שפת אמת, במדבר, נשא יב

1תרמ"ו

2במדרש וישלחו מן המחנה הגו סיגים מכסף כו' הענין הוא דביציאת מצרים וקבלת התורה נתרפאו מכל מומין וטומאה ונעשין כלי' לעבודת הבורא. וכמו שהפסולת ותערובות מונע שלימות הכלי'. לכך כאשר הגו יצאו לצורף. כמו כן ע"י שלימות הכלי מתברר הפסולת. וז"ש וישלחו מן המחנה שע"י התכללות בנ"י באחדות יתפרדו פועלי און. ואמת כי אין שיעור לזה האחדות. וכמו כן להבירור. ויש מחנה לפנים ממחנה וכמו כן כמה מיני טומאות כמבואר בענין. והכלל כי הגם שע"י החטא חזרו להיות זבין ומצורעין כו'. אבל הפרש יש שמקודם הי' תערובות בעצם. ומזה הוציאנו השי"ת ממצרים. ונק' בני חורין. וזה הרמז שנתרפאו מן התורה כדדריש מנין שלא הי' בהם סומין חגרין כו'. פי' שהשי"ת מסר להם התורה ובכח התורה יכולין להתרפאות כמאמר אני ה' רופאך. ומה שחזר ע"י החטא הוא במקרה. אך כשחוזרין להתאחד באחדות התורה חוזרת להם ומתרפאין. ומעין זה בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד וחוזר לבנ"י ההארות מקבלת התורה לכן מתעברין מינה כל סט"א כנ"ל וישלחו מן המחנה:

3במדרש כה תברכו וכו' ואעשך לגוי גדול והי' ברכה כו' ע"ש. הענין הוא שהקב"ה וב"ש אמר לאברהם אע"ה לך לך מארצך כו'. וביטל כל הטבע ופירש עצמו מכולם ועי"ז עצמו נעשה הוא הברכה ונמשך קיום העולם על ידו להודיע כי קיום כל הטבע ע"י הביטול אליו ית'. וכמו כן נתקיים בבנ"י בכלל שהם הנפרשין מאנשי הטבע ובפרט במדבר שנמשכו אחריו ית' למקום מדבר שממה ולכן נמסר הברכה בידיהם. ובפרט הכהנים שאין להם חלק בארץ והיו מופרשים רק לעבודת המקדש והיו הם המברכים לכל. ומה"ט נסמכה פרשה זו לפרשת נזיר לומר שע"י הנזירה והפרישה מן הטבע שורה הברכה בהטבע וביטולו של דבר זה קיומו. ומה"ט בש"ק יורד ברכה על כל ימי המעשה ע"י שיש בו ביטול הטבע וכל מעשה גשמיי לכן היא מקור הברכה. והג' סעודות בש"ק הם מעין הג' ברכות שבברכת כהנים. וזה ג"כ הרמז בפסוק ואיש את קדשיו לו יהיו ודו"ק: