ספר התרומה, פסקים לט

1הילכך אסור הוא לקשור בקרון להנהיג שתי פרדות עד שיהיו שוות מאב ומאם דפסקינן כרבי יהודה בפרדות שלהי כתובות וכן רבי אבא דאמר עיין דדמיין להדדי ועייל לי וכן רב פפא דאמר רבן גנובתיה בר סוסיא וכן רבנן ורבי אליעזר דמספקא להו. ולא כחנניא דאמר כל מיני פרדות אחת הן ומותר אף ע"ג דמשמע סתם מתניתין דבכורות כוותיה ואף על גב דמשמע מתני' אמה מכרתי כוותיה ולא כרבא דפרק השואל דסבר כרבי יונתן דהיינו כחנניה והכל פירשתי לעיל הטעמים.

2ולענין אותו ואת בנו אם כן נוהג בין בזכרים בין בנקבות בין האם והבת בין האם ובנה בין האב ובנו אם היה מכיר והוא הדין הבן תחלה ואחר כך האם או האב כדתניא שחט שני בניה ואחר כך האם סופג את הארבעים ויום האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה שלפניו ולא אחר הלילה שלאחריו כמו בקדשים אף על גב דבענין קדשים כתיבא.

3סימן לט השני כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן ושפך וכסה במה ששפך יכסה וזהו בסכין והוא הדין בידו או בקיסם ובלבד שלא יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו.

4ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה מעשה באחד ששפך ובא חבירו וקדם וכסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים אבל בזמן הזה לא עבדינן עובדא בהא דהוי כעין דיני קנסות ובמידי דלא הוי חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו כדאמרי' בהחובל (פ"ה).

5השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות השוחט את הטריפה או ששחט ונמצאת טריפה ר' מאיר מחייב בכסוי וחכמים פוטרין והיינו רבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והלכה כמותו דראה דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים.

6וצריך שיתן עפר אף למטה כדאמר ר' זירא וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שיתן עפר למטה ועפר למעלה והיינו דאמרינן פרק השוחט (ל"א ע"א) גבי יואב בר תחליפא בדיק גירא ושחיט עופא כד פרח ומזמן עפרא לכולי פקתא על העצים ועל האבנים כדי שאם יפול הדם שם יהיה עפר תחתיו.

7ומותר לדבר אחר השחיטה קודם הכסוי בין שחיטה לכסוי אבל בין שחיטת בהמה לבהמה ובין שחיטת עוף לעוף אין לומר שאסור לדבר מטעם דאמר (ל"ו ע"א) פרק הקומץ רבא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליו מעורכי המלחמה דהתם חדא מלתא היא תפילין של יד ושל ראש אבל שחיטה אי בעי לא שחיט. אבל ספק הוא אם דבר בינתים אם יצטרך לחזור ולברך על השחיטה על העוף שני או לא דשמא כדאמרינן סח בין תפילין לתפילין מברך שתים כמו כן בין שחיטה לשחיטה או שמא כמו סח באמצע אכילתו אין צריך לחזור ולברך המוציא לחם הכי נמי בין שחיטה לשחיטה וכיון שספק הוא אסור לדבר בינתים כי יהיה יודע מה יעשה אחרי כן ואפילו יודע שחייב לחזור ולברך על השחיטה אסור לדבר בינתי' דאין לו לגרום חיוב ברכות היכא שיכול לפטור את עצמו כדאמרינן פרק בא לו (יומא כ"א ע"ב) ופרק אלו נאמרין דתנן ונוטל ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא וניתי ספר תורה ונקרי ביה ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה אלא היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אין לו לגרום חיוב ברכות מיהו היכא שאומר תן לי העוף או הסכין פשיטא שאין זה הפסק כמו טול בריך וגביל לתורי שאינו הפסק בין ברכת המוציא לאכילת המוציא.

8תנן דם הניתז ושעל הסכין רבי חייב לכסות אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות רבי יהודה בא לפרש דברי תנא קמא כדאמרינן (פ"א) פרק חלון אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי במשנתנו לפרש ובמה לחלק ואף על גב דבגמרא יש ברייתא כי האי גוונא וקאמר במאי קמפלגי רבנן סברי כל דמו רבי יהודה אמר מקצת דמו. שמא במאי קמפלגי דקאמר תלמודא רבי ירמיה דקאמר פרק קמא (ז' ע"ב) דגיטין דאימתי דרבי יהודה לחלק גבי ספינה גוששת אף על גב דהתם היא משנה (פרק ג') דחלה אמר רמי בר חמא דסבר שפיר זה בורר דאימתי מכל מקום הלכה כרבי יוחנן דאימתי לפרש ואין חולקין כלל לא בברייתא ולא ממתניתין דמסתמא ברייתא דהכא ומתני' הכל אחד ולמה יש לי לומר דפליגי אהדדי כיון ששנויות בלשון אחד מיהו אפילו רבי יוחנן סבר שפיר שרבנן של ברייתא חולקין מדקאמרי דמו מלמד שחייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז וכו'. משמע כל דמו בין על הסכין בין חוץ ומכל מקום פליגי על רבנן דמתניתין דהנהו לאו לפלוגי אתו דאין כתוב שם זה הלשון. ומ"מ הלכה הוא במתניתין דאימתי לפרש אתא ופטור מלכסות דם הניתז על האבנים ושעל הסכין אם יש דם אחר עוד על העפר וכן פסק ר"ח.