ספר העקרים, מאמר ב כא

1בבאור השורש הרביעי שאמרנו שהוא יתברך מסולק מן החסרונות. כאשר עייננו בתארים עיון דק מאד יותר עמוק, נמצא שהוא מן ההכרח שיתואר השם יתברך בתארים רבים, ולא מצד פעולותיו בלבד ומן הטעם שזכרנו בפרק ח׳ מזה המאמר, אבל גם מצד עצמו יתברך.

2וזה כי החיוב והשלילה חולקין האמת והשקר תמיד בכל החמדים, דוצה לומד בהכרחי ובנמנע ובאפשר, והוא מבואר כי באפשר לא ימלט הענין מחלוקה, אם שיהיה הוא יתברך חכם או בלתי חכם וכן יכול או בלתי יכול ורוצה או בלתי רוצה, ואי אפשר שיצדק עליו שהוא בלתי חכם או בלתי יכול כי הוא יתברך אי אפשר שימצא בו שום חסרון, ולזה הוא מחוייב שיצדק עליו החלק האחר ושיהיה חכם ויכול ורוצה וחסיד וישר ונאמן, וכן יחוייב בכל מיני השלמיות שהוא ראוי שימצא בו צד השלמות אחר שאי אפשר שימצא בו צד חסרון, וזה ענין הוא מחוייב בעצמו מאין פנות אל הפעולות הנמשכות ממנו יתברך, כשנאמר שהוא חי לפי שהחיות מושפע ממנו וחכם לפי שהחכמה מושפעת ממנו וכן בשאר התארים, אבל הוא חי וחכם לפי שאי אפשר שיהיה מת ולא סכל. ואחר שמיני השלמיות מתחלפים, כי הידיעה זולת היכולת והיכולת זולת החיות והחיות זולת הרצון וזולת החכמה, יחוייב אם כן שימצאו בו תארים רבים מתחלפים, ואחר שמזה הצד יחוייב שימצאו בו רבוי תארים, וממה שבארנו בפרק עשירי מזה המאמר יחוייב שלא ימצא לו שום תואר זולת עצמותו, מי יתן ואדע על איזה צד ימצאו בו רבוי התארים שלא יחייבו רבוי בעצמותו.

3ונאמר כי התארים שייוחסו אליו יתברך הם ב׳ מינים, מין ייוחס אליו מצד היותו מחוייב המציאות ועלת כל הנמצאים, שאי אפשר שיושכל היותו מחוייב המציאות ועלת כל הנמצאים אם לא ימצאו בו אלו התארים, כמו היותו אחד וקדמון ונצחי וחכם ורוצה ויכול וזולת זה מן התארים שהוא מן ההכרח שימצאו בו יתברך להיותו ממציא כל הנמצאים, ומין ייוחס אליו מצד שנדמה בו היותו שלמות, כמו אם ניחס אליו העושר לפי שאנו מדמים בו שהוא שלמות אליו כמו שהוא שלמות אלינו מצד שההפך הוא חסרון, וכמו השמיעה והראות שניחס אותם אליו יתברך לפי שהם שלמות בנו ואף על פי שלא יושגו לנו אלא בכלים גשמיים.

4וכל תואר שיתואר בו שום מתואר יש בו שתי בחינות, האחת מצד השלמות אשר בתואר ההוא, והשנית מצד החסרון המתחייב אל התואר ההוא, וכאלו התואר לפי זה מורכב מב׳ ענינים הרכבה שכלית, הענין האחד הוא שלמות והאחר הוא חסרון, כי החכמה כשנחייב אותה אל הנושא הנה היא מצד עצמה שלמות אל הנושא, ומצד היותה נקנית אל הנושא והיא מקרית בו ימשך מזה חסרון אל הנושא, שהיא בלתי עצמית אליו ומחייבת רבוי בו.

5וכשניחס החכמה אליו יתברך הנה ניחס אותה אליו מן הצד שהיא שלמות לא מן הצד שיש בה מן החסרון, כי החסרון הנמצא באותו שלמות הוא כשנבחין החכמה בצרוף אלינו שהיא נקנית אלינו מן התולדות המוצאות מן ההקדמות ותולדה אחר תולדה, ולזה היא דבר מתחדש בנו ותואר נוסף על עצמותנו, וכשניחס אליו הידיעה לא ניחס אותה אליו על שהיא נקנית מן ההקדמות ולא על שהיא מתחדשת בו כדרך שהיא מתחדשת בנו, אבל היא נמצאת בו מצד עצמו כדרך שהמושכלות הראשונות נמצאות באדם, זולת למידה ולימוד ובאופן יותר שלם. והכונה כשניחס החכמה אליו היא לומר שהשלמות ההיא נמצא אליו בזולת שום חסרון, אלא שאנחנו לא נשער דרך השגת החכמה אלא כדרך שישיגה האדם, וכן נאמר בתואר היכולת ובתואר הרצון וזולת זה מן התארים, שהם אמנם ייוחסו אליו מצד השלמות הדבק באותו התואר לא מצד החסרון הדבק בתואר ההוא.

6ועל זה הדרך נוכל ליחס אליו אפילו התארים שהם מן המין השני שהם השגות גשמיות, כמו שניחס אליו ההרחה שהיא השגה חושיית, כאמרו וירח ה׳ את ריח הניחוח, ולא ניחס אותה אליו בלי ספק מצד שהיא השגה גשמית אלא מצד השלמות הדבק בה, שהיא קבלת הקרבן ברצון מן המקריב אותו בכונה ראויה, לא קבלת ההנאה שהוא צד החסרון.

7וזהו מאמר הנביא כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי, הרי שבאר שכונת צווי עשיית הקרבן היתה כדי שיכנע לב החוטא לשוב אל השם ולשמוע בקולו, ולא מצד ההנאה החושיית המגעת אליו חלילה, כמאמר הכתוב האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה זבח לאלהים תודה וגו׳ וקראני ביום צרה וגו׳, שכל זה ראיה שכונת צווי עשיית הקרבנות היתה לכוין לב החוטא לעבודת השם בלבד.

8ולזה לא ניחס אליו חוש הטעם וחוש המשוש, שאף על פי שהם שלמות אלינו מצד שאנחנו בעלי חיים גשמיים לקרב הנאות ולהרחיק המזיק, אין בהם שום שלמות רוחני שניחסהו אליו יתברך, ולזה ייחס אליו הכתוב השמיעה באמרו תהיינה אזניך קשובות וגו׳, וייחס אליו הראות, הנה עין ה׳ אל יראיו, עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ, לפי שאלה ידמו ההמון שהם שלמות רוחני, ולזה ייחס אליו יתברך עם שלא ייחס אליו הטעם והמשוש, וזו ראיה שהתארים אמנם ייוחסו אליו יתברך מצד השלמות שיש בהם לא מצד החסרון שיש בהם. ועל כן נאמר שהתארים שייוחסו אליו יתברך אף על פי שנמצאו בנו נפרדים, ראוי שיובנו בו יתברך מתאחדים, כי אנחנו בעבור שנשיג או נקנה אותם בזה אחר זה, נבין אותם נפרדים, וכן בעבור שנקנה אותם אחר שלא היו בנו, נבין אותם תארים נוספים, אבל בו יתברך ראוי שנבינם מתאחדים ובלתי נקנים באופן שלא יחייבו רבוי בעצמותו ויהיה זה חסרון אליו.

9וכבר בארנו שהתארים אמנם ייוחסו אליו מצד השלמות אשר בהם לא מצד החסרון הדבק בהם, לפי שהוא יתברך מסולק מן החסרונות, ובעבור זה שמנו השורש הרביעי שהוא מסולק מן החסרונות לסלק ממנו כל תארי החסרונות, כמו הסכלות והעוני והשינה והליאות ודומיהם, ולכלול בו שכל תארי השלמיות שייוחסו אליו או שימצאו בו אמנם ייוחסו או ימצאו על הצד שיש בהם מן השלמות לא על צד החסרון אשר בהם או שימשך אליהם, כמו רבוי או שינול שהם חסרון בו, להיותו יתברך קיים תמיד על אופן אחד ובלתי משתנה.

10וזהו שאמר המשורר אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, כלומר אחר שאין דומיה לך לא מצד שינה ולא מצד סכלות ולא מצד ליאות, כי אין בך שום חסרון ולא תקבל שום שנוי, אם כן למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, אל תחרש ואל תשקוט אל. ועל הדרך שבארנו אפשר שיקויימו אליו יתברך תארים חיוביים אותן שאין המלט מליחסם אליו, כמו חי וחכם ורוצה ויכול ודומיהם, בצד שלא יחייבו בו שום חסרון. והבן זה מאד כי הוא דרך ישר ונכון בחרוהו כת החכמים התורנים הראשונים והאחרונים, וראוי לסמוך עליו, קחנו ועיניך שים עליו.