ספר העקרים, מאמר ב כה

1מן הדברים המתחייבים לשורש הד׳ הזה שהוא היותו יתברך מסולק מן החסרונות, הן לפי זה הדעת הפילוסופי והן לפי הדעת התורני שנזכר בפרק ב׳ מזה המאמר, הנה הם שכאשר תארנו השם יתברך בשום תואר, הן שיהיה שולליי או חיובי מן התארים שאפשר שיתואר בהם השם יתברך, שהוא ראוי שיובן התואר ההוא בו יתברך בלתי בעל תכלית משני צדדין, אם בלתי בעל תכלית בזמן ואם בלתי בעל תכלית בשלמות וחשיבות, וזה כי אחר שבארנו שהשם יתברך קדמון ונצחי, רוצה לומר שהוא נמצא זמן בלתי בעל תכלית הן מן הצד הקודם הן מן הצד המתאחר, הנה יחוייב שיהיה אי זה תאר שיתואר בו יתברך קדמון ונצחי כמוהו, כי כמו שהוא יתברך היה נמצא וימצא זמן בלתי בעל תכלית, כן התארים ימצאו בו זמן בלתי בעל תכלית, כי אי אפשר שיהיו מחודשים בו או נמצאים זמן זולת זמן, כמו שבארנו כל זה.

2ואמרי זמן בלתי בעל תכלית הוא על צד ההקל מן הלשון, כי הוא יתברך לא יתכן שנאמר בו שהוא נמצא זמן בלתי בעל תכלית אחר שהוא קודם אל הזמן, אלא אם היה המשך הוא הזמן, אבל הכונה לומר שאין לו קצה לא מן הצד הקודם ולא מן הצד המתאחר, ועל כן יהיה כל תואר מהתארים אשר בו בלתי בעל תכלית בזמן.

3ואולם שיהיה כל תואר מהתארים אשר בו בלתי בעל תכלית בחשיבות יתבאר על זה הצד, אין ספק כי כשיתואר השם יתברך בשהוא חכם ראוי שיובן מזה שחכמתו בלתי בעלת תכלית בשלמות, כי אחר שעצמותו בלתי בעלת תכלית בשלמות, ראוי שיהיה יודע את עצמו, ואי אפשר שיודע הבלתי בעל תכלית בשלמות אם לא בידיעה בלתי בעלת תכלית בשלמות, כי הבעל תכלית לא יוכל להקיף את הבלתי בעל תכלית. וכן כשנאמר עליו יתברך שהוא יכול, ראוי שיובן גם כן שיכלתו בלתי בעל תכלית, שאם היה בעל תכלית כבר אפשר שידומה יכולת גדול יותר ממנו, ויהיה אם כן לואה אחר שאין בו היכולת היותר גדול המדומה ההוא, וכן כשנאמר עליו יתברך שהוא טוב, ראוי שיובן שהוא בלתי בעל תכלית בטוביות בהכרח, שאם היה הטוב מוגבל יהיה אפשר שיהיה טוב יותר גדול ממנו, לא יהיה הוא אם כן טוב גמור.

4ועל זה הדרך ראוי שיובן בכל תואר מן התארים שהוא נמצא בו יתברך שהוא בלתי בעל תכלית בחשיבות ואין בו צד מן החסרון כלל, כמו שהמציאות שיתואר בו יתברך ראוי שיובן שהמציאות ההוא לו מעצמו ואינו קנוי לו מזולתו, וכשיאמר המציאות על זולתו אי אפשר שיהיה בלתי בעל תכלית בחשיבות, אחר שמציאותו קנוי לו מזולתו, ואין שום נמצא שיהיה כל תואר נאמר עליו בחשיבות בלתי בעל תכלית אלא הוא יתברך, כי כמו שכל תואר בפני עצמו הוא בלתי בעל תכלית בזמן כמו שבארנו, כן הוא בלתי בעל תכלית בחשיבות ונעימות, וזהו מה שאמר הכתוב נעימות בימינך נצח, כמו שיתבאר בפרק ל׳ מזה המאמר.

5וגם ראוי שיובן שהשלמיות שימצאו בו יתברך הם בלתי מוגבלים במספר, רוצה לומר שהם בלתי בעלי, תכלית מצד רבויים, וזה כי אחר שהשם יתברך ראוי שימצאו לו כל מיני השלמיות שאפשר שיצויירו, ויסולקו ממנו כל מיני החסרונות, ואפשר שידומו שלמיות בלתי בעלי תכלית נמצאים בו, ראוי שיהיה כן לפי האמת, שאם לא היה כן לא יהיה בתכלית השלמות, אחר שהיה אפשר שימצאו בו שלמיות יותר מהנמצאים בו. ולזה הוא מבואר שראוי שימצאו בו שלמיות בלתי בעלי תכלית מה שאין הפה יכולה לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע.

6ולזה היה שם צבאות מן השמות שאינם נמחקים, לרמוז לזה המין מן השלמות. ואל זה המין מן השלמות רמז השלם ר׳ חנינא כשאמר למי שהרבה בתארים לפניו סיימתינהו לכולהו שבחיה דמרך, כלומר אחר שהם בלתי בעלי תכלית אין ראוי לך להגבילם בשום מספר ולומר שיש מספר שיסיים לספור אותם, כי זה היה חסרון בחקו והוא יתברך מסולק מן החסרונות.

7ואל אלו הג׳ מינים מהבלתי בעל תכלית רמז דוד במזמור ה׳ חקרתני ותדע, כי הוא התחיל לשבח ידיעת השם ולומר איך היא בלתי בעלת תכלית שהיתה מקפת בכל פרטי תנועותיו ומעשיו עם הפלגת רבויים באיזה מקום שיהיו. ואמר ה׳ חקרתני ותדע, לבאר שאין ידיעת השם ממין ידיעת האדם, שהאדם חוקר ובלתי משיג, אבל הוא יתברך חוקר לב ובוחן כליות ומשיג ויודע המחשבות, וזהו בנתה לרעי מרחוק, כי רעי נגזר מרעיון, והאריך לבאר זה מתואר היצירה ואמר כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי, וסיים בזה כשאמר גלמי ראו עיניך וגו׳, כלומר כי לא לאחר שנוצר הגיעה הידיעה האלהית בו, אבל גם כשהיה גולם בלי צורה היתה הידיעה האלהית מקפת בו, וזהו גלמי ראו עיניך, ולא גלמי בלבד שאני מלך וחשוב כמו כלל, אבל גם כל הגלמים קטן וגדול כלם הם נכתבים על ספרך, וידועים לפניך הימים שיושפעו בהם הצורות ויהיו נוצרים בהם, ואפילו קודם שיהיה שום אחד מהם נמצא, וזהו אמרו ימים יוצרו ולא אחד בהם על פי הכתיב שהוא כתוב באל״ף, ועל פי המסורת שהוא בוא״ו בא לומר שבהתרבות הידועים לא תתרבה בו הידיעה אבל לו יתברך אחדות ידיעה בהם, ואחר זה אמר ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם, כלומר אתה בנתה לרעי מרחוק אבל אני איני יכול להשיג רעיך, רוצה לומר ידיעתך ומחשבותיך, כי הם יקרים לי מאד עד שאי אפשר לי להשיגן מצד יוקר מעלתם.

8ועוד שהם בלתי בעלי תכלית בזמן, וזהו ומה עצמו ראשיהם.

9ועוד שהם ידיעות בלתי בעלות תכלית, וזהו אספרם מחול ירבון, ועם כל זה הם מתאחדים בך אחדות גמורה, כמו שאמר ולו אחד בהם, ואינן ענין נוסף על עצמותך, כי כאשר הקיצותי מהתבודדותי בזה מצאתי כי עודי עמך ואינם דבר זולתך.

10ואפשר שנאמר כי במלת רעיך ירמוז אל תארי השלמיות אשר בו יתברך, וקראם רעיך להורות כי כמו שהוא יתברך בלתי בעל תכלית בחשיבות ובלתי בעל תכלית בזמן, כן כל תואר ותואר מהם בלתי בעל תכלית בחשיבות ובזמן.

11ואמר אחר זה אספרם מחול ירבון, לרמז שתארי השלמות אשר בו הם בלתי בעלי תכלית, ובא לבאר שאין להפלא איך בהתרבות הידועים לא תתרבה הידיעה, שהרי התארים אשר בו יתברך הם בלתי בעלי תכלית מהג׳ צדדין שאמרנו, ואף על פי כן לא יתרבה עצמותו בהם כלל.

12וקרא לתארים העצמיים רעיך, לרמוז למה שאמרנו בתחלת הפרק שהתארים הנמצאים בו הם קדומים כמוהו בהכרח, ואמר מה יקרו להורות על היות כל אחד בלתי בעל תכלית בחשיבות והיוקר. ואמר מה עצמו ראשיהם, להורות על היותם נמצאים בו זמן בלתי בעל תכלית קודם שימצא העולם ואחר כלות העולם שהם השני ראשים שיש אל הזמן, האחד מצד ההתחלה והאחר מצד התכלית, וזהו לשון ראשיהם, כלומר הב׳ ראשים שהם הב׳ קצוות שיש לזמן.

13ואחר כך שב להזכיר השבח אשר מצד רבויים, רוצה לומר היות השלמיות בו יתברך בלתי בעלי תכלית שלא יגבלם מספר, ועל זה אמר אספרם מחול ירבון, וכדי שלא ידומה שיש בו יתברך רבוי מצד רבוי התארים, אמר אחר זה הקיצותי ועודי עמך, כלומר כשאני מתבונן בתארים ואני מוצא אותם רבים בהכרח מצד היותם שלמיות מתחלפות, כי הידיעה יובן ממנה דבר זולת היכולת וזולת הרצון בהכרח, ומה שיובן מכל אלו ודומיהן הוא דבר זולת המהות, ובזאת הבחינה כבר יחשב שהתארים מחייבים איזה רבוי בעצמותך, על כן אמר הקיצותי ועורי עמך, כלומר כשאני מקיץ מאותו התבוננות שאני מתבונן ברבוי התארים, אני רואה שכל אותן התארים אינן אלא בחינות שכליות מהוראת היות השלמיות ההם נמצאים בעצמותך, אבל על דרך האמת אינם דבר זולת עצמך, וזהו לשון ועודי עמך, כלומר שאינן דבר זולתך ואינן מחייבים רבוי בעצמותך, כי כמו שתואר האחדות אינו דבר נוסף על המהות אבל הוא בחינה שכלית מהעדר הרבוי בו, כן החכמה והידיעה אינן דבר זולת המהות והיא בחינה שכלית מהעדר הסכלות בו.

14וכן נאמר בכל התארים בלתי בעלי תכלית הנמצאים בו שהם בחינות שכליות מהיותו יתברך מסולק מן החסרונות לא זולת זה, ואל זה רמזו חכמי הקבלה בקראם השם יתברך אין סוף, לרמוז על היות השלמיות הנמצאים בו יתברך בלתי בעלי תכלית מן השלשה צדדין שכתבנו.