דרשות אל עמי, שלש רגלים א

1א. ההידור והיופי לפי השקפת היהדות ליום הראשון של חג הסוכות

2"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ד' אלהיכם שבעת ימים" (יקרא כג, מ).

3חג הסכות - סמל היהדות.

4אם כי חג הסוכות הוא לכאורה רק אחד מהשלש רגלים שלנו, הנה גם השקפה שטחית בנביאים ובחז"ל דיה להוכיח, כי תמיד ראו בו את סמל היהדות השלמה, שבזה ורק בזה אנו מצטינים מכל העמים, באופן שהחג הזה לבד כבר די להראות לפני כל העולם כולו, כי "אתה בחרתנו מכל העמים".

5בנביאים - כפי שקראנו זה לא כבר בהפטרה "וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור וכל הבהמה אשר יהיה במחנות ההמה כמגפה הזאת, והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ד' צבאות ולחוג את חג הסכות... זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים, אשר לא יעלו לחג את חג הסכות" (זכריה יד, טו-יט).

6ובחז"ל במס' עבודה זרה (ג, א) על טענת אומות העולם "תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת, אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה... מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא... מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר יושב בשמים ישחק".

7אולם לכאורה מה נשתנה מצוה זו מכל הרמ"ח מצוות עשה שבתורה, שרק היא מראה על ה"אזרח שבישראל"? והאם באמת כל חטאת הגוים הוא "אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות", ומלבד זאת אין שום טענה ותביעה עליהם? הלא כמדומה שבע מצות בני נח שהם באמת מצווים על זה ועוברים בכל זאת עליהן בשאט נפש ובשחצנות גסה הוא חטא יותר גדול?

8אבל חכו נא מעט רגע, רבותי, ותראו, כי חג הסוכות מורה את הדרך הישרה שיבור לו האדם לכל המין האנושי בכלל, ורק באשר שהאנושיות אינה זהירה בחג הסוכות, לכן אי אפשר לה לקיים גם את השבע מצות של בני נח, ולכן היא באה לידי העבירות החמורות של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, באופן שאמנם רק "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" ו"זאת חטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות" דוקא...

9תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

10הנה במשך הקיץ אמרנו פעמים אחדות את מאמרו של רבי (אבות ב, א) "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

11אמרנו זאת לשם מצוה בעלמא, כי מצוה היא לומר בכל שבתות הקיץ את הפרקי אבות, אבל בגופא דעובדא מי שם לב להפרקים שאינם תופסים אצלנו רק רגעים אחדים בין "צדקתך צדק" ל"עלינו", ונאמרים בעיקר רק בשביל ה"רבנן קדיש" שבא אחריהם, אכן לו היו אזנינו שומעות את מה שאנו מוציאים מפינו, היינו מבינים היטב בהדברים האלה אנו נותנים את המחאה היותר גדולה לכל דרכי חיינו, אז היינו מרגישים היטב כמה נתרחקנו מהדרך הישרה של רבי, ומה גדול התהום בין הדרך הישרה שיבור לו האדם ובין הדרך שבחרנו אנו, המרחק שביניהם עוד רב יותר מהמרחק שבין מזרח למערב, מהמרחק שבין השמים להארץ.

12או אז תראו עולם הפוך לפניכם, שלא רק עליונים למטה ותחתונים למעלה, אך כל אחד מאתנו הולך בעליונו למטה ובתחתונו למעלה, עולם של משחקים על הבמה, שכל אחד משתדל בכל מאמצי כחו להתראות לא בפרצופו האמיתי, אך בפרצוף משונה עוד יותר ממלאך המות, וכל מי שיעלה בידו זאת יותר משחק אמן נקרא בפי כל. בקיצור, כל אחד חפץ להטעות את חברו, וסוף דבר שהוא מטעה עוד יותר את עצמו, עולם משונה!...

13העבירה על "חייך קודמין".

14כדי לראות, כי אין בדברינו הפרזה על המדה אף במשהו, נחוץ רק להתבונן מעט בספר החיים ספר תולדות אדם.

15הנה חז"ל אומרים בבא מציעא (סב, א) "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא ר' עקיבא ולימד, וחי איך עמך חייך קודמים לחיי חברך". - בהשקפה הראשונה אפשר לדמות, כי אמנם בזה בודאי כולי עלמא פוסקים שהלכה כר' עקיבא, והלואי שיקיימו גם כל שאר דבריו כמו שמקיימים המה את דבריו בזה הלכה למעשה, אלא שכמו בכל מצוה ומצוה יש הרבה מדרגות בעושיה, יש העושים רק כדי לצאת ידי חובתם, יש מהדרים ויש מהדרים מן המהדרים, כך יש מדרגות שונות גם במצוה זו, - העושים רק לצאת ידי חובתם ישתמשו בכללו של ר' עקיבא הנ"ל רק כשהם "מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם ימותו". ויש מהדרים שמשתמשים בהכלל הזה גם כשיש לו רב, אך לא יוכל לראות איך שגם לחבירו יש כמוהו, או עוד יותר ממנו, והוא אומר: עלי כתיב הכל, כי הלא הלכה פסוקה היא "חייך קודמים לחיי חבירך", ויש גם מהדרים מן המהדרים, האוהבים תמיד לעשות לפנים משורת הדין ולהוסיף הרבה סיגים וגדרים על כל מצוה ומצוה, וביראתם פן ואולי יעברו על מצוה זו של "חייך קודמין", אז יראו לעשות קץ לחיי חברם, וממילא המה בטוחים שלא יבואו חלילה לידי עבירת מצות עשה זו.

16כך אפשר היה לנו לחשוב בהשקפה הראשונה, אבל המציאות באה ומטפחת על פנינו, כי באמת גם על מצוה נאה וקלה כזו אנו עוברים ג"כ בשאט נפש, וגם בקיום המצוה הזו הננו ג"כ רק משחקים על הבמה, כל אחד בהמסוה שלו על פניו.

17כי באמת דוק ותשכח, שמאידך גיסא, הנה כל עיקר החיים שלנו הוא לא בעד עצמנו, אך בעד חברנו, ראובן חי בעד שמעון ושמעון חי בעד ראובן.

18הבגדים שלנו נעשים כרגיל ממכסה עליון וממכסה תחתון, המכסה התחתון הוא כמובן יותר קרוב אל גופנו מהמכסה העליון, שכל עיקרו לא בא אלא בשביל הבריות שיתענגו על מראהו היפה, ותא חזי על מה מוציאים בני אדם יותר כסף, על המכסה העליון, או על המכסה התחתון.

19בתינו ודירותינו נעשים מחדרים שונים, חדרי המשכב, חדרי האוכל, וחדר האורחים, סַלון בלע"ז, ועל מה אנו מוציאים יותר כסף, איזה מהם אנו מקשטים יותר בכל מיני קשוט שיש לאל ידינו, הנה דבר שאצ"ל, שהוא על חדר האורחים, שאולי פעם בחודש או בשנה יבקרהו אחד מן הבריות היפות או הבלתי-יפות...

20כי באמת כל עמלנו ויגיעתנו בחיים מיום הלידה עד יום המיתה הוא רק בשביל ההתהדרות, לוקסוס בלע"ז, לוקסוס בדירתנו, בהלבשתינו, במאכלינו וכו' וכו', וכל זה מפני הבושה, שראובן מתביש מפני שמעון ושמעון מתביש מפני ראובן, ושע"כ כל אחד מחשיך מפיו את ההכרחיות שלו, לפעמים קרובות מאד, רק בשביל שיהיה מהודר בעיני חבירו, והאם מקיימים אנו את המ"ע של חייך קודמין לחיי חבירך? הלא אנו עושים ממש את ההיפך הקיצוני מזה!

21וכבר התאונן על זה הנביא ירמיהו באמרו: "שובו בנים שובבים... הננו אתנו לך, כי אתה ד' אלקינו... והבשת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו את צאנם ואת בקרם, את בניהם ואת בנותיהם. נשכבה בבשתנו ותכסה כל כלמתנו, כי לד' אלקינו חטאנו" (ירמיהו ג, כב-כד).

22כי אמנם רק הבושת, מה שאנו עושים מפני הבושה של הבריות, קולטת את כל יגיענו, ומכלת גם את צאננו ובקרבנו, גם את בנינו ואת בנותינו מבלי השאיר לנו שריד כמעט, אבל באמת כיון ש"חייך קודמין לחיי חבירך" הלא עלינו יותר להתביש מפני עצמנו גופא, ואת זה מיעץ ירמיהו "נשכבה בבשתנו - גופא - ותכסה כלמתנו", הכלימה בינינו לבין עצמנו, ואז נדע "כי לד' אלקינו חטאנו", ככה מיעץ ירמיהו, אך מי שומע לו?...

23כי מימי אדם הראשון, משעה שאכל מעץ הדעת ונפקחו עיניו לדעת טוב ורע, התחלנו להסיח את דעתנו מהמלבוש הפנימי שבנו, ואנו שמים כל מעינינו רק על המלבוש החצוני שהולך הלך וגדל מיום ליום על חשבון המלבוש הפנימי שהולך ומתקטן משעה לשעה.

24אבל רבי מיעץ לנו אחרת, הוא אומר "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" ויש סדר למשנתו בזה, הוא מקדים את המוקדם ומאחר את המאוחר, התפארת לעושיה צריך להיות קודם במעלה לה"תפארת לו מן האדם", כי הלא "חייך קודמין לחיי חבירך", כי ע"כ הלא בראש וראשון עלינו להיות קרובים אל עצמנו ולראות שיהיה תפארת וישא חן הדבר בעינינו גופא, ואז אפשר יהיה לנו מעין טפל לעיקר לדקדק שיהיה גם תפארת לשאר האדם - אבל אנו כמובן, כשם שאין אנו שומעים לירמיהו כך אין אנו שומעים לרבי תלמידו, ואנו מחליפים את היוצרות, מהפכים סיפא לרישא ורישא לסיפא, כל חיינו נתונים המה לההשתדלות של "ותאפרת לו מן האדם", ואין לנו כלל פנאי לקטנות כאלה של "ותפארת לעושיה".

25נתבונן נא בעוד דבר אחד, הנה כל חפץ וכל תשוקת האדם בחיים, הוא חיים של עושר וכבוד, פעם אחת בחודש, בכל שבת מברכים אנו, מתפללים זאת מתוך הסדור "חיים של עושר וכבוד" - ושלא מתוך הסדור הרי אנו מתפללים זאת בכל רגע ורגע, ובאמת עושר וכבוד המה לא שני דברים אך דבר אחד, כי עפ"י רוב האדם רודף אחרי העושר לא בשביל ההשתמשות בעשרו, וגם אצל אנשים זקנים וחשוכי בנים לא תוקטן התאוה לעשירות אף במשהו - מפני שגם התאוה ההיא באה בעיקרה רק בשביל להראות את רוב עשרו ואת רוב גדולתו, ולכן נאמר "אוהב כסף לא ישבע כסף", כי אם לו אהב את הכסף בשביל מטרת ההשתמשות, כי אז היה אפשר שבזמן מן הזמנים ישבע בזה עד שלא יחפוץ יותר, כשהיה כבר בטוח שהשיג את מטרתו במלואה, אבל כיון שהוא אוהב את הכסף כשהוא לעצמו בשביל הכבוד היוצא מזה, אז אי אפשר שישבע בזה.

26ובאמת הכבוד איננו אחת מתאוות החיים, אך זהו באמת החיים גופא, זהו כל תוכן החיים, וכל המלחמות שבני אדם נלחמים אלו כנגד אלו הרי המה ג"כ רק בשביל הכבוד כמובן, כי בשביל הכבוד האדם מוכן ומזומן בכל רגע ורגע למסור את נפשו ואת נפשות כל אומתו.

27אבל נתבונן נא במהות הכבוד, מהו הנעימות שבזה?

28אחד מגדולי החסידים ביאר את המאמר באבות "יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך", כי הכוונה, שיהיה חביב עליך הכבוד שמחלק לך חבירך כמו הכבוד שאתה מכבד את עצמך גופא, למשל, כשאתה, ראובן בן יעקב, הנך נכנס לביתך גופא, והנך פונה לעצמך ברגש כבוד גדול: ברוך הבא ר' ראובן! ישב נא ר' ראובן, כבוד רב יש להבית שאתה דרכת על המפתן שלו, כי אין גדול בעולם ממך וכדומה וכדומה. האם ירגיש איזה תענוג מהכבוד הזה, לא מניה ולא מקצתיה, ומיעץ לנו התנא שטעם כזה ירגיש גם בהכבודים שהוא משיג מחבירו.

29אכן באמת זו היא רק עצה מחוכמה של אחד מגדולי החסידים, אכן בגופא דעובדא לא כך הוא דרך העולם, שאמנם מהכבודים שחבירו נותן לו הוא רואה את כל תענוגו ומשושו בחיים, אבל מהכבודים שיחלק לעצמו לא ירגיש בזה שום טעם וריח, ובכלל שום בר דעת לא ינסה כלל כזה, ורק משוגע וחסר דעת יכול לעשות ככה.

30אכן מדוע באמת הננו קוראים לזה משוגע, הלא "חייך קודמין לחיי חבירך", ומדוע לא יהיה באמת הכבוד שלך יקר במעלה יותר מהכבוד של חבירך? הלא כל איש מחזיק את עצמו למצוין יותר מכל שאר האדם, וא"כ הרי יותר היה לו לשמוח מה שמוצא חן בעיני עצמו, הגדול שבגדולים, מכפי שהוא שמח במה שמוצא חן בעיני אחרים, הקטנים שבקטנים? הלא להסכמתו שהוא מסכים על עצמו יש יותר חשיבות מההסכמה שמשיג מאחרים?

31ושוב אתה רואה עולם הפוך, ראובן שמח ומרקד כאיל מתוך עונג במה ששמעון אומר עליו שהוא איש חכם, א"כ ראובן מחזיק את שמעון לאבטוריטט יותר גדול ממנו, כי הוא יותר בר סמכא ממנו, ושמעון להיפך מלא גילה, רינה, דיצה וחדוה במה שראובן אומר עליו שחכם הוא, עולם הפוך ממש.

32אולם כל זה באשר אנו עוברים על המצוה של "חייך קודמין לחיי חבירך".

33וגם על זה מכוון רבי באמרו בתור מחאה על כל זה "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" זאת אומרת, שמקודם עליך לבקש שתהיה תפארת לעושיה, מקודם עליך לבקש למצוא חן ושכל טוב בעיניך גופא, ואח"כ עליך לבקש את ה"תפארת לו מן האדם".

34איזהו חכם הלומד מכל אדם.

35אמנם יש גם בני עליה אם שהנם מועטים בכל דור ודור, והמה, הבני עליה, אינם שטופים כל כך, או כל עיקר, בתאוות הנ"ל, הם אדרבא מקדישים את כל חייהם לתורה ולתעודה אכן כשנתבונן היטב בדבר נראה, כי גם הם עוברים בשאט נפש על המצוה של "חייך קודמין".

36הנה מרגלא בפומא דהחכמים הקדמונים, כי לו יצויר שהאדם יעלה לרום שמים וראה שם את כל החדשות ונצורות, רזי עולם פלאי פלאים, אך אם לא יהיה ביכלתו לרדת מטה ולספר בהמון רב את כל הפלאות, אז חייו אינם חיים, כי צערו יהיה גדול מנשוא.

37ואמנם כל זה מראה כי האדם אינו מוצא קורת רוח בידיעת החכמה כשהיא לעצמה, אך כל קורת רוחו הוא בהסברתו לאחרים.

38וזהו שאמרו חכמי ההלכה "עביד אינש לאחזוקי דיבוריה", וחשבו זאת לנגיעה כמו נגיעת ממון הפוסלת את האדם לעדות ולדין, כי האדם כיון שהפליט מפיו איזה דבר, שוב הוא נוגע להחזיק דוקא בזה ומשתדל בכל כחו שהכל יסכימו לו, וזהו ג"כ מפני שלא הידיעה כשהיא לעצמה היא העיקר להאדם, אך ההסכמה שישיג על זה זוהי כל תכליתו.

39וכבר המליץ אחד המבקרים על חכם אחד את מאמר חז"ל "איידי דטריד למיפלט לא בלעי", כלומר, בחפצו של חכם זה רק להשפיע על אחרים, לכן הוא בעצמו קולט רק מעט מזעיר, והמחלה הזו היא באמת אצל כל החכמים במדה מרובה או מועטת.

40והסתכלו עוד ותראו, כי אע"פ ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", אבל באמת, לא הדיבור נולד מהמחשבה, אך להיפך המחשבה מהדיבור. אין אנו מחשבים באמת את מחשבותינו אנו גופא, אך הננו מחשבים רק איך להביע את מחשבותינו לאחרים, ובשעה שהננו מדברים כבר אין אנו ברשותנו לגמרי, אך תלוים הרבה ברשות אחרים.

41רוב המחלוקת בדברי חכמה הוא ג"כ לא מפירוד המחשבות או מפירוד הדעות, אך מפירוד הדבורים, שכל אחד רוצה להשתמש בדיבור מיוחד.

42בקיצור, אם כי בתפלה אנו מקדימים את ה"ללמוד" לפני ה"ללמד", אך בחיים אנו עושים את ההיפך, הננו עוסקים ב"ללמד" מקודם שבאנו ל"ללמוד".

43והחכמים שלנו רחוקים הרבה מאד מהחכם של בן עזאי - החכם של בן עזאי הוא הלומד מכל אדם, והחכמים שלנו להיפך רוצים שכל אדם ילמדו מהם וחסל.

44ושוב אנו רואים שגם המה החכמים עוברים בשאט נפש על מצוה נאה וקלה זו "חייך קודמין לחיי חבירך", והמה רוצים לזכות את אחרים דוקא ולא את עצמם גופא.

45וגם להם מכוון רבי בעצתו "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" שלעולם תהא התפארת לעושיה קודמת לה"תפארת לו מן האדם".

46יסודות החנוך שלנו.

47ובאמת איך אנו מחנכים את הילדים שלנו?

48מלמדים אנחנו אותם לדבר בשבעים לשונות, כדי שיוכלו כל הבריות שבעולם להבין אותם, אבל אין אנו מלמדים אותם לחשוב יפה כדי שיבינו את עצמם גופא. הננו נותנים להם כל הידיעות שבעולם,ְ אבל ידיעה אחת אנו מונעים מהם את הידיעה הקטנה בת שלשת המלים: דעת את עצמך. הננו מחנכים אותם שידעו לחשוב את כל החשבונות הזרים להם שבעולם אבל איננו מחנכים אותם שידעו לחשוב את החשבון הקטן שלהם, חשבון הנפש. בקיצור, הננו משתדלים בכל אמצי כוחותינו שיקוים ביוצאי חלצינו את הסיפא "ותפארת לו מן האדם", אבל מהרישא "ותפארת לעושיה", אין אנו רוצים לדעת.

49וסוף דבר, שעצתו של רבי נשארה לעצה יפה רק בפרקי אבות, אבל לא בפרקי החיים.

50לכם ולא לאחרים.

51אמנם ידענו כי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן מהקב"ה למשה בסיני", ובכן הרי גם עצתו של רבי צריכה להיות רמוזה כבר בתורתנו, כי "מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא".

52ובאמת אפשר למצוא זאת בכתוב זה שהתחלנו "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר", ורק עלינו להדגיש את ה"לכם" ל"ההדר" ולומר שיהי ההדר לכם ולא לאחרים.

53כי הנה יש הרבה מאומות העולם וגם משלנו שקובלים עלינו לומר, כי רגש היופי איננו מפותח אצלנו כלל, כי רגש המוסר מטריד אותנו כל כך, עד מבלי לתת מקום לרגש אחר שיהא לו איזו שליטה בנו.

54אכן באמת גם זוהי עלילה ככל עלילות שמוצאים על ישראל, לא רק רגש המוסר, אך גם רגש היופי קדוש לנו, וברכה מיוחדת התקינו חז"ל ע"ז כדאמרינן "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם" (ברכות מג, ב). אלא שידעו, שכשם שלא כל הנוצץ הוא זהב, כך לא כל מה שהבריות ממציאים אופנים מלאכותיים איך להתנאות הוא יפה באמת, כי כל אלה מכוונים שיהיה הדר לאחרים, אבל היהדות מודעת מ"ולקחתם לכם פרי עץ הדר" שיהיה הדר לכם גופא, זהו ההידור הפנימי וכלפי פנים, ההידור הנפשי, הלבבי, ההידור שבמסתרים, שאמנם אין עין כל אדם אחר שולטת שם, אבל אתה בעצמך הנך מרגיש זאת היטב.

55"ולקחתם לכם פרי עץ הדר", כתוב הדר הוא.

56אתרוג דומה ללב.

57וחז"ל (מדרש רבה ויקרא ל, יד) אמור אומרים "השדרה דומה לשדרה של אדם, ההדס דומה לעין, הערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב".

58ואמנם צאו וראו מה בין בני לבן חמי, מה בין כנסת ישראל המעט מכל העמים ובין כל העמים. שבעים אומות יש בתבל וכולן משתדלות לעלות במעלה העליונה אבל מה נחשבת להן המעלה העליונה? עפ"י רוב הן שמות את כל מעינן בהשדרה, שתהא השדרה שלהן יפה, ההוד שבגבורה, גבורת השרירים, החיל והכח, היד החזקה והזרוע הנטויה זהו כל העיקר אצלם, זהו הא' והת' שלהם ובכן כל ההדר שלהם הוא בהלולב, יש בה גם מעוטא שמיפות את ההדס הדומה לעין "החכם עיניו בראשו" אלה הן האומות האוהבות חכמה ודעת, ויש גם כאלה שהעיקר הוא אצלן ערבה יפה, ערבה דומה לפה, ומי שאין כחם אלא בפה, שחץ שחוט לשונם ויודעים היטב להשתמש בהכלל שהלשון לא נברא אלא לכסות על מחשבות הלב, אלה המה סלתן ושמנן שלהם יכרעו הכל ברך, אבל כולן שכחו לגמרי כי יש בארבעה מינים גם אתרוג, כי יש בהרמ"ח איברים ושס"ה גידים גם איזה אבר קטן הנקרא "לב", ואחת היא יונתי תמתי, העם לבדד ישכון, שמצווה ועומד זה אלפים שנה "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" שיהיה ההדר ניכר בהאתרוג הדומה ללב".

59ואם יש כאלה שמלגלגים על השדרה שלנו, על העינים שלנו ועל הערבה שלנו כי אינן מהודרות כל כך, לא איכפת לנו זאת כלום, ילגלגו וילגלגו עד כמה שנפשן חשקה בזה ואחנו נעשה את שלנו.

60יודעים אמנם אנו ש"ארבעה מינים מעכבים זה את זה", ואי אפשר לאתרוג בלי לולב הדס וערבה, אבל בכל אלה לא נאמר החיוב של הדר זולת באתרוג לבד. ישראל הוא הלב שבאומות, אומר משוררנו הגדול ר' יהודה הלוי.

61עצו ופריו שוה.

62ובגמ' סוכה (לא, א) דורשים חז"ל את הכתוב הנ"ל "פרי עץ הדר, עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זהו אתרוג", וגם "אל תקרא הדר אלא הדָר, דבר שדר באילנו משנה לשנה", ואמנם לא דרשה בעלמא היא, כי עוד יותר ממה שמאומת זה בפירוש הכתוב מאומת זה בחיים המציאותיים.

63כי זהו ההבדל מהחכמת יון, שכל העמים נהנים עד היום מזיוה מחד גיסא והיהדות מאידך גיסא, השכלת יון הולידה דיפלומטים והיהדות הולידה נביאים.

64הדיפלומטים המה קלי הלשון מאד אבל לעומת זה המה כבדי הלב, והנביאים להיפך המה, אמנם כבדי הלשון אבל קלי הלב, לבם דופק בקלות יתירה.

65הנביאים המה ערלי השפתים אבל לבם פתוח כפתחו של אולם, והדיפלומטים אמנם שפתיהם פתוחות לרוחה, אבל ערלי הלב המה.

66ו"ישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים הם", והאתרוג שאנו אוחזים בידנו בחביבות יתירה כל ימי חג הסוכות על שום מה? כדי להראות לפני כל העולם כולו, כי תשועת ישראל תבוא ע"י נביאים ולא ע"י דיפלומטים.

67כי בזה משונה הוא האתרוג מכל שאר הפירות והאילנות "שעצו ופריו שוה", כל שאר האילנות רחוק טעם הפרי מהעץ כרחוק מזרח ממערב, ואנחנו איננו רוצים באילנות כאלו, שדו פרצופין, ששתי רשויות יש אצלן, אין אנו רוצים שיהא רחוק הפה מהלב, הדיבור מהמחשבה, החיצוניות מהפנימיות, אנו רוצים רק באתרוג שיהיה עצו ופריו שוה, אחוזים וקשורים יחד, קשר אמיץ שבל ינתק לעולם, אנו רוצים מ"עור אחד" דוקא.

68השכלת יון, אומר משוררנו החביב ר' יהודא הלוי, אין להפרי כי אם פרחים, ואילו היהדות, נוסיף אנו, היא כולה פרי וגם בהעץ אנו טועמים רק טעם פרי.

69הדר באילנו משנה לשנה.

70והיא - מה שטעם עצו ופריו שוה - היא שעמדה לו להאתרוג שיש לו גם התכונה השניה, שדר באילנו משנה לשנה. כל שאר האילנות גדלים רק במקום ובתקופה ידועה, "ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים", אלה הגדלים מהשמש יש שהירח אדרבא מזיק להם, ולהיפך יש שאדרבא נחוצים המה דוקא להירח והשמש לא יועיל להם מאומה, יש שגדלים הם על טל ויש שגדלים הם על מטר, ולכן אי אפשר להם שהפירות ידורו בהם משנה לשנה. יחיד ומיוחד הוא האתרוג בהם, שהוא דר באילנו משנה לשנה, מפני שמסתגל הוא לכל תקופות השנה, לכל שינוי הטבע.

71וישראל, שיש לו תכונתו הראשונה של האתרוג, שטעם עצו ופריו שוה, יש לו ממילא גם תכונתו השניה שדר באילנו משנה לשנה, כי סיבה ומסובב יש בכאן, התכונה הראשונה היא הסיבה והתכונה השניה היא המסובב, ובשביל זה יש גם לנו כח ההסתגלות שאין לשום אומה ולשון, הגידול שלנו הוא בכל הזמנים ובכל התקופות, בכל האקלימים ובכל הרוחות, וגם רוחות שאינן מצויות אינן יכולות לשלול מאתנו את כח הגידול שאינו פוסק בנו.

72ואמנם כן מי כעם ישראל גוי אחד בארץ. הרומיים בשעתם שמו את כל מעינם בהלולב שלהם, שיהיה המהודר ביותר מכל הלולבים שבעולם, המה הדרו את השדרה שלהם, במדה שלא היתה דוגמתה לפניהם ואולי גם לאחריהם, זו היתה שדרה יקרת המציאות, ובכ"ז לא הועילה להם כלום ביום עברה, וכבר נתיבש הלולב שלהם עד שנתפרק בצפורן מחמת יבשותו, נקטם ונכפף ראשו ונפרצו עליו כעלי החריות, בקצור, כל הפסולים שמנו חכמים בלולב (עי' או"ח סי' תרמ"ה) נמצאו בו ונפסלו לגמרי. היונים בשעתם אמרו, כי ההדס והערבה המה העיקרים, והמה דקדקו להדר זאת בכל מיני ההידור שבעולם, והאמת נתנה להגיד, כי הדבר עלה להם באופן יפה, ההדס - העינים - החכם עיניו בראשו - והערבה, הפה שלהם היו על תכלית היופי וקמו להם חכמים מליצים ומשוררים נפלאים מאד, ובכ"ז עברו אלו תקופות עליהם וכבר הננו רואים, איך שההדס נעשה להדס שוטה ומהערבה נשרו רוב עליה ונפסלו גם הם (ע' או"ח תרמ"ו תרמ"ז). אחד הוא עם ישראל שמתקיים עד היום הזה למרות כל הרפתקאות דעדו עליו, יען מפני שעיקר העיקרים אצלו הוא האתרוג הדומה ללב, ורק אותו, את האתרוג הוא בודק יותר מכל המינים, רק כשהוא צריך לברור את האתרוג הוא שם את המשקפים על עיניו ובודקו בשבע בדיקות אם אין בו חלילה איזו נקודה, אף שאינה נרגשת כלל לעין רואה זולת ע"י זכוכית מגדלת.

73כן עיקר העיקרים ויסוד היסודות אצלנו הוא האתרוג, הוא המלך של הארבעה מינים, וממילא ע"י זכותו מחזיקים מעמד אצלנו גם השאר מינים, הלולב, ההדס והערבה, שעד היום המה בחזקת כשרות אצלנו, אם כי אינם מהודרים אצלנו כל כך.

74חטאת כל הגוים.

75וביחד עם הנביא אפשר לנו לומר גם היום בבטחה, "זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות", כי אמנם זו היא עלת כל העלות וסיבת כל הסבות המביאות לידי כל העבירות שבעולם, גם הז' מצות של בני נח שאינם נזהרים בהם כלל וכלל, גם העבירות החמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הנן רק תולדות מאבי אבות הטומאה, שאינם זהירים במצות עשה של חג הסוכות.

76כי לו היו נזהרים בחג הסוכות והיו יודעים איך לבקש ולמצוא את ההדר שבחיים, כי אז לא היו באים לכל אלה, ולא היה אפשר להם כלל לבוא לזה.

77ואם תשאלו מי האשם בהמלחמה האחרונה ששללה מיליוני נפשות על לא חמס בכפם, ומי האשם בכל המלחמות שבעולם? אל תשובו וילהלם קיסר, ניקולי השני וכדומה, אך תאמרו כהנביא כי כל זה בא מ"חטאת הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות".

78כי אמנם ראו זה דבר פלא, השכנים שלנו, הנוצרים מחקים אותנו כקוף לבני אדם, את כל החגים שלנו יש להם כמונו, את חג הפסח חג השבועות וגם את חג הפורים, אבל אחד חסר להם - חג הסוכות, כי אמנם כמו מרגישים הם בהרגשה אינסטינקטית, כי לא להם נאה ויאה לחוג את חג הזה, אי אפשר להם להחזיק בידיהם, ידי עשו - את הארבעה המינים, בעוד שכל סדרי חייהם הוא ההיפך ממש מזה מן הקצה אל הקצה.

79ולא לחנם יושב הקב"ה ומשחק, כמאמר חז"ל בע"ז, "יושב בשמים ישחק", כשהם, השכנים שלנו, מנסים לקיים את המצוה קלה הזו.

80ורק אז, באחרית הימים, כשיהיה הר בית ד' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים אז לא רק "כל האזרח בישראל ישבו בסכות", אך גם -

81"והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ד' צבאות ולחוג את חג הסכות"... (זכריה יד, טז)