ספר העקרים, מאמר ד כח

1אף על פי שקבלת התשובה היא על דרך חסד כמו שאמרנו, הנה ההכרח המביא אל המצא החסד הזה הוא שמאשר כל פועל כוסף וחושק תמיד שיגיע מפעולתו התכלית המכוון בה, והיה התכלית המכוון ביצירה האנושית היות הנפש נשארת אחר המות כמו שקדם במאמר ג׳, והיה האדם מעשה ידי השם יתברך, הנה הוא חפץ שיגיע אל תכליתו המכוון בו שהוא השארות הנפש.

2ולפי שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומפתה אותו לחטוא, כמו שכבר העיר על זה שלמה בספר קהלת, כי כשמזכיר דברי יצר הרע ופתוייו מגיד איך הוא מפתה ומסית האדם בשפת חלקות מעט מעט עד שמוציאו לתרבות רעה, שבתחלה אומר לו לך אכול בשמחה לחמך וגו׳, שאלו הן דברי יצר הרע לפי קשר הפסוקים שלמעלה, והוא מדבר עם הבעל תשובה שהוא דואג תמיד על חטאיו ועל כן אומר לו לך אכול וגו׳ כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ואין לך חסיד בעולם שלא יתפתה לדבריו הללו שאינו נראה שיהיה בהם מכשול ועון, וכשהאדם נשמע לו בזה יוסיף לומר לו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, כלומר שיהיה נאה ומסולסל, ואחר ששמע לו גם בזה שאין בו עון אשר חטא, יוסיף עוד לומר לו ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו׳, ואחר שהגיע אותו למדרגה זו להשמע אליו בדברים הללו אף על פי שהם דברים המותרין, לא ישקוט עד שמוסיף עליו ומביאו לכפור בעקר ולומר לית דין ולית דיין, ואומר לו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ומביא ראיה לדבריו בשאומר לו שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ, וגם לא לחכמים לחם וגו׳ כי עת ופגע יקרה את כלם.

3ובדברים הללו וכיוצא בהם מטה את האדם מהדרך הישרה ומוליכו בדרך רעה, כשמראה את עצמו כרוצה בתועלת האדם ומקנא בעדו וחושש לכבודו, כמו שעשה בתחלת היצירה לחוה שאמר לה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, ואף במקום הזה לפי דעתי הוא לשון חמה וכעס, כלומר כעס גדול יש לי על מה שאמר לכם השם יתברך שלא תאכלו מכל עץ הגן אלא מעצים ידועים, שלא צוה אתכם זו לתועלתכם שההפך מועיל לכם יותר, ובזה פתה אותה ועזבה ארחות יושר ללכת בדרכי חשך, וכן בכל יום ויום יצרו של אדם מחשב להרע לו ולהסית אותו, כמו שכבר העיד עליו הוא יתברך ואמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו׳, ואמרו רבותינו ז״ל עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה.

4לפיכך אי אפשר לו לאדם שלא יחטא בפעל אם מעט ואם הרבה, והחוטא אי אפשר לו שלא יכשל במחשבה להרהר כנגד אחד מעקרי הדת, לפי שכל עובר עבירה במזיד לא יתיר עצמו לעשותה אם לא מצד איזה הרהור רע שנכנס בלבו, ואמרו רבותינו ז״ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה שהוא אם שיכחיש במחשבה מציאות האל ויחשוב שאין לעולם מנהיג ומפני זה מתיר עצמו לעשות העבירה, כמאמר הכתוב אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עשה טוב, הנה באר כי סבת עשיית החטא הוא היותו חושב בלבבו אין אלהים. או שיחשוב שיש לעולם ממציא אבל יאמר שאינו משגיח בפרטי מעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו, וזה גם כן סבה אל שיתיר עצמו לחטוא, אמר הכתוב על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש, או שיחשוב שאף אם יש לעולם מנהיג ומשגיח בפרטי המעשים, אומר בלבבו שמא לא צוה השם יתברך זה או לא אסר המעשה הזה, כאלו תאמר שיחשוב שלא אסר החלב והדם או הנדה ומפני זה מתיר עצמו לאכול חלב או דם או לבעול נדה וכיוצא בהם, והרי הוא כמכחיש שאין תורה מן השמים, כמו שאמרו רבותינו ז״ל בפרק חלק שהאומר על פסוק אחד או אפילו תיבה אחת משה רבינו מפי עצמו אמרה שהוא בכלל האומר אין תורה מן השמים.

5והוא מבואר כי בכל אחת מאלו השלש כונות הוא כופר בעקר מעקרי הדת האלהית הכוללים שהם אבות לכל העקרים כמו שכתבנו, וזה בלי ספק יותר רע ויותר קשה מאכילת החלב או הדם עצמו, ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, וזה לפי שעונש העבירה עצמה הוא זמניי כמו שיבוא, ועונש כפירת העיקרים הוא נצחי, כמו שאמרו רבותינו ז״ל דינן של רשעים בגיהנם י״ב חדש, כלומר הרשעים העוברים על דברי התורה ואינם כופרים בעיקרים, שהכופרים בעיקרים כבר בארו שענשם נצחי, כמו שאמרו רבותינו ז״ל אבל המינים והמוסרים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחית המתים יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות.

6ואחר שהאנשים הנמלטים מכפירת אחד מהעקרים הכוללים לפי זה הם מעט מזער לא כביר, ולפי זה ראוי שיהיו נדונים בעונש נצחי, התחכם השם יתברך ברחמיו וברב חסדיו לעשות חסד עם המין האנושי לפתוח לו שערי תשובה, כדי שעל ידה יתנצל ממכמורות יצר הרע וממיתת הנפש, אמרו רבותינו ז״ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר צופה רשע לצדיק, ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה׳ לא יעזבנו בידו, הרי באר שעל ידי העזר שהקדוש ברוך הוא עוזר את האדם הוא ניצול מהמיתה שהיה מבקש להמיתו, וכבר באר יחזקאל שעל מיתת הנפש ידבר, אמר כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ולשון במות המת יורה שעל מי שכבר מת ידבר, ורצה לומר לא אחפוץ במיתת נפש מי שמת כבר אבל בשישוב בחייו מדרכו ותחיה נפש המת, שיראה שעל ידי התשובה לא ימות האיש המת אבל תחיה נפשו ותזכה לחיי העולם הבא, ובזה יגיע האדם שהוא מעשה ידי השם אל תכלית שלמותו והשארותו הנצחי, אף אם יחטא חטא שראוי להיות נדון בעדו בעונש נצחי.

7וזהו מאמר ישעיה מדבר על בעל תשובה כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, רצה לומר אף על פי שמן הדין היה לי לריב ולקצוף לנצח ולדון את החוטא בעונש נצחי, לא אעשה כן, כי רוח מלפני יעטוף וגו׳, כלומר שאף אם הרוח החיוני שיעטוף את הגוף הוא מלפני, רוצה לומר ממניעי הגרמים השמימיים שהם לפני, הנה הנשמות האנושיות אני עשיתי אותן וראוי לי לרחם עליהן ביותר אחר שהם מעשה ידי, שלשון נשמה יאמר על הנפש האנושית ורוח על הנפש החיונית, שבבעלי חיים אמר הכתוב נותן נשמה וגו׳, ואחר שהנשמות הן מעשי ידי, ראוי לי להשתדל שיגיע המין האנושי אל התכלית המכוון ביצירתו, ובעבור זה אף על פי שבעון בצעו קצפתי ואכהו, לא הייתי מכה אותו מכת אכזרי אבל כדי ליסרו שישוב בתשובה לפני, שלא הייתי מכה אותו כפי העונש הראוי לו לפי חטאיו אבל הסתר ואקצוף, כלומר הייתי מסתיר קצפי מהעונש והייתי קוצף מעט כדי ליסרו לפי שהיה הולך שובב בדרך לבו, אבל כשראיתי דרכיו ששב בתשובה לפני רפאתי אותו, רצה לומר קבלתי תשובתו אף על פי שהיה סמוך למיתתו, ולפיכך אנחהו בדרך כל הארץ ונאסף אל עמיו כדי שילך מכופר לעולם הבא, ושלמתי בה נחומים לו ולאבליו, לו כשנתתי לו חלק לעולם הבא, ולאבליו כי כשאין נפשו נכרתת הם מתנחמים על מיתתו, ולשון נחומים לאבליו יורה שעל המת מדבר, ואמר עליו וארפאהו, שקבלת התשובה היא הרפואה אל הנפש לזכות לחיי העולם הבא.

8ונתבאר אם כן הכרחיות המצא התשובה עם מציאות התורה להגיע המין האנושי אל התכלית המכוון ביצירתו, שהוא התכלית המכוון מכלל המציאות השפל, ולזה הוא שאמרו רבותינו ז״ל שהתורה והתשובה קדמו לבריאת העולם, ויספיק זה הדבור בתשובה: