דרשות אל עמי, שלש רגלים כ

1כ. מבית עבדים "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלים אחרים על פני" (שמות כ, ב).

2"והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה, אלה דברי הברית אשר צוה ד'" וגו'

3(דברים כח, סח-סט).

4אמר רשב"י, אתם יש לכם קנין באו"ה, שנאמר, וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו (ויקרא כ״ה:מ״ה), אבל לאומות העולם אין להם קנין בכם, ולמה יש לכם קנין באומות העולם? ע"י שהקניתם אלה דברי הברית ולמה האומות אין להם קנין בכם? ע"י שלא קנו אלה דברי הברית... "ר' יצחק אמר לעבדים ולשפחות אי אתם נקנין, אבל אתם נקנין להשמיד להרוג ולאבד... שכן כתב לנו משה רבנו בתורה, והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה, שמא להשמיד להרוג ולאבד" (מדרש רבה אסתר פתיחתא א, א).

5מוסר בני חורין.

6בין האלילות ששררה בכל העולם כולו עד מתן תורה, ובין אחדות הבורא, שנתחדשה על הר סיני יש לא רק הבדל במספר, ההבדל בין אחד להרבה, כי אם גם הבדל בעצם. לא רק הבדל כמותי, כי אם גם הבדל איכותי.

7אצל היהדות ברא אלקים את האדם בצלמו ודמותו, ואצל האלילות, להיפך, בראו להם בני האדם את האלהים בצלמם ודמותם. היהדות אומרת "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון" וגו', והאלילות אומרת להיפך: מה אתה - אף הוא, וכה נולדו אצלם אלילים נואפים שודדים וצמאים לדם, גם לדמם של חבריהם האלילים וגם לדם אדם וחוה...

8וזה שאמרו במ"ר (פ' ויצא), "אמר ר' יוחנן, הרשעים מתקיימים על אלהיהם שנאמר ופרעה חלם והנה עומד על היאור, אבל הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם שנאמר והנה ד' נצב עליו" כי אמנם כל יסודה של האלילות הוא להתיצב על אלהיהם, שהרי המה עושים היקש מצלמם לאלהיהם, וכל היסוד של היהדות הוא בזה שד' נצב על האדם.

9היהדות שואפת, שגם בני האדם יהיו לצדיקים, והאליליות עושה גם את האלילים לרשעים.

10כי מה היא זו מדת הרשע?

11זו היא המדה של הערצת התקיף, הנוטעת בלב האדם לא רק רגש היראה, אך גם רגש הכבוד לכל תקיף ותקיף, התקיף מטיל עליו אימה, ובכל זאת - או יותר נכון, דוקא בשביל זאת - הוא אוהב לו כנפשו ולחלש, להיפך, הוא מתיחס, לא רק ברגש של בזיון, כי אם גם ברגש של שנאה, והכל מפני החטא היחידי שחלש הוא.

12ובאמת עצם הרשעות הזו נמצא במדה מרובה או מועטת בלב כל אדם, הגעו בעצמכם, רבותי, בזה ותמצאו...

13ואז תעמדו גם על העובדא כי כל עיקרה של עבודת האלילות בא רק ממדת הרשעה הזו, הם עבדו להאלילים מפני שחשבו אותם לתקיפי דעלמא. ואמנם הם אהבו את האלילים בכל נפשם ומאדם, והקריבו להם לא רק את מיטב חלבם ובקרם, אך גם את מיטב בניהם, אבל אהבה זו באה רק ממדת הרשעות שבקרבם, לאהב ולכבד את התקיף, ומי תקיף יותר מאליל...

14והנגוד הקיצוני לכל זה הביאה היהדות, שעבדה תמיד לאל רחום וחנון ורב חסד, ואם ידעו כי הוא גם גדול ונורא, גבור ותקיף, אבל הלא "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשלש בכתובים" (מגילה לא, א), והתבוננו, שמעולם לא אמרה היהדות: מה הוא תקיף אף אתה תקיף, אלא "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'.

15ואלמלא בא לפני בזמן הזה עכו"ם אחד להתגייר והיה דורש ללמדו את כל התורה כולה על רגל אחת - ואמנם היום גם בני ישראל גופא דורשים ללמוד את התורה כולה על רגל אחת - הייתי אומר לו:

16מלחמה לד' עם התקיפים מדור דור, זהו כלל גדול ואידך פירושא היא זיל גמור.

17ואם כל האלילים מבקשים את הרודפים ולפניהם יכרעו ברך, הנה ה"אלקים יבקש את הנרדף" וכביאור חז"ל על זה "לעולם האלקים יבקש את הנרדף, בין צדיק רודף צדיק, בין רשע רודף רשע, בין רשע רודף צדיק, ואפילו צדיק רודף רשע" (מדרש רבה ויקרא כז, ה), כי כיון שהצדיק מתחיל להיות לתקיף ולרודף הוא פוסק להיות ברגע זה צדיק, והרשע ברגע שנעשה לנרדף הוא פוסק מלהיות רשע.

18הפילוסוף המשוגע ניטשה היה מתלוצץ בהיהדות והיה אומר, כי כל מוסר היהדות הוא רק מוסר עבדים, שהרי הוא מגין רק על החלשים, ועל זה נשיב "פלגינן דבוריה". אמנם הצדק אתו בזה, כי היהדות איננה מוסר של אדונים, אבל איננה בשום אופן גם מוסר של עבדים, כי גם האדונים וגם העבדים שונאים לנו בתכלית השנאה, הראשונים מפני שהמה הרודפים, התקיפים, והאחרונים מפני שהמה הכורעים ומשתחוים ומודים לפני הרודפים הללו.

19היהדות איננה לא מוסר של אדונים ולא מוסר של עבדים, אלא מוסר של בני חורין.

20ואם תרצו לדעת מאין אנו יודעים זאת? מהקב"ה בעצמו שאחת דבר על הר סיני:

21"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" זהו הוא החותם תכנית שלו.

22לא "חסור" אך "חבור".

23וחז"ל מפרשים זאת ביתר ביאור באמרם "דרש עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב יודוך ד' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות" (קידושין לא, א).

24כי אמנם או"ה גם אחרי ששמעו את האנכי ולא יהיה לך לא חלו ולא הרגישו מתחילה את המהפכה הגדולה שחוללה היהדות בזה, כי עלה על דעתם המשובשת, שכל ההבדל בין היהדות להאלילות הוא רק במספר לבד, שעשו "חסור", מהרבוי האלילים שלהם והעמידו על אחד, שהוא עוד יותר רודף אחרי הכבוד מהם כי הוא רוצה להיות דוקא "חד בדרא". ורק כששמעו את הדברות האחרונות מ"כבד את אביך ואת אמך" והלאה הבאות לשפר את כל חיי האנושיות כולה, אז הרגישו, כי לא רק "חסור" עשתה היהדות, אך "חבור" חדש לגמרי, כי היהדות באה לתקן את כל העולם כולו במלכות שדי ש"עולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".

25בקיצור, "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" זו היא כל התורה כולה.

26גלגול האלילות.

27תאמרו, ת"ל עכשיו אין אנו צריכים כלל לדבר על דבר האלילות שכבר נתבטלה גם אצל הגוים ונעשה חומר רק לההיסטוריים המומחים לאותו דבר.

28אבל לדאבוני הנכם טועים גם בזה.

29באמת הנה כשם שבעולם החומרי אנו רואים חומרים פושטים צורה ולובשים צורה אחרת והחומר בעצמו נשאר כמקדם, כך אנו רואים בעולם הרוחני להיפך, צורה יוצאת מגוף אחד ונכנסת לגוף אחר, והצורה בעצמה נשארה כמה שהיתה.

30יש גלגול בנשמות, הנשמה לפי דעת המקובלים, כשהיא יוצאת מגוף אחד היא טסה בעולם התהו עד שמוצאת לה גוף אחר להכנס בו, ויש גלגול באידיאלים, שמתגלגלים מחומר אחד לשני, אם שע"י שינוי החומר קשה הרבה פעמים לעמוד עליהם ולהכירם.

31וברם הדבר, שכל המתבונן בעינא פקיחא יראה, כי כך הוא הדבר גם בנוגע להאליליות, האליליות לא נתבטלה גם עתה, אלא שנתגלגלה מחומר אחד לשני, ואמנם יש בזה שינוי החומר, אבל לא שינוי הנשמה שבה.

32ואותן האמונות שזנחו את עבודת האליליות וקבלו עליהן את האמנות החדשות, עשו רק "חסור". הם החסירו מסכום האלילים הרבים שהיו עד אז והעמידום על שלשה - אמונת השלוש של הנוצרים - או על אחד - אמונת מחמד - ואם כה ואם כה אמנם נתמעט הרבה מהחומר של האלילות, אבל הנשמה שבה נשארה כמה שהיתה, הנשמה של הרשעות שנוסדה על תקיפות לבד.

33ואם נעשה כל כך חביב על הנוצרים פתגמו של אותו האיש, שאם סוטרים לך על הלחי האחת הגש בהדרת כבוד את לחייך השניה, או אם יסיר מי מעליך ביד חזקה את המעיל העליון, תמסור לו תיכף בהכנעה מרובה את המעיל התחתון שלך - וכמובן שכל זה אמנם רק להלכה ולא למעשה - הנה כל מי שיורד לתוך עומקו של דבר יראה, כי יש בזה הרבה יותר משיטת האליליות ממה שיש בזה משיטת היהדות. כי היהדות ששונאה את הרודפים תכלית שנאה אומרת "עין תחת עין", - אם עין תחת עין ממש או עין תחת עין ממון אבל על כל פנים הרודף לא ינוכה, אולם האליליות ראתה באמת תמיד את כל תקיף ועריץ, את כל מי שיש לו יד חזקה וזרוע נטויה כראות פני אלקים, ותמיד התיחסה ברגש כבוד גדול לכל סוטר על הלחי ולכל חמסן בכח, ובפתגם הנ"ל חדשה הנוצריות רק את האופן שבו מחוייבים כולנו להביע לו את רגש הכבוד שלנו...

34ואמנם כן - עבודת האלילות שאת התחלתה אנו רואים בימי הקדם לא פסקה מן העולם גם בימי הבינים וגם בעת החדשה, אם כי רואים אנו אותה בכל פעם ופעם בגלגול חדש.

35בימי הבינים אנו רואים את האלילות בדמות התקיפות בעולם הבא. ה"קדושים" אשר בארץ משלו ממשלה בלתי מוגבלת, ובראשם עמד האפיפיור, שהיה ממש מושל בכפה, שכל מלכי מזרח ומערב היו הדום לרגליו. אבל באמת גם אז הנה לא הקדושה משלה בארץ, אלא התקיפות הקודמת קבלה צורה חדשה, צורה של עולם הבא... ברי היה להם, כי כל אלה הקדושים תקיפים גדולים הם בעולם הבא, עד שכל התקיפים בעולם הזה כאין המה נגדם, לכן היו הכל כורעים ומשתחוים ומודים לפניהם, ודבר זה הלא הוא עצם האלילות מאז ומעולם לכרוע ברך לפני כל תקיף ותקיף, אך ורק מפני התקיפות שיש בו, אם כי תקיפות זו אינה מביאה למכבדיה שום תועלת ומביאה לפעמים עוד הפסד. וכן היו שונאים בתכלית השנאה את כל הכופרים ששפכו את דמם כמים, לא כל כך בשביל כפירתם, אך בשביל חטאם האחד שחלשים הם, אם לא בעולם הזה, על כל פנים בעולם הבא...

36והעת החדשה אמנם הפילה למשואות את אלילי ימי הביניים וסר צלם של ה"קדושים", אבל באותה השעה השתדלה שלא ישאר ח"ו החלל ריק והנייר חלק ובראה במקומם אלילים חדשים, הלא המה האלילים הלאומיים.

37ובזמננו אמנם יחיד ששודד וחומס בתקיפותו הרבה אינו נוח לכבוד כל כך, כשם שמאידך גיסא חדלו להעריץ גם את התקיף בעולם הבא, אבל לעומת זה נעשה התקיפות הלאומית למטבע עוברת לסוחר בכל העולם כולו, וכל עם שיכול יותר לשדוד ולהרוג הוא העם הנבחר, שהכל מחוייבים בכבודו, ולהיפך על העם העשוק ורצוץ מביטים הכל כעל עם לא היה, ושונאים אותו בשביל זה תכלית שנאה.

38וכה יש גם בזמננו אלילים רבים, כל אומה ואומה ואלילה המיוחד שלה.

39המזבח שלנו והמזבחות שלהם.

40תשאלו, אם כן מה הועילה היהדות במלחמתה עם האליליות, אחר שהגלגולים שלה פרים ורבים מיום ליום?

41על זה נשיב בדברי התורה "מזבח אדמה תעשה לי... ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ, כא-כב).

42כי אמנם אמת ויציב שהמזבח שלנו תופס מקום קטן בלי ערך כלל לעומת המזבחות שלהם, המזבח שלנו גם כשהיה על מרום הפסגה שלו החזיק רק ל"ב אמה על ל"ב אמה, ואילו המזבחות שלהם הרי מלאו כל הארץ כבודם, ובכל זאת אין לנו כלל מה להתקנא בהם אם נשים לב אל סיבת גדולתם ותפארתם שהוא מצד עבירתם על הכתוב "כי חרבך הנפת עליה ותחללה". כי אצלם אדרבא החרב עוד הוסיפה הדרת קדושה, והמזבחות שלהן כולן נבנו בחרבות ונגבלו בדם, ואם המזבח שלנו איננה גדולה בכמות אבל תחת זה היא "קב ונקי", נקיה היא מדם אדם, ואף טפה אחת לא באה עליה, ואף חרב אחת לא שלטה בה, כי מחזיקים אנו כל זה לחלול הקודש "כי חרבך הנפת עליה ותחללה".

43אנחנו לא השתמשנו מעולם ביד חזקה וזרוע נטויה להכניס אומות אחרות תחת כנפי השכינה, כמו שעשו הן, כי יודעים אנו שגם אנחנו לא באנו לידי כך רק אחר שקבלנו עלינו בנפש חפצה ואמרנו כולנו יחדיו: נעשה ונשמע, ולא זו אלא אף אלה שבאים בעצמם אלינו ומבקשים זאת מאתנו בדחילו ורחימו איננו זריזים מקדימים לזכות במקח אך אנו מנסים לדבר על לבם שלא ימירו את אלהיהם.

44יודעים אנו להוקיר את היציאה שלנו מבית עבדים, ויודעים אנו להזהר ג"כ מכל שמץ של הכנסת אחרים לבית עבדים.

45אבק האלילות של הפילוסופיא.

46דברנו על דבר האלילות וגלגולי האלילות שהיהדות נלחמה בהם בחרוף נפש.

47אולם גם המרחק בין השקפת עולמה של היהדות ובין השקפת עולמה של הפילוסופיא רב הוא, אם כי שתיהן נלחמו במרץ גדול נגד האלילות.

48ביחוד בולט ההבדל שביניהן בהשקפותיהן על האדם הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.

49הפילוסופיא מטבעה מוחזקת ליחסנית גדולה שאינה נותנת דריסת הרגל רק ליחידי סגולה, בעוד ששערי היהדות פתוחים לכל, ומטעם זה מעולם לא עלתה יפה המזיגה של היהדות עם הפילוסופיא, אם כי טרחו בזה מאורי ישראל היותר גדולים.

50הנה למשל חסיד גדול שאין ערוך לגדולתו היה רבינו בחיי הדיין, שקנה לו שם עולם בספרו "חובת הלבבות", ובכל זאת תחת השפעת הפילוסופיא כתב את הדברים האלה הנוקבים ויורדים עד התהום "לא יכול לעבוד עלת העלות ותחילת ההתחלות אלא נביא הדור מטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה וזולתם עובדים זולתו" (שער היחוד פ"ב).

51שר התורה שאין דוגמתו בהרבה דורות לפניו ואין כמותו לאחריו היה הרמב"ם ז"ל שממש כל רז לא אניס ליה ביהדות, עד שאמרו עליו בצדק "ממות משה ועד משה לא קם כמשה", אבל הפילוסופיא השפיעה עליו לכתוב בסוף ספרו מורה נבוכים בתור גולת הכותרת את הדברים האלה "ואני פותח הדברים במשל, המלך כולו בהיכלו ואנשים כולם... מהם מי שאחוריו אל בית המלך, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומבקש לבקר בהיכלו אלא שעד היום לא ראה חומת פני הבית כלל... ומהם מי שהגיע אליו והוא מהלך סביבו ומבקש למצוא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית", והנמשל ידוע, "הרוצים לבוא אל בית המלך אלא שלא ראו בית המלך כלל הם המון אנשי התורה, רצה לומר עמי הארץ העוסקים במצוות, והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו הם התלמודיים... ואשר הכניסו עצמם לעיין בעיקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור אבל מי שהגיע לדעת מופת על מה שנמצא עליו מופת... כבר הגיע עם המלך בתוך הבית".

52וכן הוא הרחיק עוד ללכת מרבנו בחיי, ולדעתו רק להפילוסוף לבדו, לו ולא לאחר יש דריסת הרגל בארמון המלך, וזולתו, גם התלמודים בכלל הולכים רק סביבו. רק להפילוסוף ש"יודע כל מה שנמצא עליו מופת" נוח לו שנברא וכל השאר המה בריות עלובות ממש, שנוח להן שלא נבראו משנבראו ועכשיו שנבראו כאילו לא נבראו.

53אכן היהדות התמימה שאיננה אוהבת להתפלסף הרבה אומרת בפשטות נפלאה "כי המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו' לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה... ולא מעבר לים הוא לאמר, מי יעבר לנו אל עבר הים... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים לב, יא-יד).

54"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלקיכם... טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שוב מימיך" (דברים כט, ט-יא).

55ובכן גם חוטב העצים ושואב המים יכול להגיע אל ארמון המלך ממש ולעבוד "את עלת העלות ותחילת ההתחלות" ולא עוד אלא שיקר אצלנו יותר המאמין ב"מופתיו" של משה רבנו ממה שיודע המופת של "כל מה שנמצא עליו מופת" של הפילוסוף, כי אפשר להיות יהודי טוב גם בלעדי המופתים של האחרון אבל בלי המופתים של משה רבנו אין ליהודי חלק ונחלה באלקי ישראל.

56בקיצור, התורה נתנה במדבר מפני שהיא הפקר לכל בני אדם כמדבר וכל הקודם בה זכה מבלי שום צינז מיוחד על זה, ולא עוד אלא שיש אצלנו ספר שירה ושם הננו רואים, כי גם הצפרדע והעכבר, הנחש והעקרב, גם שבולת החטה שבולת השערה ושאר הירקות שבשדה אומרים שירה בלי הרף ל"עלת העלות ותחילת ההתחלות" ומכל שכן שביד האדם יהיה מי שיהיה, גם הפחות שבפחותים לאמר שירה אם רק ירצה בכך...

57ובנוגע לכל הפילוסופיא יפה המליץ הבעש"ט ז"ל על מאמר חז"ל (מדרש רבה איכה הקדמה, ב) "אותי עזבו ותורתי שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" כי "השי"ת אומר, כי אם גם יעזבו את החקירה על דבר אותי לא יעשו שום פגם חלילה לא בפמליא של מעלה ולא בפמליא של מטה אם רק ותורתי שמרו".

58ומה צדק ר' יהודה הלוי ז"ל שידע היטב להבחין בין "אלהי אריסטו לאלקי אברהם" באמרו כי "באמת בעל התורה מבקש האלקים לתועלת יותר גדולה זולת תועלת ידיעתו אותו בעוד שהפילוסוף אינו מבקש אלא שיספרהו על אמתתו ולפי זה אינה מזיקה הסכלות בידיעת אלקים אלא כהזק הסכלות בידיעת הארץ שהיא משטח (ע"פ כוזרי מאמר ד' אות יג) ודבריו אלה המה אמת ויציב שכל תורתנו גם הכתובה וגם המסורה נשענת עליהם.

59וכשתמצאו לומר, הנה הפילוסופיא אעפ"י שהרבתה כל כך להלחם עם האלילות איננה נקיה בעצמה מאבק האלילות אם כי בגלגול חדש ומקורי לגמרי "דק עד דק עד אין נבדק".

60ואם האלילות היא כאמור, הערצת התקיפות, הנה הפילוסופיא אמנם בטלה בתכלית הבטול את כל האופנים הרגילים הנותנים תקיפות לאדם אך לעומת זה בראה מין תקיפות מיוחדה, תקיפת הדעת של הפילוסוף. ולהתקיפים ממין זה מסרה גם את העולם הזה וגם את העולם הבא, וכל השאר המה בעיניה רק כסרח העודף, רק נשמות הפילוסופים צרורות בצרור החיים בהתדבקן עם "שכל הפועל", והשאר "מותר האדם מן הבהמה אין", בעוד שהיהדות יודעת לכבד ולהוקיר לא רק את השפלים בגוף, אך גם את השפלים ברוח, וגם "אדם ובהמה, בני אדם המשימים עצמם כבהמה, תושיע ד'" (ילקוט שמעוני רמז תלה).

61ועל כן אנו רואים, שאף על פי שלכאורה הפילוסופיא עם האלילות הן שני קצוות, הנה יש צד השוה ביניהן: שתיהן, גם הפילוסופיא וגם האלילות, התנגדו למדת החמלה שבאדם בתכלית ההתנגדות, עד שגם הפילוסוף שפינוזא החליט, כי "אין מן הראוי לאיש המעלה להתנהג במדת החמלה, כי אין בה תועלת והיא רעה בעצם, מפני שהחמלה תעיר בנו רגש עצב וזה לא יתכן לאדם שלם בשכלו". בעוד שאצלנו תופסת מדת החמלה והרחמנות את החלק היותר גדול של כתבי קדשנו, ודבר מוסכם הוא אצלנו, כי הקב"ה שתף תיכף בבריאת העולם את מדת הרחמים למדת הדין, כי בלי זה לא היה יכול העולם להתקיים.

62ואם נסכם את כל מה שאמרנו בזה יצא לנו, כי זהו ההבדל בין היהדות מחד גיסא ובין האלילות והפילוסופיא מאידך גיסא: היהדות אומרת תמיד: "מה הוא - הקב"ה - אף אתה" והאלילות אומרת להיפך: מה אתה - אף הוא, או, במלים אחרות, היהדות דמתה את הצורה להיוצר, והאלילות, להיפך - את היוצר להצורה, והפילוסופיא אומרת, כי בכלל אין שום יחס וקשר בין "הוא" ו"אתה" או בין הצורה ליוצרה, כי "הוא אינו יודע אותך וכל שכן כוונתך"...

63הפילוסופיא אומרת "תכלית הידיעה שלא נדע", ובעבור הידיעה של אי הידיעה הזאת, שלאו כל מוחא סביל דא, המה דורשים שכל העולם כולו יובילו מאנייהו לבי מסותא, והיהדות אומרת לעומת זאת "דע את אלקי אביך" וכל אדם יכול לזכות לזה אם רק ירצה בכך, והמזיגה של היהדות עם הפילוסופיא הוא דבר אי אפשרי, מפני ש"זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" איננה לא ספר המדע ולא ספר המוסר, אך ספר התורה של תורת חיים.

64וזהו שאמרו חז"ל על הכתוב ויקחו לי תרומה "הדא הוא דכתיב, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. בנוהג שבעולם, אדם לוקח חפץ שמא יכול ליקח בעליו, אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואומר להם, כביכול לי אתם לוקחים, הוי, ויקחו לי תרומה" (מדרש רבה תרומה).

65שבזה השמיעו לנו, כי את "עלת העלות ותחילת ההתחלות" יכולים לעבוד לאו דוקא הפילוסוף והנביא, אך כל מי שמקיים את התרי"ג מצוות אף בלי כוונה מיוחדה, כי קיימא לן "מצוות אינן צריכות כוונה", וגם זאת, כי כל התלמודיים העוסקים בנגעים ואהלות ב"שור שנגח את הפרה" וב"שור שנגח ד' וה'" המה דוקא ה"מגיעים עם המלך בתוך הבית" פנימה, ואם תשאלו איזו ידיעה באלקות המה קונים לעצמם בלמודים אלה? אין זו שאלה כלל, כי בלקיחת התורה לוקחים גם את בעליה עמה המחוברים יחד כשלהבת בגחלת. ואמנם יבוא הנסיון ויעיד על זה, כי כל אלה העוסקים, למשל, בשור שנגח את הפרה ובשור שנגח ד' וה' המה בעלי מוסר יותר גדולים מאלה העוסקים בספרי המדות שלהם, והדברים עתיקים.

66עבדות הגוף ועבדות הנפש.

67והיוצא מדברינו, כי הרבה בתי עבדים יש, אם כי מסוגים ומינים שונים "ולא ראי זה כראי זה": בית עבדים של האלילות, בית העבדים של גלגולי האלילות האמונות של אדום וישמעאל, בית עבדים של אבק האלילות, הפילוסופיא מדור דור, ועל כולם מצהיר אלקי ישראל מימות מתן תורה ועד היום הזה:

68"אנכי ד' אלקיך, אשר הוצאתיך... מבית עבדים".

69אמנם כאן יש מקום לשואל לשאול, הלא סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל פי פשוטו של דבר הננו גם היום עבדים לכל מלכי מזרח ומערב ולכל שבעים אומות בכל ימי הגלות המר שלנו?

70אכן על זה נותן לנו תשובה מספקת ר"ש בן יוחאי במאמרו הנ"ל.

71"אתם יש לכם קנין באומות העולם, אבל לאומות העולם אין להן קנין בכם".

72כי יש עבדות הגוף ויש עבדות הנפש, כלומר, העבדות איננה משעבדת רק את הגוף, אך היא משעבדת ג"כ את הנפש ולא רק שיד עבד כיד רבו, אך גם ראשו ולבו שייכים להרב, והוא חושב ומרגיש רק את מה שטוב ונכון בעיני אדונו, שירא הוא מפניו לא רק יראת העונש אך גם יראת הכבוד, ומשתדל בכל מאמצי כחו למצוא חן אצלו. בקיצור, הוא נעשה לאובטימט חי שלא חלי ולא מרגיש כלל בשפלותו ובבזיונו.

73והנה שני מיני העבדות האלה עפ"י רוב המה תלוים זה בזה, כלומר, שהעבד בגוף הוא עבד ג"כ בנפש, והעבד בנפש הוא ג"כ עבד בגוף. אכן הסיבה והמסובב שבהן מתחלפים לפעמים, יש שהעבדות בגוף היא הסיבה להעבדות בנפש, שעל ידי היותו משועבד בגופו ימים רבים לאדונו הוא בא מתוך יראת העונש גם ליראת הכבוד, אך יש גם להיפך שהעבדות בנפש היא הסיבה להעבדות בגוף, כי כיון שאיננו מרגיש את ערך החרות שבאדם, הנה בעל כרחך בהקדם או באיחור ימצא איזה אדון שישעבדו גם בגופו.

74ובזה יובנו לנו הכתובים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעי יצא לחפשי חנם, אם בגפו יבא בגפו יצא... אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות, האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו, ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני... והגישו אל הדלת... ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות ריש פרשת משפטים).

75אשר לכאורה אין אנו מבינים את הלשון "כי תקנה עבד עברי", שמשמע שכבר לפני הקניה היה עבד, ויותר נכון היה אם כתבה התורה כי תקנה עברי לעבד, וגם הה' הידיעה של "ואם אמר יאמר העבד" איננה מובנת לנו?

76וכשנתבונן רק מעט נראה שאמנם בדיוק כתבה לנו התורה "כי תקנה עבד עברי" ללמדנו, שבאמת אותו האיש שהלך ומכר את עצמו לעבד, הנה היה עבד בנפש מתחילת יציאתו לאויר העולם, כי אלמלא זאת לא היה נעשה מרצונו הטוב לעבד בגוף, ואם ידמה הקונה, שהוא קנה איזה בן חורין לעבד אינו אלא טועה, ועליו לדעת "כי תקנה עבד עברי", שכבר לפני הקניה היה עבד עבדים, עבד בכל נימי נשמתו.

77ואמנם הבדל גדול יש בין מי שהעבדות בנפש היתה סיבה להעבדות בגוף, ובין מי שהעבדות בנפש היתה רק מסובב מהעבדות בגוף, כי במין הראשון הנה אף כשיפתח לו האדון את השערים לרוחה ויוציאהו לחפשי, לא יהיה בכל זאת לבן חורין, כי הסיבה תשאר תמיד אף אחרי שבטל המסובב, אבל במין השני כיון שבטלה הסיבה ממילא בטל המסובב והוא נעשה למשוחרר באמת.

78שּׂוהיטב אמרה התורה, כי כיון שהעבדות בנפש היתה הסיבה להעבדות בגוף, הנה הלז כבר אין לו שום רצון עצמי והוא רק כמכונה אצל אדונו, שאפשר לו לעשות עמדו כחומר ביד היוצר "אם בגפו יבא בגפו יצא", כי הוא איננו מסוגל לשום פעולה עצמית זולת "אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות" כי גם לישא אשה ולהוליד בנים ובנות לעצמו, איננו מסוגל כלל בלי האדון, ובאמת שבאופן כזה "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", שהמה באמת שייכים להאדון ולא לו שהיה בזה רק נפעל ולא פועל. וגם זאת הוא למעלה מכל כל ספק ש"אמר יאמר העבד" - בה' הידיעה, העבד מששת ימי בראשית - "אהבתי את אדוני", כי הוא עובד את הרב לא מתוך יראה, אך מתוך אהבה, מפני שגם הכלל של "אדם קרוב אצל עצמו" איננו אצלו, כי ה"עצמו" שלו זהו לא הוא אך אדונו, וכיון שכך הוא לא יועיל גם מה שהאדון מראה לו את הדלת וגם רוצע את אזנו עד שפך דם בשביל שיצא לחירות, הנה כל זה לא יועילו כלום "ועבדו לעולם" והוא נשאר עבד עבדים כל ימי חייו.

79והוסיפה עוד התורה ואמרה "וכי ימכור איש את בתו לאמה", וכפירוש הגאון ר' יהונתן מפראג ז"ל, שהכוונה שהקונה גופה היא אמה, הוא מכר את בתו למי? לא לגבירה, אך לאמה, כי כנהוג, האדונים משתמשים בעבדים והגבירות משתמשות בשפחות, ואם כל הקונה עבד לעצמו כקונה אדון לעצמו, הנה כל אשה הקונה שפחה כקונית גבירה לעצמה והיא גופה נעשית לאמה.

80ובאמת, אע"פ שהאדון והעבד המה לכאורה שני הקצוות, אבל כידוע לפעמים רבות הקצוות מתאחדים יחד ויש צד השוה שביניהם, והצד השוה בנידון דידן הוא ששניהם המה עבדים בנפש, כי לו לא היה האדון עבד בנפש לא היה עולה על דעתו כלל לשעבד איש שיש לו צלם אלקים כמוהו.

81ובצדק אמרה התורה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", כי פרשת עבדים זו הוא יסוד היסודות של כל המשפטים והדינים, גם דיני ממונות וגם דיני נפשות, כי כולם נוסדו על יסוד הבחירה שבאדם, שהוא בעצמו בעל הבית על מעשיו והוא לבדו האחראי עליהם, ואת זה אפשר ללמוד מפרשת עבדים זו, שבה אנו מוצאים את המחאה היותר גדולה להעבדות בנפש, שהיא כולה נגד רצון הבורא.

82"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" זהו צריך לבוא לפני כל המשפטים שבעולם בתור מבוא ופתח השער...

83ועכ"פ הדבר מבואר גם בספר התורה וגם בספר החיים כי יש עבדות הגוף ויש עבדות הנפש וכשעבדים היינו לפרעה במצרים היינו גם עבדים בגוף וגם עבדים בנפש, כמו דכתיב "ולא שמעו אל משה מקצר רוח - עבדות הנפש - ומעבודה קשה" - עבדות הגוף - ובא זמן חרותנו - ששחרר אותנו מעבדות הגוף, ובא זמן מתן תורתנו ושחרר אותנו גם מעבדות הנפש.

84ועל כן לא שמענו מהקב"ה את ה"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" רק בחג השבועות, ולכאורה למה המתין הקב"ה שבע שבתות תמימות עד שהוציא את הדבור הזה שהיה יכול להצהיר זאת תיכף בחג הפסח? מפני שבחג הפסח אמנם ראינו את היציאת מצרים, אבל עדיין נשארנו בבית עבדים, זוהי האטמוספירה העבדותית, שמשעבדת את הנשמה שתהיה מכורה לזרים, ובית עבדים זה הלך עמנו גם במדבר מבלי להפרד ממנו אף לרגע, עד שבאנו אל הר סיני ורק שם נשתחררנו ממנו ורק אז היה יכול הקב"ה לפנות בצדק אלינו ולאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

85ואמנם אחרי יציאת מצרים נכנסנו שוב תחת עולם של כמה וכמה מלכויות בגלויות שונות, אבל סוף סוף יש לנו להתהלל בצדק שמבית עבדים שממנו יצאנו לא נחזור עוד לעולם, כי אחת דבר אלקים "אשר הוצאתיך... מבית עבדים".

86ומימי מתן תורה ועד היום הזה אפשר לאמר ביחד עם רשב"י "אתם יש לכם קנין באו"ה, ואו"ה אין להם קנין בכם", כי אמנם אנחנו לא שעבדנו מעולם תחתינו שום אומה ולשון, ובכ"ז יש לנו קנין נפש בהן, ולהיפך אומות העולם, שכמעט אין אף אחת מהן שלא שעבדה אותנו תחתיה, אבל רק שיעבוד יש להן בנו ולא קנין "ואו"ה אין להן קנין בכם".

87"והתמכרתם... לעבדים ולשפחות ואין קונה", רק נראה הדבר כאילו נתמכרנו, בעוד שבאמת אין קונה, אין שום קנין חל בנו וכ"ז מפני מה? מפני ש"אלה דברי הברית" וכדברי רשב"י "ע"י שהקניתם אלה דברי הברית".

88פורים ושלש רגלים.

89וממילא מובן, שבזה נוכל למצוא ישוב מספיק על השאלה הידועה: מאי שנא פורים משלש רגלים לענין הלל?, אם כדברי הגמ' אין אנו אומרים הלל בפורים מפני ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", הרי מאותו הטעם לא היה לומר הלל גם בשלש רגלים, שכולן הן זכר ליציאת מצרים ואכתי עבדי פרעה אנן בכל ארצות הגלות? ואם פרעה כבר מת הלא גם לאחשורוש אין כבר כל זכר, אלא שההולכים בעקבותיו, לדאבוננו עוד חיים וקימים, וא"כ הרי גם יורשיו הרוחנים של פרעה עוד לא תמו כלל וכלל?

90אכן זהו הדבר, שבשלש רגלים אנו חוגגים את היציאה מבית עבדים, ששם לא נוכל לשוב עוד לעולם, כל זמן שיש אצלנו "אלה דברי הברית".

91וביותר ביאור מבאר זאת ר' יצחק שאחרי ששמע את דברי רשב"י הנ"ל, מצא לנחוץ להוסיף על זה "לעבדים ולשפחות אין אתם נקנים, אבל אתם נקנים להשמיד להרוג ולאבד, שכן אסתר אומרת לאחשורוש ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי - וגו' - שכן כתב לנו משה רבנו בתורה והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה, שמא להשמיד להרוג ולאבד".

92כי אמנם כן, בפורים אי אפשר לומר הלל, מפני שכל עיקר החג היה שנצלנו מהגזירה של להשמיד להרוג ולאבד, ועדיין אנו קנויים לזה עד היום הזה, אבל אנו מחוייבים לומר הלל בשלש רגלים מפני שלעבדים ולשפחות אין אנו קנויים עוד יותר.

93וידעו נא כל שונאי ישראל בכל הדורות ובכל הארצות הקמים עלינו, כי אמנם המה יכולים להשיג "סמיכה" ע"ז שהמה מומחים גדולים להשמיד להרוג ולאבד, שהמה מופלגים ומצוינים בשפיכת דם נקי ובשוד וחמס וכו' וכו', אבל בשום אופן לא ישיגו תעודה ממנו שהם יכולים לקנות אותנו לעבדים ולשפחות, כי זה לא יעלה בידם בשום אופן ולחנם כל עמלם ויגיעתם בזה.

94וידו אוחזת בעקב עשו.

95"אמר רשב"י אתם יש לכם קנין באו"ה וכו'", ואמנם ראויים הדברים למי שאמרם, זהו רשב"י שהתחבא שלש עשרה שנה במערה מפני חמת המציק, רומי הרשעה שבקשו את נפשו, ושם במערה חבר את ס' ה"זהר". אכן במערה החשכה הזו הרגיש בכל זאת, כי לנו יש קנין באומות העולם ולהן אין קנין בנו.

96כי ס"ס לא היד החזקה והאגרוף הגדול המה המושלים בעולם, אך הרוח - "אכן רוח הוא באנוש" - הוא המושל, וע"כ אי אפשר בשום אופן שרוח חזק ישתעבד לחש ממנו, ורוח היהדות חזק מכל, את זאת גם על האומות להודות.

97וזהו שמספרים חז"ל (מדרש רבה בראשית סג, ט) מהויכוח שהיה בין אותו ההגמון וחד מן דבית פלניא שהראשון שאל להשני "מי תופס המלכות אחרינו? הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו".

98כי אותו ההגמון שאל לנו כמתלוצץ, האמנם הנכם שוטים כל כך עד שיוכל לעלות על דעתכם כי אתם תתפסו את המלכות אחרינו; אתם החלשים, התולעת יעקב? ואותו התנא קיים את הכתוב "ענה כסיל" והראה לו, כי לא רק בעתיד הקרוב או הרחוק יותר נתפוס את המלכות, אך גם עתה שהננו בגלות המר, עשוקים ורצוצים, גם עתה כשנתבונן היטב נראה, כי אנו אוחזים בעקב עשו, כי אע"פ שאי אפשר לבלי להודות על האמת שלעשו רגלים חזקות מאד שהוא בועט בהן בלי הרף את כל מי שפוגש על דרכו, אבל ידינו אוחזות בעקביו והם מתנהגים הרבה פעמים לפי רצוננו אנו, כי אנחנו הננו בבחינה ידועה מעין הבעל עגלה של כל העולם, שעפ"י שריקת החליל שלנו היא נדה ממקומה, ובכל התנועות החדשות המתרחשות בעולם הנה אנו נתנו בה את הדחיפה הראשונה.

99וזהו שהראה לו בהכתוב וידו אוחזת, שהוא לשון הוה, כלומר כי תשובה על שאלתו איננו צריך לבקש רק בעתיד כי גם בהוה נמצא על זה תשובה מספקת.

100חרות הגוף ועבדות הנפש.

101ואמנם הסמיכות של "לעבדים ולשפחות ואין קונה" ל"אלה דברי הברית" הננו רואים לא רק בספר התורה אך גם - ואולי עוד יותר - בספר החיים.

102כי כל זמן שהחזקנו ב"אלה דברי הברית", לא היתה לשום אומה ולשון שליטה על נפשותינו ונשארנו תמיד בני חורין ברוחנו, וכדברי הנביא (ישעיה נא, כג) "אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך". זאת אומרת, כי הם, העמים, רצו שנשפיל ונכניע את נפשותינו, אבל זאת לא עלתה בידם בשום אופן ורק את הגו שלנו עשו לאסקופה הנדרסת, אבל לא את הרוח שלנו. זה נשאר איתן ותקיף כחלמיש צור.

103אכן המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי כל זה היה רק לפנים בעוד ש"אלה דברי הברית" תפסו את כל החיים שלנו, ואם כי היינו אז כמעט בכל ארצות הגלות משוללי זכיות לגמרי, נשארנו בכל זאת בני חורין גמורים במעמקי נפשותינו.

104ובעת החדשה, כשהתחילה אצלנו תקופת האמנסיפציה, תקופת החרות, מה אנו רואים? שדוקא עכשיו הננו שקועים בעבדות עד הצואר. זכינו בהרבה ארצות לחירות הגוף ונשקענו בעבדות הנפש הקשה מכל.

105עכשיו אפשר לגרוס "והתמכרתם לאויביך לעבדים ולשפחות" אבל בלי הסיום של "ואין קונה" כי אמנם הרבה קונים יש לנו, הננו קנויים לכל האומות והלשונות, הננו קנויים לכל הקולטורות והתרבותיות השונות, לכל העבדות זרות שבעולם, וזרים הננו דוקא להתרבות שלנו, זרים הננו לעצמיותנו גופא.

106וקול ד' קורא אלינו גם כעת מסוף העולם ועד סופו.

107"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך... מבית עבדים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

108כי מדוע אתם עובדים אלהים אחרים דוקא, ואת אלקי אבותיכם עזבתם לגמרי, מדוע אתם לומדים לבניכם את כל התורות שבעולם ואת התורה הקדושה שלנו אתם מסתירים מהם, מדוע אתם מלעיטים לילדיכם את כל השפות שבעולם מלבד השפה, שפת קודש שלנו, מדוע אתם מוסרים את נפשותיכם בעד כל הארצות, ובעד הארץ הקדושה שלנו אין אתם נותנים אף פרוטות, מדוע?

109זהו רק מפני שעדיין אתם נמצאים בבית עבדים בהעבדות הנפש, אם כי בחיצוניות אתם נדמים לבני חורין, זוהי עבדות בתוך חירות.

110אבל לו הרגשנו את ה"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך... מבית עבדים" כי אז כבר ממילא היינו מקיימים את ה"לא יהיה לך אלהים אחרים" שכולם הם אצלנו פרי ה"בית עבדים" שנכנסנו בו שוב.

111נתבטלו אצלנו "אלה דברי הברית" וממילא בטלו הגוים גם את ה"ואין קונה", והננו קנויים להם מבלי דעת.

112המתבוללים והלאומיים.

113ואמנם את העבדות בתוך חירות של המתבוללים כבר הרגישו בזה גם ה"לאומיים" החדשים, אך דא עקא, כי אינם רואים נגע עצמם.

114אינם רואים ואינם מרגישים, כי גם אצלם חבויה העבדות בתוך חירות, אם כי בצורה אחרת.

115הם אמנם אינם עוברים על הלאו של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כי אינם עובדים ח"ו עבודה זרה, אבל לעומת זה המה עוברים על הלאו של "השמר לך... פן תדרוש לאלהיהם לאמר, איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, לא תעשה כן לד' אלקיך" (דברים יב, ל) שהכתוב מגנה בכאן את החקוי לא פחות מההתבוללות - וגם אלה שעובדים את אלקי ישראל, אך המה עושים לא מפני צורך נפשי עצמי, אך רק מפני ש"איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" גם אני אראה שיש לי אלקים וגם אני יודע מה זו עבודת אלקים כמוהם - גם אלה אינם רצוים כלל בעיני אלקי ישראל האומר "לא תעשה כן - אע"פ שאתה עושה זאת - לד' אלקיך".

116והלאומיים החדשים שלנו אמנם אוהבים את הארץ, ארץ ישראל, מפני שגם הגוים הרי אוהבים את ארצותיהם הם, המה חובבים את שפת עבר, מפני שכל העמים חובבים את שפתיהם הם וכדומה וכדומה, אבל אינם אוהבים ואינם מוקירים את התורה, מפני שלהגוים אין תורה, וכדברי חז"ל "אם יאמר לך אדם יש תורה בגוים אל תאמין" (ע"פ מדרש רבה איכה ב, יג) כי אצלם אין כלל המושג תורה, כמו אצלנו שהתורה בעצמה בתור למוד היא חיינו ואורך ימינו.

117ולו היו הלאומיים הנ"ל מתבוננים מעט לתוך עומקו של דבר היו רואים כי גם הם שקועים בעבדות בתוך חירות, אם כי העבדות אינה מביאה אצלם להתבוללות אך לחקוי.

118וגם הם עדיין לא נגאלו לגמרי מבית עבדים... שזה אפשר לבוא רק כשירגישו את המתן תורה...

119אז יבינו את פרוש המלות של שירת האזינו:

120"כי חלק ד' עמו חבל נחלתו... ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

121זאת אומרת, שלא די בזה שהננו עם, אך אנו צריכים להיות "חלק ד' עמו", ולא די גם בזה ש"ד' בדד ינחנו", אך אנו צריכים להרגיש ג"כ ש"ואין עמו אל נכר" ששום אלהי נכר לא ישפיעו על תכונתנו ואופיתנו.

122בקיצור, אנו צריכים שוב לקול מהר סיני שיבקע רקיעים ויחריד את כל העם אשר במחנה, קול שילך מסוף העולם ועד סופו:

123"אנכי ד' - אשר הוצאתיך... מבית עבדים"...