ר' סעדיה גאון על בראשית ו:ה

1תרגמתי "וינחם": תואעד, התרה בהם, כי מלה זו כוללת שבעה ענינים: חרטה, כמשמעה המפורסם ביותר – והעם ניחם לבנימין, איום והתראה – הנה עשיו מתנחם וגו', נחמה – וינחם יצחק אחר אמו, כפרה – וינחם ברב חסדיו, חמום – הנחמים באלים, הסתכלות – ונחמתי על הטובה, ונחמתי על הרע, וזה מלשון ארץ ישראל – אנא חאמי, במקום אנא חזה. והנו"ן באה לתפארת (שהיא רגילה) אצל העבריים המדקדקים בלשונם, כמו שהם מדגישים בלשון התרגום ומקשרים במאמר וקרנונתא מול מחזה אל מחזה. ועל פי הפירוש הזה יש להסב "ויתעצב אל לבו" על האדם, כי מתחילה ועד סוף הכתוב אמור בלשון יחיד. והוסיף: "כי עשה את האדם" ו"כי נחמתי כי עשתיו", כמו שקבענו (בתרגום). כמו שעשה אותו לא מדבר, כך יש בכוחו לאבדו, כי איבודם אינו יותר קשה מבריאתם, אדרבא, הוא קל יותר. והלוא תראה איך הוא מביא ראיה מעין זה בסיפור על בבל: נשבע ייי צבאות בנפשו כי אם מלאתיך אדם כילק וגו', עשה ארץ בכחו וגו', ונאמר: תתן המון מים בשמים. ויתכן שמילת וינחם משמשת כאן בהוראת חרטה, כמשמעה הידוע, ומילת ויתעצב מוסבת על מעשה הבורא. ואין זה מטיל פגם בכחו, על פי האופן שאבאר. והלא אנו אומרים שאלוהים ירא מפני רע (שיקרה) לאוהביו כדרך מה שאמר: לולא כעס אויב אגור. אין זה שהפחד שולט עליו, אלא הוא מזהיר אותם. כמו כן אנו אומרים שהוא (אלוהים) מתאווה לדבר, בשביל בריותיו, כגון מה שכתוב: מי יתן והיה לבבם זה להם. ואין תשוקה חלה בו אלא התשוקה להם היא. וכן הוא שמח במעשה הצדיקים – אף על פי (שלמעשה) אין אצלו שמחה, וכתוב: ישמח ייי במעשיו. והכוונה הנכונה היא – הוא משבח אותם במעשיהם. וכן ייתכן לאמור בקשר לויתעצב אל לבו, שאין העצב והדאגה חלים בו אלא בכופרים שחטאו ועברו על מצוותיו. וכן (יש לפרש) וינחם ייי – הטיל בהם את החרטה, בהכרח, באופן שטוב היה להם לולא היו בארץ, ולולא ברא אותם ייי. וזהו פירוש סוף הפסוק, "כי עשה את האדם בארץ". הלוא תראה כשכאב בא על אדם הוא מבקש את נפשו למות כגון המחכים למוות וגו' ואמרו להרים כסונו וגומר. יותר מזה, הוא מבקש שלא היה נברא כלל, ככתוב: כאשר לא הייתי אהיה, וכדומה לזה.