ספר העקרים, מאמר ב י

1שם האחד אמנם יאמר על הדבר שהוא נותן יחוד והבדלה לנמצא מזולתו. ולזה יפול שם האחד על אישים רבים מתחלפים, בעבור היותם מסכימים בענין אחד ייחדם יובדלו באותו הענין מזולתם, הן שיהיה אותו הענין מקרי, כמו עם אחד ושפה אחת, כי בעבור היותם מסכימים בדבר אחד מקרי כדת בישמעאלים והשחרות בכושיים, נאמר בהם שהם גוי אחד, להיותם משתתפים בענין אחד מקרי יבדילם מזולתם, והן שיהיה אותו הענין עצמותי, כמו שנאמר כי ראובן ושמעון אחד באנושות והאדם והסוס אחד בחיות, כי יאמר בהם שם האחד להיות בהם ענין אחד עצמותי יבדילם מזולתם, וכל מה שיהיה הענין ההוא המיחד ייחדהו מזולתו יותר, יהיה יותר אמתי בשם האחד. ולזה יהיה ענין האחד יותר אמתי על ראובן, עם היותו מורכב מאברים רבים מתחלפים במין נראים לחוש, מאשר הוא על עם אחד.

2ויותר אמתי מזה הוא האחד הנאמר על הבשר או על העצם או האבר האחד המתדמה החלקים אף על פי שהוא מורכב מיסודות מתחלפים, לפי שיקשה הפרדתם ואינם מושגים לחוש, יצדק עליהם יותר שם האחד.

3ויותר אמתי מזה בשם האחד היסוד הפשוט, שאי אפשר לחלקו אל החומר והצורה אשר מהם הורכב אלא בשכל, ואין אחד מהם מושג בחוש נפרד. והיותר אמתי בשם האחד השטח. והיותר אמתי מזה הקו, שהוא מרחק אחד בלבד, ואינו מחובר מדברים יותך אליהם לא בפעל ולא במחשבה, כיסוד הפשוט אל החומר והצורה וכשטח אל האורך והרוחב, אבל הוא מרחק אחד פשוט יובדל בזה מכל הנמצאים ולא ישתתף לו בזה זולתו, ומכל מקום אין אחדות הקו אחדות גמורה, לפי שכבר יחלק אל קשתי ואל ישר, ויחלק כל קו שתרמוז אליו אל חלקים קטנים יקרא כל אחד מהם קו. והיותר אמתי ממנו בשם האחד הנקודה, שלא תחלק לא בפעל ולא במחשבה, והיא נבדלת מזולתה מן הנמצאים ולא ישתתפו בדבר אלא שהיא בעלת מצב, ובעבור זה אין זה אחדות גמורה, אחר שישתתפו לה במצב נמצאים אחרים. והיותר אמתי בשם האחד הוא האחד המספרי, שאינו בעל מצב ולא ישתתף לו בזה זולתו מן הנמצאים, אלא שאין מציאותו מציאות אמתי בפעל אלא במחשבה, ולזה כבר תשיג המחשבה קבוץ רב מאלה האחדים המספריים שזהו גדר המספר שהוא קבוץ האחדים, ולזה הוא מבואר שאף זה איננו אחדות גמורה, אחר שאינו נותן יחוד והבדלה לנמצא מה בפעל מזולתו מן הנמצאים, ואפשר שיושכלו אחדים רבים ממנו.

4והאחדות הגמורה היא אשר נותנת יחוד והבדלה מכל מה שזולתו לנמצא מה שהוא נמצא בפעל, שאי אפשר שיושכל עמו זולתו דומה לו. ואחר שאין בנמצאים נמצא שלא ישתתף עמו זולתו בדבר ושלא ישוה לו דבר זולת השם יתברך, הוא מבואר שאין בעולם מי שיפול עליו שם האחד שיהיה מובדל מכל מה שזולתו באמתות אלא האלוה יתברך, לפי שהוא לבדו מחוייב המציאות, וכל הנמצאים זולתו אפשרי המציאות וישתתפו זה לזה באפשרות המציאות, ואין מי שישתתף לו בחיוב המציאות ולא בדבר מן הדברים ואפילו בשם הנמצא בלבד, כי כבר בארנו שאי אפשר שיהיו שני מחוייבי המציאות, ושאי אפשר לשכל לציירם שוים מכל אופן, ושהמציאות יאמר עליו יתברך ועל זולתו בשתוף השם, ואם כן אחדותו יתברך אחדות גמורה, שלא ישתתף לו שום נמצא ולא ישוה אליו בשום דבר.

5ואחר שהתבאר שהאחד באמתות יאמר על הנמצא שלא ישוה אליו ולא ידמה אליו דבר, והתבאר שמחוייב המציאות שנתאמת מציאותו במופת אין דומה לו ולא ישתתף לו שום נמצא בענין מן הענינים, הוא מבואר שתואר האחד הנאמר עליו יתברך כאלו הוא ענין שוללי ולא ענין חיובי, ולזה לא יחייב רבוי בעצמותו יתברך. וזהו שנתבאר בתורה בפירוש שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, כלומר כי כמו שבבחינת היותו אלהינו, רצה לומר ממציא כל הנמצאים, והוא המופת הראשון שכתבנו, יתחייב שיש מחוייב המציאות הוא לבדו עלת הכל ואין לו דומה בזה, כמו שאמר הכתוב ואל מי תדמיוני ואשוה, כי כולם הם עלולים זולתו, כן מצד עצמו הוא אחד ואין שני דומה לו ואין זולתו מחוייב המציאות, ורמז אל המופת השני שכתבנו, וכאלו נתבאר בזה שענין האחדות הנאמר עליו יתברך הוא ענין שוללי לא ענין חיובי, ולזה לא יחייב רבוי בעצמותו, לפי שאיננו תואר נוסף על העצמות.