ספר המכריע נב

1גרסינן בפרק הנושא את האשה איתמר האומר לחבירו מנה אני חייב לך רבי יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור היכי דמי אי דאמר להו אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש ואי דלא אמר להו אתם עדי מאי טעמא דרבי יוחנן לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסקינן כגון דאמר ליה מנה אני חייב לך בשטר.

2רבינו חננאל פירש דבאמירה בעלמא אמר ליה הכי לאו דכתב ליה במגילתא והמורה פירש כגון דכתב ליה הכי במגילתא.

3וכדברי המורה נראה לי מדקא מקשינן מכתב לכהן שהוא חייב לו ומערב היוצא לאחר חיתו' שטרות שהם ככתיבה ש"מ בכתיבה מיירינן.

4אבל מיהו קשיא לי לפתרון המורה טובא דפריש שמסר לו שטר לפנינו וכתב בו אני חייב לך מנה ואע"פ שכתב ידו הואי והאי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסי בני חורין כגון שחתם בו אני פלוני לויתי מפלוני מנה כדמוכח בפרק האשה שנתאלמנה אמר אביי לא ליכתוב איניש חתימות ידיה אלא אחספא ודוקא אחספא אבל במגילתא לא מאי טעמא דילמא משכח לי' וכו' ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו' אלמא בחתימת ידיה מיירי אבל הכא הכי כתב ליה חייב אני לך מנה ולא חתם בו. ובערב היוצא לאחר חיתום שטרות פירוש תחת חתימות העדים כתוב פלוני הוא ערב והוא מודה בדבר.

5ואינו נ"ל פתרון זה כלל דהוציא עליו כתב ידו סתם קתני בין ששמו חתום שם בין שאין שמו חתום שם דכתב ידו קתני ולא שמו חתום.

6ואי זה יותר גדול מי שכותב כתב ידו אני חייב לך מנה ולא הזכיר שמו או מעשה דאביי שכתב בכתב ידו ראובן בן יעקב ולא יותר והמלוה מזייף וכותב מלמעלה מה שירצה ומתקיים בעבור שמו שחתום למטה הוי אומר יותר גדול אותו שכותב בכתב ידו תורף הדבר ואומר כי אני חייב לך מאותו שכותב שמו ולא יותר. ומה שפירש בערב היוצא לאחר חיתום שטרות כגון שכתב בו פלוני הוא ערב והוא מודה בדבר אינו נראה לי כלל.

7וזה שפירש המורה כך ולא פירש כדפריש לעיל כגון שכתב בכתב ידו אני ערב לך ולא הזכיר שמו שם מפני שכתוב כהלכה הא דכתוב ביה פלוני ערב וכיון שהזכיר פלוני נדחק המורה לפרש שלא היה כתב ידו אלא אחרים כתבו כך והוא מודה בדבר. שאם היה הוא חתום אני פלוני ערב היינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שגובה מבני חרי.

8ולא יתכן פתרון זה כלל שכיון שהוא מודה בדבר ועל פי הודאתו אתה מחייבו ולולי הודאתו אי אתה מחייבו שהרי אינה כתב ידו ולא תוכל לחייבו אלא מפני שמודה בדבר.

9אי הכי אמאי פליג ר' ישמעאל ובן ננס בהאי מילתא דר' ישמעאל ערב בשעת מתן מעות הוה ומשתעבד מנכסי בני חורין מפני שאין עדים בדבר ובן ננס סבר אינו גובה ממנו כלל דמוכחא מילתא דלאחר מתן מעות הוה ומשום הכי הוא חתום לאחר חיתום שטרות וערב דלאחר מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין.

10ומה איצטריכו לאיפלוגי בהא מילתא ולמידן סתמא דמילתא היכי הוה נשאל אותו מתי נכנסתה ערב בשעת מתן מעות או אחר מתן מעות אם יאמר בשעת מתן מעות ישתעבד ואם לאחר כן לא ישתעבד דהכי פסקינן הלכתא בגט פשוט ערב דשעת מתן מעות לא בעי קנין דלאחר מתן מעות בעי קנין ובערב היוצא לאחר חיתום שטרות פסקי' הלכה כרבי ישמעאל.

11ואם איתא דהוא מודה בדבר מה לנו לדון סתמא דמילתא היכי הוה נשאל את פיו אלא בודאי אין כאן הודאתו כלל והוא כופר בדבר מפני שהוא כתב ידו אנו מחייבים אותו כדתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכך הוכחתי שם בגט פשוט דבכתב ידו מיירינן ושמע מינה דאף ע"ג דכתב שמו חולק ר"ל דאם איתא דיש חילוק בין היכא דכתב שמו ובין היכא דכתב אני חייב לך בלא הזכרת שמו הוה ליה לשנויי הכא מפני ששמו מוזכר שם ובהא מודינא לך אלא לאו שמע מינה בכל חולק ריש לקיש ואע"פ ששמו מוזכר שם.

12ותו אם איתא כדברי המורה דיש חילוק בין היכא דכתב שמו ובין היכא דכתב אני חייב לך מנה אמאי לא אותבינן לריש לקיש מהמוצי' עליו כתב ידו ואוקמה כגון שכתב שם אני פלוני מאי מוכחא ההיא מתניתין דכתב שם אני פלוני טפי מכתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים כי היכי דאותבינן ליה מינה וסברינן דלא חתם שם שמו הכי נמי הוה לאקשויי ליה מהאי ואיהו בזה מפרק לה כגון שחתם שמו שם.

13ותו מאי האי דקא משני ריש לקיש עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דשייך ליה נפשי' בשעבודא דאורייתא אטו לוה זה לא משתעבד מן התורה למפרע למלוה והא כתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה.

14ומאן משתעבד טפי ערבא או לוה גופיה השת' ערבא משתעבד לוה גופיה לא כל שכן והא דפליגי בגט פשוט בשיעבודא אי דאורייתא אי לאו דאורייתא דוקא בשעבוד נכסים לטרוף מן הלקו' אבל מיניה ליכא מאן דפליג דמשועבד הוא לפרוע חובו.

15מכל הני קושיין נר' לי לפרש כך דהיכא דכתב בכתב ידו שאני חייב לך מנה שהלוית לי כולי עלמ' לא פליגי דחייב הוא ליתן לו ועל זה שנינו הוצי' עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ולא שנא בין כתב אני פלוני בין כתב אני חייב לך ולא הזכיר שמו דין אחד להם ולא איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש אלא במי שרוצה לתת לחברו מנה במתנה שלא היה חייב לו כלום אלא הוא מאליו רוצה להכחיש לו מנה וזהו פתרון מנה אני חייב לך אני רוצה להתחייב לך מנה ולא שמודה לו כי הוא חייב לו אלא הוא רוצה להתחייב לו רבי יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא וכמאן דקנו מיניה דמי ור"ל סבר לא אלימא מילתא דשטרא וכיון דלא קנו מיניה מצי למיהדר ביה.

16אבל הודה לו שהוא חייב לו מנה שהלוהו וכתב לו בשט' לא פליג ריש לקיש ומשום דפליגי במנה שלא היה חייב לו משום הכי מקשה לריש לקיש מהנושא את האשה שמתחייב לזון את בת אשתו שלא היה חייב לזונה וקס"ד משום דכתב לה בשטרא בלחוד הוא דמשתעבד כאילו קנו מיניה.

17והשיב ריש לקיש לעולם בשטרא בלחוד לא משתעבד והכא משום דהוא תנאי דבשעת קדושין וקדושין הוא דמשעבדו ליה ולא שטרא ואקשינן ליה נמי מכתב לכהן שלא היה חייב לו כלום ובכתובתו משתעבד.

18והשיב שאני התם דמשועבד מדאורייתא ליתן חמש סלעים ואין כאן אלא בירור בעלמא והמודה לחבירו שהלוהו מנה דומה שהוא חייב לו מן הדין אבל לעולם אם הוא רוצה להתחייב לו מנה שלא היה חייב לו אינו משתעבד בשטרא ומצי מיהדר ביה.

19ואקשי' ליה נמי מערב היוצא לאחר חיתום שטרו' דלא הוה חייב ליה כלום אלא בכתיבתו משתעבד. והשיב משום דשייך ליה נפשיה בשעבוד' דאוריי' ודמי למנה אני חייב לך שהלויתני. אבל מי שרוצה לחייב את עצמו בדבר שאינו משועבד מן התורה אינו משתעבד בכתיבתו בלבד. ומיהו אם החתים שם עדים מודה ריש לקיש דהא מערב הכתוב בתוך השטר לא מקשי' ליה משום דחתימי ביה סהדי. והיכי דחתימי עליו עדים לא פליג ריש לקיש.

20וכך כתב גם רבינו יצחק זצוק"ל ומדמקשינן עליה דריש לקיש ממתניתין דהנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים דלית ליה גבה מעיקרא ולא מידי אלא מחייב נפשיה במידי דלא הוה חייב ביה.

21ותו אקשינן ליה מהא כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים דלית ליה לכהן גביה מעיקרא ולא מידיה ואוקימנא נמי לדרבי יוחנן ברבי ישמעאל דאמר ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין דלית ליה גביי' מידי אלא איהו חייב ליה נפשיה שמעינן מהני כולהו דפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש כמאן דקביל על נפשיה מילתא דלא הוה מחייב ביה הוא.

22וכל זה אינו נראה לי שלשון השטה אינו מוכיח כן דמדקא מתמה היכי דמי דאי דאמר להו אתם עדי או דלא אמר להו אתם עדי ואוקמה הכא במאי עסקינן כגון דאמר ליה מנה אני חייב לך בשטר שמע מינה דכי היכי דהוה סלקא דעתיה מעיקרא דאודי ליה על מנה שהלוהו הכי נמי מוקי לה השתא ולא הוסיף אלא דאמר ליה בשטר ולא בפה כי הוה סלקא דעתיה שאלו כן דלא מוקי לה בהלואה אלא במתנה הכי הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן דאמר ליה מנה אני נותן לך בשטרי מדקאמר מי חייב שמע מינה בהלואה קא מיירי כדקא סלקא דעתיה מעיקרא ולא הוסיף אלא השטר והכין פירושא לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסקינן דאמר ליה מנה אני חייב לך בשטר כלומר בדיבור הזה שהודה לו לא בפה הודה לו אלא כתב לו בשטר אני חייב לך מנה ולא שמסרו לו בעדים כדפירש המורה אלא בינו לבינו וכתב ידו היא לו לראיה שהודה לו ובהא פליגי רבי יוחנן סבר כיון שההודאה זו לא היתה בפה אלא בשטר אלימא מילתא דשטרא כמי שהודה לו בפה ואמר להו אתם עדי וריש לקיש סבר לא אלימא מילתא דשטרא דמה לי אם הודה בפיו מה לי אם הודה בכתב ידו ולא אלימא הודאת כתבו מהודאת פיו.

23ואי קשיא ממאי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אין זה דומה לזה שאות' הכתיבה אינה הודאה אלא עדות שהלוהו כיון שעל סמך אותה הכתיבה הלוהו כתיבתו ככתיב' עדים דמיא אצל בני חרי ואלו הלוהו בפני עדים כלום צריך לומר אתם עדי אבל זו הכתיבה אינה אלא הודאה שמודה לו כי הלוהו לא עכשיו אלא מקודם לכן וכיון שההלואה לא על סמך כתיבה זו הלוהו אלא בינו לבינו בלא שום דבר ועכשיו בא להודות לו כך הוא אם הודה לו בכתב כמו שאם הודה לו בפה ולא אלימא הודאת כתבו מהודאת פיו דכתב ידו כאילו הודה לו בפני עדים דמי אבל לא אלימא כמאן דאמר להו אתם עדי. תנן הנושא את האשה וכו' מאי לאו כי האי גוונא.

24פירוש אחרי שנשאה כתב לו בכתב ידו שיזון את בתה ואילו אמר להם בפה לא הוה משתעבד ובכתיב' משתעבד אלמא אלימא מילתא דשטרא ומשני לא בשטרי פסיקתא.

25פירוש שאלו כתב לה הכי אחר שנשאה אינו כלום שגם בכתיבתו אינו משתעבד אלא כעת שנשאה התנה עמה כך דבאמירה בלחוד נשתעבד.