דרשות אל עמי, שלש רגלים יד

1יד. סבי ודרדקי "מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית".

2מה שנעשה הוא שיעשה.

3רבותי, כשהגדתם אתמול את המעשה הזה, הנה בודאי הייתם תוהים ומתפלאים לא מעט, לכאורה מה קא משמע לן בעל ההגדה בזה, ובשביל מה החריד את כל אלה האריות שבחבורה מקברם?

4ולכן הנני מיעץ לכם רבותי להתעמק מעט בזה ואז תראו ותוכחו, כי לא מעשה בעלמא סיפרתם בזה, אך מעשה רב, במעשה הזה הנכם רואים כמו חי תקופה הכי גדולה והכי מעניננת בההיסטוריה שלנו, והמעשה הזה הוא לא רק מעשה שהיה, אך גם כן מעשה שהוה בימינו אנו ושכולנו עדי ראיה לכך, כי זהו כלל גדול בההיסטוריה ש"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה" ומעשים שכבר נשתקעו חוזרים ונעורים לעינינו, ואז תבינו, רבותי, ג"כ כי הרבה, הרבה קא משמע לן בעל ההגדה בזה, לדעת לעות דבר גם בימינו אלה.

5תקופת בר כוכבא.

6באיזה זמן קרה המעשה הנ"ל? על זה מעידים שמות התנאים, גבורי המעשה הזה, שכולם חיו בערך חמשים שנה אחרי חורבן בית שני, בימי מלכותו של "אדרינוס שחיק טמיא".

7זה אדרינוס שהיה אז מושל בכפה כמעט על כל העולם ובראשית עליתו למלוכה הבטיח הרים וגבעות לעם היהודי האומלל ולאות אהבה וידידות בין רומי וירושלים חקק הסינט הרומי מטבעות שמעבר האחד היה חקוק עליו צלם אדרינוס ומעבר השני שלשה נערים יהודים האוחזים בידם כפות תמרים, והיהודים קוו עליו כמו על כורש בשעתו שיבנה את בית המקדש החרב כימי עולם וכשנים קדמוניות. אבל לדאבונם נכזבה תקותם, כי המלך הנ"ל נעשה ל"אדרינוס שחיק עצמות" הוא הצורר היותר גדול לעמנו מימי עולם, ובמקום בנין בית המקדש שהבטיח מקודם בנה על המקום המקודש הזה מקדש אליל לכבוד אלהי עוזו יופיטר, וגם את שם ירושלים שינה על שם איליא קפיטולינא, כי חפץ שישתקע שם עם ישראל ושם ארצו לעולם.

8ואז כידוע קם הגבור הנערץ אשר אין דוגמתו לפניו ולאחריו, בר כוכבא, אשר משאתו נבהלה רומי ותרגז תחתיה ותחת דגלו נאספו המונים המונים מכל קצוי ארץ יהודה כדי לקנאות קנאת ד' צבאות וארצו.

9וכשראה ר' עקיבא את הגבור הנערץ, גור אריה יהודא הזה, התלהב מאד ודרש עליו את הכתוב דרך כוכב מיעקב ודמה באמת, כי על העת ההיא כיוון הנביא באמרו "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ והפרתי כסא ממלכות והשמדתי חוזק ממלכות הגוים" (עי' סנהדרין צו), והוא לא היה רק נאה דורש, אך גם נאה מקיים ונטע בכל הכ"ד אלף תלמידים שהיו לו רוח גבורה, וכולם עמדו בשורה הראשונה במערכות המלחמה של בר כוכבא וסיעתו, ונסע גם לכרכי הים בכל מקומות שבני ישראל מפוזרים ומפורדים שם לעוררם למרוד ברומי, כדי לעזור לבר כוכבא לכונן שנית ממלכה ביהודה.

10לא בסבי טעמא.

11וכאשר אנו יודעים את מקום המעשה, שוב הדבר נקל מאד להשיג את תוכן המעשה.

12כי כנודע "לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה", זאת אומרת, שהטעם, הרגש, העוז והמרץ, הוא הרבה יותר מפותח אצל הצעירים מכפי שהוא אצל הזקנים, שהרפתקאות שכבר עדו עליהם והתקוות השונות שהיו להם בימי חייהם ושנגמרו באכזבה שלמה כל אלה משפיעות עליהם להקהות את הרגש שבהם, שלא יתפעלו מכל דבר ולא יתלהבו מול מעשה כביר, אך יאמרו על כל זה "גם זה הבל" זהו "לא בסבי טעמא". ולהיפך הצעירים שדמם עוד רותח ביותר, ושלא טעמו עוד ממרירות החיים הם אמנם עלולים להתלהב ולהתרגש בנקל, אבל עצה חסרה להם, כי אין להם עוד נסיונות החיים "ואין חכם כבעל הנסיון", ואם נסיון אין כאן חכמה אין כאן, זהו "ולא בדרדקי עצה".

13ומשל משלו החכמים את הזקנים והצעירים ביחד לאותה מכונת הקיטור של מסילת הברזל, שאמנם מסילת הברזל בלי מכונת הקיטור לא תוכל לפעול מאומה, אבל מאידך גיסא מכונת הקיטור בלי מסילת הברזל תביא את נוסעיה לידי סכנה ממש: הזקנים המה המסילת הברזל והצעירים המה מכונת הקיטור.

14וככה היה הדבר גם בתקופת בר כוכבא, שגם אז הרגישו הצעירים בגודל התקופה יותר מהזקנים, והם, הצעירים, היו הראשונים שנאספו על דגל בר כוכבא בעוד שהזקנים ברובם היותר גדול עוד עמדו מנגד, ועכ"פ לא התלהבו כל כך למראה הגבור הנערץ הזה.

15ואז, באותה התקופה, "מעשה ר' אליעזר בר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובן בבני ברק - מקום ישיבתו של ר' עקיבא - והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" כלומר, כל הזקנים הללו לא ראו רק את הלילה בעצם חשכותו ואפילתו, הלילה הארוך בלי קץ וגבול, בלי תחילה וסוף. ואם כי רק חמשים שנה עברו אז מהחורבן נדמה להם, כי כבר עברו יותר מחמשים יובלות, המה ראו את הלילה ושאלו בכל רגע ורגע "שומר מה מלילה, שומר מה מליל" אבל אין קול ואין קשב. ואמנם הם לא נתיאשו חלילה אף לרגע וידעו בברור, כי בכל שעה ושעה אפשר לחכות על עמוד השחר שיבוא, אבל סוף לעת עתה עדיין לא נראה כלום, ואינו ידוע כלל מאיזה מקום יתגלה, ואמנם ברי להם, שהעתיד יזהיר לישראל כאור שבעת הימים וחפרה הלבנה ובושה החמה מפני האור הזה, אבל בהוה הרי הדברים יגעים מאד, רק שמה ושאיה, חושך ועלטה, ערפל וצלמות, ומה לעשות? במה אפשר לנחם את כל האומללים האלה? "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה", ראו ונוכחו, כי בעתיתם קשות כאלה העצה היותר נוחה ורצויה היא להסיח דעת לגמרי מההוה, לסגור את העינים לגמרי מכל מה שמסביב לנו ולהתעמק רק בהעבר המזהיר לנו, ומן העבר לפסוע תיכף פסיעה גסה אל העתיד, וידמה לנו לרגע, כי אין כלל הוה במציאות ורק עבר ועתיד יש, והעבר שלנו הרי כל כך יפה ונשגב הוא, אין לכל אומה משלו, וזה יעיד גם על העתיד שלנו שעוד יעלה במעלה על העבר, "ובאחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים". "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" בכדי שמהספורים האלה נדע כי "כימי צאתך מארץ מצרים אראך נפלאות".

16"עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

17התלמידים אמנם המה כננסים לגבי ענקים לעומת רבותיהם הגדולים בעצה ובחכמה, אבל ברגש המה דוקא יותר חזקים מרבותיהם, וגם חוש הראיה שלהם מפותח יותר מהזקנים, ואם הזקנים אינם רואים רק חשכת הליל, הנה הם הצעירים, בעיניהם הבהירות רואים כבר את עמוד השחר ואת נץ החמה והמה פונים לרבותיהם בקריאה: "רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

18אמנם טוב ונהדר הוא העבר שלנו, יפה ונשגב הוא העתיד שלנו, אבל גם ההוה הוא דבר שאי אפשר לבטלו בכלאחר יד, גם מההוה אי אפשר להסיח דעת לגמרי, כי אין קפיצה בזמן.

19רבותינו, טוענים התלמידים, הנכם עסוקים רק בשאלות להשומר "שומר מה מלילה שומר מה מליל", ואינכם חלים ואינכם מרגישים, כי בנתיים כבר נראה השחר בכל הקסם וההוד שלו, אינכם חלים ואינכם מרגישים בהרוחות החדשות המנשבות ובהרוחות האלה אפשר להפיל את רומי למשואות, וירושלים תעלה שוב לגדולתה, האם אינכם רואים איך ש"דרך כוכב ביעקב" זהו הגבור הנערץ בר כוכבא, זהו הגור אריה יהודה אשר יניס את הנשר הרומי.

20"הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", ורק נחוץ להשמיע על השחרית, לקרוא זאת באזני כל יושבי תבל, מסוף העולם ועד סופו, ואל תסתפקו בספורי יציאת מצרים לבד, כי אתם עומדים כעת לפני יציאה חדשה שאיננה פחותה בערכה מיציאת מצרים, יציאה מעול רומי ומשעבודה.

21רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!

22אחרית דבר.

23ומה היה האחרית דבר מהמעשה הנ"ל? בעל ההגדה שותק בזה, אבל ההיסטוריה איננה שותקת והיא מספרת לנו את הסוף מעשה הנ"ל.

24לכתחילה נשמעו הגדלוים להקטנים, נשמעו רבותינו לתלמידיהם, רבי עקיבא הלך אחרי עקבות תלמידיו ואחריו כל הזקנים שבדור, שעזרו לבר כוכבא בכל כח השפעתם הגדולה על העם, וההצלחה האירה את פניה לעם היהודי האומלל, ונדמה, כי נעה מלכות רומי ותרגז תחתיה מפני אלה גבורי ישראל, וכל גדולי רומי שתקעו בערי יהודה ברחו לנפשם, והיהודים נעשו לשליטים לבדם בכל הארץ. וכה הלכו מחיל אל חיל וכבר הטביעו מטבעות עבריות מיוחדות, שנקראו מעות כוזביות שעליהן היה חקוק גפן או כפות תמרים עם שתי חצוצרות התרועה והכתובת "לחרות ישראל".

25התחילו להרגיש את טעם החרות בכל יפיו והדרו, ונדמה א, כי כבר באו הימים שעליהם אמר המשורר "מי זאת הנשקפה כמו שחר" וכדברי המדרש "כך תהיה גאולתם של ישראל מתחילה היא באה קימאה קימאה ואחרי כך היא מנצנצת ובאה" (ע"פ ירושלמי ברכות א, א) - והכל ראו בעליל, כי התלמידים היו צודקים יותר מרבותיהם באמרם "כבר הגיע זמן של שחרית".

26אבל פתאום והנה השחר טס ונעלם, והחשך כסה את ארץ יהודה, ויהי ערפל ועלטה אשר כמוהם לא היו בעולם, ומכל תקופת השחר ההיא לא נשארו לנו רק הזכרונות הנוראים הללו "כרך גדול היה לאדרינוס כמין טבריא לצפורי והקיפוהו אותו גדר מהרוגי ביתר וסוסי הרומאים היו שקועים בדם עד חוטמם ושטף הדם היה מגלגל סלעים משא ארבעים סאה".

27ומחרות ישראל נתוסף לנו רק עוד חורבן חדש בההיסטוריה שלנו, מהבר כוכבא נעשה בר כוזיבא. ואמנם נתוספה לנו ברכה מתקופת הזהב ההיא ברכת הטוב והמטיב, אבל כל הטוב והמטיב ראינו בזה "הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה" (ברכות מח, ב).

28ואז הגיעו לישראל ימים רעים מאד, העיר הקודש נחרשה, על הר הבית הועמד שקץ משומם "ומימי פולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר".

29סיבת הדבר.

30והידעתם מה גרם לכל הרעה הזאת?

31מפני שלבסוף השמיטו את ה"רבותינו" וה"קריאת שמע" ואמרו רק "הגיע זמן שחרית לבד".

32התחילו לבטוח על כוחם ואונם לבד, עד שהעיזו פניהם לומר להקב"ה - כפי שהובא במדרש - "לא תסעוד ולא תכסוף" ובזה בטלו את ה"קריאת שמע" שלנו, שכחו כי עלינו לומר ערב בוקר וצהרים "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד", ולנטוע בקרבנו את ההכרה כי "אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" (תהלים קכז, א).

33ולבסוף בטלו מלהגיד גם את ה"רבותינו", זאת אומרת שהתחילו להתיחס אל רבותיהם, אל אלה הזקנים שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, בקלות ראש וגם בשאט נפש, וכמסופר במדרש רבה איכה "ר' אליעזר המודעי היה עסוק בשקו ותעניתו ומתפלל בכל יום לפני ד' ואומר, רבון העולמים, אל תשב בדין היום", וידעו גם הרומיים כי כל זמן "שהתרנגולת הזאת - ר"א המודעי - מתגעגעת באפרה" לא יכלו להבקיע אל העיר, אבל לבסוף בעט בר כוכבא בהתנא האלקי הזה ובמותו נשמעה הבת קול שאמרה "הרגת את ר' אליעזר המודעי זרועם של ישראל ועין ימינם, לפיכך זרוע של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונהרג בר כוכבא ונלכדה העיר".

34גלגל החוזר בההיסטוריה.

35כשמונה עשר מאות שנה עברו כבר מהתקופה ההיא, אבל יש גלגל חוזר בההיסטוריה, ובימינו אנו היינו עדי ראיה ג"כ למעשה ממין זה, כי הדרדקי הרגישו את השחר טרם שהרגישו זאת הסבי, והם, הדרדקי, היו הראשונים שהכריזו על שיבת ציון, על התחיה הלאומית, על גאולת הארץ והתחילו הבנים לשוב לגבולם בתור "חלוצים", ואחריהם נגררים גם הזקנים והולכים בעקבותיהם, ואלו ואלו מודים, שהלילה בא אל קצו ונצני החמה כבר נרגשים באויר. אבל חלילה וחלילה לדרדקי שלנו לשנות שוב על השגיאה ההיסטורית הנ"ל, ולהשמיט את ה"רבותינו" וה"קריאת שמע" כי בלי זה לא יתכן גם ה"זמן של שחרית".

36זכרו נא זאת, צעירנו האהובים, ואז - לד' הישועה.

37הימניים והשמאליים.

38וגם את הזקנים וגם את הצעירים שלנו הייתי מיעץ להם שילמדו מה מיעקב אבינו, יעקב סבא.

39התורה מספרת לנו כשקרבו ימי יעקב למות, לקח יוסף את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים "ויקח יוסף את שניהם, את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור" (בראשית מח, יג-יד).

40והנה נתקשו המפרשים מאד על הדברים "כי מנשה הבכור", הלא איפכא מסתברא, כיון שמנשה הבכור הלא היה צריך יעקב לשית עליו הימין ולא השמאל? ובשביל זה דחקו לומר, כי הכוונה בכאן לומר אף על פי שמנשה הוא הבכור, וזהו לגמרי נגד הפשט הפשוט ש"כי" משמש בתור "יען", ונראה שדוקא בשביל שהוא הבכור לכן מהראוי להניח עליו השמאל?

41אכן באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וגם כאן הפירוש של "כי מנשה הבכור" הוא יען שהוא הבכור לכן מהראוי להניח עליו יד השמאלית, כשם שראוי להניח על אפרים את הימין יען שהוא הצעיר.

42כי הנה בכל אדם, כידוע, יש סטרא דימינא וסטרא דשמלא, ויתר שאת ויתר עוז להימין, כידוע, ולא רק שהיד והרגל הימניות חזקות יותר מהשמאליות, אך גם בהמוח של צד הימיני יש יותר עצמה מכפי של צד השמאלי. אבל דבר נכבד אחד יש בצד השמאל מה שאיננו כלל בנמצא בצד הימין זהו הלב, ובכן בנוגע להשכל שמקורו במוח משפט הבכורה לסטרא דימינא, אבל בנוגע להרגש, שמקורו בלב, הוא כולו תלוי אך ורק בסטרא דשמאלא לבד.

43ואמנם כך היא המדה גם בנוגע להמפלגות בבני אדם, שעפ"י רוב הזקנים שייכים למפלגות הימין והצעירים - להשמאל, מפני שהזקנים בעלי השכל הקר והמתונים ביותר, בהם ניכר יותר הסטרא דימינא, והצעירים בעלי הרגש וההתלהבות מושפעים באמת יותר מהסטרא דשמאלא.

44וכך ראינו גם אצל אפרים ומנשה, שמנשה הבכור היה בעל שכל יותר גדול מאחיו הצעיר, אבל לעומת זה היה אפרים בעל רגש יותר חזק, ולא עוד אלא שאנו רואים בכל ההיסטוריה הישראלית, שבני אפרים מצוינים ברגשם המתפרץ החוצה ואינו יודע כל גבול ומעצור לרוחו.

45המה, הבני אפרים, לא חכו עד שירחם ד' ויוציאם מארץ מצרים אך מגודל ההתרגשות וההתלהבות שבקרב לבבם חגרו איש חרבו על ירכו ויתפרצו ביד חזקה אל גבולות הפלישתים, (עי' סנהדרין צב, ב), וגם בזמנם של השופטים והנביאים אנו מוצאים, כי היו נוחים מאד להתרגש והיו נכונים בכל רגע ורגע להלחם בעד כבוד עמם, כמסופר בשופטים (יב, א) "ויצעק איש אפרים ויעבור צפונה, ויאמרו ליפתח, מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת ללכת עמך ביתך נשרוף באש", שהננו רואים מזה עד היכן הדברים מגיעים. וגם לעתיד לבוא הרי אנו יודעים שיקום משיח בן יוסף, גם כן מבני אפרים, שירצה להביא את הגאולה לפני זמנה, כי אצל הבעלי רגש האמיתים אין מתינות ואי אפשר להם לחכות על הזמן המוגבל, והם מוכרחים לדחוק את הקץ.

46וכל זה בא להם לבני אפרים בירושה מאביהם אפרים, ה"בן יקיר" ה"ילד שעשועים" הצעיר שבכל השבטים, שבטי יה, וכצעיר היה לבו מפעם בקרבו בחזקה, וזה הביא לידי התרגשות והתפעלות עד אין קץ.

47ואמנם לא הצליחו בני אפרים במעשיהם אלה מעולם. המתפרצים לפני יציאת מצרים נהרגו כולם, הלוחמים עם יפתח הגלעדי גם כן היה להם סוף מר כמסופר שם בשופטים (שופטים יב, ד-ו) "ויקבוץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים... ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף", והסוף של משיח בן יוסף הלא גם כן ידוע, שהוא רע ומר למאד. אבל בכל זאת המה חביבים לפני הקב"ה הבוחן כליות ולב ויודע שעושים את כל מעשיהם מלבם הבוער באש קנאה, שע"כ נחשבו ההרוגים האלה לקדושים ו"הקב"ה נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול ואמר איני מתנחם עד שאנקם נקמתם של בני אפרים" (שמות רבה פ"ב) "ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב, אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו" (סנהדרין צב, ב) אבל עכ"פ מה טובה היה לו באה המזיגה בין מנשה ואפרים, זאת אומרת, שמנשה לא יהיה כל כך בעל שכל קר לבד, ואפרים לא יהיה כל כך פחז כמים.

48כי ע"כ כשהעמיד יוסף את אפרים משמאל ישראל ואת מנשה מימין ישראל, הנה יעקב סבא שהכיר את תכונת הנכדים עוד יותר מאביהם גופא "שלח את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור", כלומר, כי מנשה הבכור, ויש לו התכונה של כל הבכורים והזקנים שבעולם, שהמה ימניים יותר מדי ורחוקים המה מהשמאל כרחוק מזרח ממערב, כי ע"כ הלב שהוא בשמאל אינו מגיע אליהם כל כך, ולמה להם עוד להוסיף עליהם מסטרא דימינא, אדרבא להם נחוץ שיהיה להם מה מהשמאל, שישיגו ג"כ מעט רגש הבא מהלב, וע"כ "ואת שמאלו על ראש מנשה", אבל להיפך אפרים "הוא הצעיר" והיו לו כל התכונות של הצעירים השייכים יותר להסטרא דשמאלא, והלב מפעם בהם בחזקה עוד יותר מדי, ולהם חסרה הימניות דוקא, שלא יהיו כל כך רתחנים ומתלהבים, ועל כן "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים".

49ואמנם עד היום הננו רואים עדיין את אותו החסרון, שלהבכורים, הזקנים חסר מעט שמאליות ולהצעירים חסר מעט ימניות.

50כי באמת "לב ישראל" יכול לחולל נפלאות, אך דא עקא שאצל הזקנים יש ה"ישראל" אך אין הלב, לבם קר כאבן "ויכתוב משה את התורה על האבנים", אינם חלים ואינם מרגישים ורק עושים מצוות אנשים מלומדה, בלי התלהבות ובלי מסירות נפש. וכמובן יש אמנם גם הרבה יוצאים מן הכלל הזה - ואצל הצעירים אמנם יש הלב ועושים את מעשיהם בהתלהבות ובהתרגשות עצומה גם לפעמים במסירת נפש ממש, אבל הישראל, הישראל חסר אצלם, עוברים בשאט נפש על התורה ומצוותיה, בוזים ליקהת אמם.

51אצל הזקנים יש ה"ואהבת את ד' אלקיך" אבל, אין הבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כי כל האהבה היא רק מין "מהיכי תיתי" ולא רק שאינם מוסרים את נפשם על אהבה זו, אך גם את מאדם, את ממונם, אינם רוצים לותר עליה, ובנידון זה המה צדיקים ממש "שממונם חביב עליהם יותר מגופם", ואצל הצעירים להיפך, אמנם יש אצלם ה"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ובעד האידיאלים היקרים בעיניהם המה נכונים גם למסור את נפשם, אבל ה"ואהבת את ד' אלקיך" חסר אצלם לגמרי - וכמובן גם בזה יש יוצאים מן הכלל - אכן צדקו המדקדקים באמרם, שהיוצא מן הכלל מחזק את הכלל.

52"ויברכם ביום ההוא לאמר, ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", הברכה הזו לא אבדה את ערכה הראשון עד היום הזה.

53מה טוב היה לו באה מזיגה בין תוכנת אפרים ובין תכונת מנשה, והיה לו לאפרים מעט מישוב הדעת של מנשה ולמנשה מעט מההתלהבות של אפרים. מה טוב היה לו היה להזקנים מעט מהלב של הצעירים ולהצעירים מעט מהישראל של הזקנים.

54אז לא רק שהיינו אומרים בהגדה "רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" אך היינו יכולים לאמר זאת בכל השנה, ולא רק לאמר אך גם לראות את השחרית בעינינו.

55"מי זאת הנשקפה כמו שחר"...