גם בזרעו, אז שני הפירושים (אפשריים) בדבר: א. הכתוב מדבר בעצם מזונותיו של אדם שאינם נוצרים אלא בעמל אדם, אם שהעובד הוא האוכל, אם שהוא זולתו – הגזירה היא על מין האדם, לא על כל פרט ופרט. ב. אם נניח שהגזירה היא על כל פרט הרי למעשה אין אדם נמלט מיגיעה על מחיתו ועל מזונותיו, כל אחד לפי מצבו, ואפילו המלך, ככתוב: ויתרון ארץ בכל הוא ומלך לשדה נעבד. ט. אמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ומפני מה לא הזכיר תחית המתים? ונזכיר שכבר אמרנו קודם שדבר זה נאמר לאדם בלבד. הוא היה הראשון ששמע שגופו יהיה לעפר אחרי מותו, וזה היה כדי לצערו ולהחרידו. אבל זרעו כבר הורגלו בזה ויישבו את דעתם על כך, ככתוב: וישוב העפר אל הארץ כשהיה וגו'. ואין זה בשורה רעה המפתיעה אותם. ואם גם נניח שהמאמר הזה נאמר לבני האדם בכלל, הרי אין הוא מדבר אלא בחיי העולם הזה בלבד, עד שימות, שבהם אינו פוסק מלבקש חיים. ובזה הגיע המאמר אל המצב של "ואל עפר תשוב". ולא מן הדין היה שיזכיר את חיי העולם הבא, מפני שהיה אז מעלה על הדעת שהיגיעה והדאגה קיימות גם בעולם הבא, ואין הדבר כך. אדרבא, כולו מנוחה ונעימות, ככתוב: יבוא שלום ינוחו על משכבותם, ונאמר: ומצאו מרגוע לנפשכם, ונאמר: תודיעני אורח חיים וגו'.