דרשות אל עמי, שלש רגלים ג

1ג. דיני האתרוג - וחוקי היופי לחג הסוכות

2ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל (ויקרא כג, מ).

3דבר אחר, פרי עץ הדר זהו הקב"ה, שכתוב בו הוד והדר לבשת, כפת תמרים זה הקב"ה, שכתוב בו צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבת זה הקב"ה, דכתיב והוא עמד בין ההדסים, וערבי נחל זה הקב"ה, דכתיב ביה סולו לרכב בערבות ביה שמו" וכו' (מדרש רבה אמור פ"ל, ט).

4"ד"א פרי עץ הדר אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם, שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפת תמרים אלו ישראל, מה התמרה זו יש בו טעם ואין בו ריח - וכו' - וענף עץ עבת אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל - וכו' - וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב"ה עושה להם, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה, יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו (מ"ר שם אות יב).

5רגש המוסר ורגש היופי.

6שני הרגשות הללו, או כפי שנקראים הם בלשונות הלע"ז האתיקה והאסתתיקה, המה הגלגלים שהתפתחות המין האנושי סובבת עליהם, והמה, רק המה, כשהנם מפותחים היטב, עושים את האדם לאדם המעלה, שרוח הבריות ורוח המקום נוחים הימנו, ומוצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

7אכן אעפ"י ששניהם כאחד טובים המה, הנה לא ראי זה כראי זה, הראשון רגש המוסר, הוא רגש בין-לאומי, אבל השני חותם הלאומיות טבוע עליו.

8אמנם גם השלחן ערוך של הלכות מוסר אינו שוה בסגנון אחד בכל המקומות ובכל האומות. אכן בעוד שההבדלים בו הם רק בכמות ואיכות הפרושים וההגהות שבאים עליו, אבל עצם השולחן ערוך אחד הוא לכל, הנה השולחן ערוך של הלכות היופי נבדל מארץ אחת לשניה, מאומה אחת לחברתה כרחוק מזרח ממערב.

9כי ההלכות מוסר יש להן יסודות קבועים ונאמנים, וההבדלים שבהן בין האומות השונות הנן עפ"י רוב בהמעשה, ולא בההלכה, כי בזאת כמעט כולי עלמא מודים, שהרע הוא רע והטוב הוא טוב, ורק שיש בזה הרבה עיקרים ופרטים שאלה סוברים, הלכה ומורין כן, ואלה סוברים, הלכה ואין מורין כן, הנה היסודות של הלכות היופי מרפרפים באויר, ובשביל זה ההבדלים שבהם בין האומות השונות הם בעצם ההלכה, בעיקרי הפרנציפים, ומה שבעיני אומה אחת נקרא מגונה הנה אדרבא בעיני אומה השניה היושבת בשכנות עמה נקרא זאת דוקא יפה, מהודר שבמהודר.

10ואם בארצות אירופה, למשל, ההידור הוא דוקא בנעילת הסנדל וגלוי הראש, שבזה הוא מכבד את הבריות, ומי שיעשה את ההיפך יהיה ללעג ולקלס והכל ירמזו עליו באצבע ראו: כמה מכוער הוא איש זה, הנה בארצות אסיה הוא להיפך ממש, איש המוצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם הוא דוקא מי שמכסה את ראשו ומגלה את רגליו, לזה דוקא קוראים "דזנטלמן" ומי שעושה את ההיפך מזה הוא האיש שאינו יודע כלל מה זה נמוס ודרך ארץ.

11בהארצות ששם בני אדם לבנים וצהובים, הנה כשרוצים לתאר את השטן, מלאך הבלהות, סמל הכעור והמגונה, הם מתארים אותו שחשך משחור תארו, ולהיפך בארצות השחורים שמה דוקא מתארים את אותו השטן בעצמו בצבע לבן ובהיר כסלת נקיה.

12וכל זה מפני, כפי שכבר הראו רבים מן החכמים, שהמוסר הוא דבר אביקטיבי לא כן היופי שהוא רק סוביקטיבי וכבר אמרו "אין מושיבין בטעם", כלומר, כי לכל אחד יוכל להיות טעם המיוחד רק לו לבדו, ואין מקשין מאחד על השני בזה.

13ובזה ביארו את מאמר חז"ל (ילקוט שמעוני רמז תקמ"ז) תזריע "שאל טורנוסרופס הרשע את ר"ע, איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו של בשר ודם נאים - וכו' - א"ל למה אתם מלים? א"ל, אף אני יודע, שעל דברים אלו אתה שואל, לכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בו"ד נאים משל הקב"ה, הביא לו שבלים וגלוסקות, אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בו"ד אין אלו נאים?" - שבודאי אי אפשר לומר, שתשובת ר"ע היתה שהאדם הוא יוצר אמן יותר גדול ממי שעשה מעשה בראשית, ח"ו, זה דבר שאין הפה יכלו לדבר ואין האוזן יכול לשמוע, ולא יכול כלל לעלות הדבר על שום בר דעת אף בתור שקלא וטריא ובתור שאלה, אלא באשר שהרשע הנ"ל לא שאל לר"ע איזו מעשים טובים של הקב"ה או של בו"ד, אך איזו מעשים נאים, השיבו לו באמת ע"ז תשובה כהלכה, כי בגופא דעובדא אין בטבע כלל נאה ומגונה, והמה אך מושגים תלוים בדעת האדם בדמיונו וטעמו, ובזה בודאי כוחו של בו"ד יפה, כי הוא מצייר זאת לפי טעמו ורוחו, וכל אחד הוא בזה שמח בחלקו דוקא.

14שופר הגזול ואתרוג השאול.

15שני חגים יש לנו זה אחרי זה, ראש השנה וחג הסוכות, וכל חג יש לו הכלי מכשירים שלו, רה"ש את השופר וחג הסוכות את האתרוג ושאר המינים, והאם לא לפלא הוא הפלוגתא רחוקה שביניהם.

16ברה"ש קי"ל דאף התוקע בשופר הגזול ואפילו לא נתיאשו הבעלים ממנו יצא, כמבואר בשו"ע או"ח (ס' תקפ"ו סעיף כ'), ואילו בחג הסוכות הנה גם בשאולים אין אנו יוצאים מפני שכתוב בתורה "ולקחתם לכם" - עי' באו"ח (ס' תרמ"ט סעיף ח) - ומדוע באמת עשתה התורה פלוגתא רחוקה כל כך ביניהם?

17אכן אין זה פלא כלל, אם נשים אל לב תכונת שני החגים הללו, ודוקא בשביל שהם קרובים כל כך זה לזה, לכן הם רחוקים כל כך בהדין של שאול וגזול.

18ראש השנה בא לפתח אצלנו את רגש המוסר בקול השופר הצועק אלינו במאה קולות שובו בנים שובבים, וחג הסוכות בא אצלנו לעורר את רגש היופי על ידי הד' מינים שבראשם הוא האתרוג המהודר, הפרי עץ הדר, כי באמת כאמור זה בלי זה לא יתכן, וטובים השנים לעשות את האדם לאדם המעלה, להשריש בקרבו את לחלוחית הרוח ולעורר בקרבו את הכחות הנרדמים שלו, כחות אלקה ממעל, שבאים מצלם אלקים שבו.

19רגש המוסר הוא ראשון במעלה ורגש היופי הוא השני במעלה, ובשביל זה בא רה"ש בהקדם זמן וחג הסוכות אח"כ, אבל ס"ס גם הראשון בלי השני לא יתכן.

20כי לו לא היה הרגש האסתתי כלל במין האנושי, כי אז היתה חסרה ההרחבת הדעת של האדם בכלל והיו החיים יבשים בלי טעם וריח.

21אכן דוקא בשביל זה יבדלו בההלכה, ששופר הגזול כשר ואתרוג הגזול ואף השאול פסול.

22כי בשופר, ברגש המוסר, אין בזה הדין של "לכם", זהו דבר השוה לכל בני אדם, חוקים קבועים ונאמנים יש בזה לכל המין האנושי, יש להם אופי אינטרנציונלי, אם כי בהשמירה של החוקים האלה רחוקים העמים זה מזה הרבה אבל סוף סוף בתור הלכה הוא משפט השוה לכולם, ולכן גם שופר של אחרים כשר, כי גם אצל האחרים לא ימצא שופר, מין מוסר, אחר, שיהיה שונה מצביונו של שופרו גופא. לא כן רגש האסתתי, שכל אומה ואומה מניחה את חותמה המיוחד ע"ז, כל אחד יש לו הטעם שלו, שם נאמר "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" שיהיה ההדר לכם, לפי השקפתכם וטעמכם, שלא יהיה שאול מאחרים, כי דבר זה לא ניתן בשאלה, כי בין גברא לגברא יאבד כל ערכו, ומה שהוא הדר לאחרים איננו כלל וכלל הדר לכם.

23היופי הלאומי שלנו.

24ואמנם רצוננו להכיר איזו אומה ולהעריכה כראוי אפשר לבוא לזה בנקל, אם אנו שמים לב להשקפתה על היופי שבחיים, איזה תנאים נחוצים לה בזה שתוציא משפט על איזה דבר שהוא הדור כהלכה.

25"ולקחתם לכם פרי עץ הדר", ברם כי ההדר שלנו דרוש לארבעה תנאים, כמו האתרוג שלנו, שיהיה לו גם גידול ומראה וגם טעם וריח.

26ובזה נשתנינו מכל אומה ולשון, כל האומות אינן מבקשות בהיופי רק את שני התנאים הראשונים, כי שני הדברים האחרונים אינם נכנסים אצלן בחוש היופי, אך בחוש הטעם והריח, ודבר שיש לו גידול ומראה יפה, לו גם בלי טעם וריח כלל מהודר נקרא לו, לא כן אצלנו, שהטעם וריח זקוקים לגוף הענין של היופי ובלי זה לא יתכן כלל, וזה מעיד על התכונה הלאומית שלנו בכלל, כי אין אנו מסתפקים בפרחים לבד, אך אנו מבקשים גם את הפרי; אין אנו מסתכלים בקנקן לבד אך העיקר במה שיש בו.

27עצו פריו שוה.

28וגם בזה אנו נבדלים מכל האומות, כי בעוד שהן רואות את היופי ההיסטורי בזה, שהבנים מתרחקים מהאבות והולכים קדימה קדימה, כי אוי ואבוי היה להם אם למשל הבנים בהמאה הכ' היו מעשי אבותיהם של המאה הראשונה בידיהם, וכל התפארות הוא בזה שאין מעשי אבותיהם בידיהם, ומזמן לזמן ומדור לדור המה משתנים ככרום וזה נקרא אצלם התפתחות, בקיצור המה רואים את היופי בזה שאין טעם העץ והפרי שוה, הנה ממש ההיפך הוא אצלנו, אנו רואים את הפאר וההדר בזה שמעשי אבותינו בידינו, כל מאוינו ותוחלתנו הוא ש"נחדש ימינו כקדם", שתוחזר העטרה ליושנה, שישובו בנים לגבול שגבלו הראשונים, בקיצור ההדר שלנו הוא דוקא בזה שעצו ופריו שוה.

29דיני האתרוג וחוקי היופי שלנו.

30ואמנם אם רצוננו לדעת את חוקי היופי שלנו איזו המה התנאים הדרושים כדי להפיק את החוש האסתתי של ישראל, עלינו ללמוד היטב את דיני האתרוג, כי הרבה הלכות גדולות בהלכות אסתתיקה אפשר ללמוד מהם.

31למשל הדין בש"ע או"ח תרמ"ח (סעיף יח) "אתרוג העגול ככדור פסול", שבאמת כל אחד מאתנו מרגיש בלבו איזה גועל נפש גם לכל בר נש שהוא עגול ככדור... שכרסו מלא על כל גדותיו והוא שמן יותר מדאי, על בר נש כזה אנו אומרים כרגיל, כמה מכוער האיש הזה, אין לו כלל פנים של יהודי, ולהיפך מי מוצא חן בעינינו דוקא אלה ה"אברכי משי" שלנו עם הפנים החורים והרזים, שאין בהם אף טפת דם, אך יש שם עינים יפות וחוטם יהודי, קול יעקב וגם ידים ידי יעקב, "שלא נגעו מעולם אף בזבוב שעל הקיר", כי מעריכים אנו את היפה והמגונה שבכל דבר רק לפי מדת ה"מגושם" שבו, אם מגושם הוא יותר הוא מגונה בעינינו, ואם מגושם פחות הוא יפה אצלנו.

32או, למשל, הדין המבואר שם (סעיף יט) "גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול". כי אמנם כל העולם כולו מחזיקים להדר רק מה שהוא כמין בריה אחרת, למשל, יש שהאדם באשר הוא אדם אינו מעורר בקרבו שום רגש של יופי, אך אם לוקחים את העץ או את האבן ועושים ממנו דמות אדם או גם דמות איזו חיה ועוף, אז כבר מעורר זה התפעלות של יופי, וכל זה למה? מפני שהעץ או האבן נעשה ע"י זה לבריה אחרת, ואילו אנו היהודים, כבר שמענו זה איזו אלפים שנה על הר סיני בהעשרת הדברות הראשונות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" - וע"כ אנו יודעים ג"כ כי האתרוג הוא הדר דוקא כשאנו לוקחים אותו כמו שהוא מתחילת ברייתו, אבל כ"שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת" לו גם להבריה היותר נאה בתבל, כבר איננו מהודר כלל, כי אי אפשר לנו על פי החוש האסתתי הישראלי שלנו להרגיש יופי בזה שבא באופן מלאכותיי ונושא אופי של חקוי.

33וגם זאת אפשר ללמוד מהלכתא זו, כי אין אנו סובלים כלל את מה שהוא גדל בדפוס מראש, הבא לקבוע קצב ומדה שוה לדברים נפרדים, הרוצה לכלול את הכל בחדא מחתא, ולהניח על הכל חותם של שיעבוד, שיהיו משועבדים לאיזו תכנית עשויה מלמפרע.

34מתלוצצים עלינו, כי אי-הסדר הוא הסדר לישראל, ואמנם מודים אנו על האמת, כי הרבה אמת יש בזה, מפני שבאמת אנו מרגישים איזה "כח הדוחה" ממנהגה של סדום, שקבעה מטה אחת שוה בארכה וברחבה לכל האורחים, ובשביל הסדר היפה כדאי הוא לה גם לקצוץ את רגלי האורחים ובלבד שהמשטר לא יופרע ח"ו, ע"כ אין אנו מצוינים בהמשמעת של ברזל שבכל האומות, כי אי אפשר לנו לסבול את המועקה המפגיעה באופן קשה את החרות הנפשית.

35בקיצור "גדלו בדפוס פסול" והנח לו לאתרוג שיוגדל באופן חופשי באדמת ד' הגדולה והרחבה, ואז אדרבא הוא כשר ומהודר...

36ואמנם כן מדיני האתרוג אפשר לנו ללמוד היטב את חוקי היופי שלנו: לדעת מה נחשב לנו ליפה ומה למכוער.

37ה"קברטט" שלנו.

38התנאי היותר מוסכם לעצם מהותו של היופי הוא מה שקורים בכל הלשונות הרמוניה, כל עץ לבדו אינו מעורר בנו שום רגש של יופי, אכן היער שהוא כלל מהרבה עצים פרטים כבר עושה עלינו רושם יפה בההרמוניה שלו, טפה של מים אינה אומרת לנו כלום, אך כל הטפות יחד בהצטרפן לים גדול המכה גלים, "מקולות מים רבים אדירים משברי ים" כבר רואה כל אחד ש"אדיר במקום ד'" וכל זה מצד ההרמוניה שבו.

39ויש מדעים שונים שכל עיקרם לא באו אלא בשביל זה, למשל, חכמת הארכיטקטורה שהבנין נעשה מלבנים או מחומרים שונים אחרים, שאין בכל אחד מהם שום טעם וריח, וכל החכמה היא בההרמוניה שבהם, וכן חכמת המוסיקה המורכבת מקולות שונים, וכל קול הוא פשוט בתכלית הפשטות, אך כשבאים רצופים יחד ע"י הרמוניה הדרושה הם מקסימים אותנו ומרימים אותנו ממש לעולם העליון ע"י היופי שבהם.

40וידוע הוא, כי המוסיקה באה כרגיל ע"י רבעון, קברטט בלע"ז, זאת אומרת, מארבעה קולות, שכל קול מזמר במעלה מיוחדה, ולו יזמרו כולם בטון שוה, אז לא ינעם כלל לאוזן, ודוקא מפני שכל אחד מארבעת הקולות מנגן בסגנון אחר, מזה דוקא באה ההרמוניה הנעימה.

41ובחג הסוכות שבא ביחוד לעורר את רגש האסתתי שלנו, אי אפשר שיהיה בשלמות אם יחסר לו הקברטט המוסיקאלי.

42ואמנם גם זה איננו חסר בחג שלנו. -

43האתרוג הלולב ההדס והערבה אלו המה הקברטט שלנו!

44האתרוג בודאי הוא יותר מהודר משאר המינים, אבל אם נקח במקומם ארבעה אתרוגים, אז יהיה זה כמו מוסיקא של גון אחד.

45ובצדק אמרו חז"ל "ארבעה מינים מעכבים זה את זה", כי אי אפשר למוסיקה אמתית בלי קברטט.

46האגודה.

47הנה מרגלא בפומי דאינשי לקרוא להארבעה מינים אלו בשם אגודה, אכן את השם הזה כבר אנו שומעים בזמן האחרון לא רק בחג הסוכות אך גם בכל השנה, אבל כמה רחוקים הם אלה שלקחו להם את השם הזה במנופול מהאגודה הישנה המתקיימת מיום שעמדו אבותינו על הר סיני. האגודה הישנה כל תהלתה ותפארתה היא בהד' מינים השונים בהקברטט שלה, ואילו ה"אגודה" החדשה יודעת רק ממין אחד, ולא חלה ולא מרגישה כלל, כי זהו הנגוד הגמור מהאגודה הישנה.

48אמנם יודעים אנו היטב, כי דבר גדול הוא כש"אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו" אבל אל לנו לשכוח גם את סיפא דקרא "ויקשב ד' וישמע", כשרק ד' לבדו שלו נגלו תעלומות כל איש ומסתרי כל לב, הוא בעצמו המקשיב ולא אחרים, אבל בחג הסוכות כשאנו מקריבים אז שבעים פרים כנגד שבעים האומות, זאת אומרת, כשאנו נמצאים בסוכה פרוצה וכל השבעים אומות מביטות עלינו בעין חשד ומבקשות כל האמתלאות השונות כדי להציק אותנו, אז אנו צריכים כאויר לנשימה אגודה אחרת מזו. זו היא האגודה הישנה בלי מרכאות כפולות, האגודה שגם הערבה לוקחת בה חלק, ואם תחסר זו, לו גם יקח אתרוג במקומה, והאתרוג יהיה המהודר שבמהודר הרי הוא מברך ברכה לבטלה ועובר על לאו ד"לא תשא שם אלקיך לשוא".

49תפילין וערקתא דמסאני.

50ואם תרצו לדעת איזה ערך נתנו חז"ל להרעיון של האגודה האמיתית בישראל, אפשר לכם להוכח זאת מההבדל שבין תפילין - לערקתא דמסאני.

51הנה חז"ל מספרים בשבת (מט, א) "פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק, ראהו קסדור אחד, רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו, מה זה בידך? אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה" - וכתבו בתוס' שם "ואע"ג דאמר בסנהדרין (עד, ב) בשעת גזירת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנויי ערקתא דמסאני אסור? היינו משום דבשינוי ערקתא - וכו' - ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל הכא אינו עושה כלום, אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו".

52וראו, רבותי, עד היכן הדברים מגיעים, מצד אחד מצות תפילין, מ"ע המפורשת בתורה כמה פעמים ושבאה להזכיר לנו את עול מלכות שמים, ומצד השני ערקתא דמסאנא שאין לזה שום מקום לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבע"פ, שאינה אומרת כלום באמת, כי בגופא דעובדא איזה נ"מ לן אם הערקתא הם אוכמי או חיוורי ובכ"ז בעד הראשון, התפילין, אינו מחויב כלל למסור את נפשו, ועל השני אנו אומרים יהרג ואל יעבור, יען שגם בענינים כאלו אנו אומרים "פוק חזי מאי עמא דבר", וכיון, יהיה מאיזו סיבה שתהיה, שיש הרבה ישראל "שאין להם תפילין כמותו" הנה בשעת הסכנה אין סכנה, שגם הוא יהיה כאחד מהם, לא כן ערקתא דמסאני, כיון שכלל ישראל נהג כך, לו גם בלי שום מקור ובלי שום טעם, הוא מחויב להיות בכלל יהרג ואל יעבור, כדי שלא ידמה "שמוציא עצמו מכלל ישראל".

53ואמנם כן ההוצאה מכלל ישראל שקולה אצלנו כנגד כל העבירות שבתורה, זו היא עבירה לא פחותה בערכה מע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים - ומובן, שאחת היא לנו מי הוא המוציא את עצמו מכלל האגודה אם האתרוג או הערבה, כי גם האתרוג שמוציא את עצמו גדול עוונו מנשוא, כי בזה גופא שמוציא את עצמו מן הכלל אינו נחשב כלל שוב לאתרוג, והוא עומד אז עוד במדרגה יותר נמוכה מהערבה.

54ואמנם כדאי שהחוגים האלו יחשבו מעט בכובד ראש על דבר האגודה העתיקה, ואז אולי יוכחו כי לכה"פ ישוב ארץ ישראל כעת איננה עומדת פחות במעלה מערקתא דמסאני לפנים, ומה גם שאין דורש מאתנו בשביל זה שנהיה בגדר "יהרג ואל יעבור", אך להיפך "שנחיה ונראה ונירש טובה וברכה" בארץ חמדה טובה ורחבה.

55התולים באילן גדול.

56אכן אלה באים בטענה ותולים את עצמם באילן גדול - בה"חתם סופר" שהנהיג במדינת הונגריה את שיטת הפרוד להפרד מהנאולוגים, והמה הולכים בעקבותיו בזה בקצוניות נפרזה.

57אולם שוכחים אלה התולים ומסיחים את דעתם מזה, כי בימי החתם סופר לא נפרד האתרוג מהערבה, אך להיפך הערבה נפרדה מהאתרוג - כי אלה הנאולוגים הוציאו את עצמם מכלל ישראל. המה כבר לא היו ישראל אך מדיארים בני דת משה, מחקו את ציון וירושלים מעל הסדור ומעל לבבם, והח"ס וסיעתו לא פרשו עצמם חלילה מן הציבור הישראלי, אך מהציבור המדיארי שנקראו כביכול "בני דת משה".

58אכן כעת הרי הפורשים פורשים את עצמם דוקא מאלה שמדגישים על כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל את הישראל שבהם ומסורים בלב ונפש לציון וירושלים, והיתכן פרישה זו? ואמנם עבירה שבין אדם למקום יוהכ"פ מכפר, עבירה שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו, אבל עכ"פ יש עצה גם לזה. אכן עבירה שבין אדם לאומתו הרי לזו אין תרופה, לא הרצאה - כי את מי ירצה - ולא יוהכ"פ.

59וגם על אלה הזהירים גם במצוות שבין אדם למקום וגם במצוות שבין אדם לחבירו, גם אלה צריכים לחשוב את חשבון הנפש שלהם ולראות אם אינם חוטאים חלילה חטאים מהסוג השלישי הנ"ל. ואמנם שרי להו מאריהו ועלינו לדון גם את אלה הפורשים לכף זכות, ואם גם כוונתם רצויה, אכן סוף סוף מעשיהם אינם רצויים לגמרי.

60כל האזרח בישראל.

61גם בפסח וגם בסוכות אנו מוצאים בתורה שהדגישה בשניהם את ה"כל ישראל". בפסח כתיב (ויקרא כג, מב) "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", ובסוכות כתיב "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת".

62וחז"ל דרשו על זה דרשות מיוחדות. בפסח דרשו "וכי כולם שוחטים והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו" (קידושין מא, ב) ובסוכות דרשו "מלמד שכל ישראל יוצאים בסוכה אחת" (סוכה כז, ב), ומדוע לא דרשו לכאורה בסגנון אחד בשניהם יחד?

63ואמנם עפ"י הלכה מובן זאת בנקל, מפני שרק בשחיטה מועלת שליחות, אבל לא בישיבת סוכה, כהסברו של התוס' רי"ד, משום דהוא דבר שבגופו, ושליחות לא נאמרה רק על זה שהפעולה של השליח נחשבת כמו של המשלח, אבל גופו של השליח אינו כמו גופו של המשלח, והדברים עתיקים.

64אכן מלבד זה, מוסר גדול השמיעו לנו חכמינו ז"ל בזה. כי זהו כלל גדול, כשהדבר נוגע בהלכות שחיטה, אז עליך לקבל את הרע במיעוטו, ולא יהיו "כולם שוחטים", אך "אינו שוחט אלא אחד". אבל כשהדבר נוגע לישיבה, אז אדרבא אסור עליך לאמר אני אשב ואצא את כולם מטעם שליחות, אך אדרבא "כל האזרח בישראל ישבו" בצוותא חדא בשלום ובמישור.

65ותורה שלמה יש בזה, מפני שכנהוג הלכה למעשה אנו רואים דוקא את ההיפך, כי כשהדבר נוגע לשחיטה, לו גם שחיטת אדם, אז רצים הכל בדחילו ורחימו לקיים את המצוה בגופם ממש. וסוברים "כי מצוה בו יותר מבשלוחו", לא כן כשהדבר נוגע לישיבה, אז כל אחד רוצה להיות רק הוא בעצמו יושב כמלך במסבו, ואת השאר הוא רוצה להוציא רק מטעם שליחות לבד.

66מה בין האתרוג להערבה.

67ובכל זאת מאידך גיסא אל לנו להפריז על המדה, ולאמר, כי כיון שה"ארבעה מינים מעכבים זה את זה", שוב אין כלל הבדל בין האתרוג להערבה. לא ולא, כי סוף סוף אי אפשר לכלול את שניהם בחדא מחתא, ואל יתהלל חוגר כמפתח.

68כי אמנם הערבה היא יחסנית רק כשהיא באגודה יחד, אבל כשמוצאים אותה בהושענא רבא מן האגודה, אז חבוט ערבה הוא מנהג נביאים עתיק, כי כשהיא מתבודדת לנפשה, אז אין לה תקנה אלא חבוט לבד - ומן הצד השני, אם כי האתרוג הוא בכלל הארבעה מינים, אבל הוא איננו מתאגד ביחד עם הערבה, אם כי מדביקים אותו בקירוב ממש גם להערבה.

69ודא עקא כי יש ערבות בזמננו, אלה שאין להם לא טעם ולא ריח, הרוצים דוקא שהאתרוג יהיה נאגד עמהם כאילו היה אחד מבני החבורה שלהם גם בטעם וגם בריח.

70ואמנם הת"ח צריך להתקרב אל העם הארץ, אבל לא להתאגד עמו ממש, כי אז יאבד כל ערכו בעיניו, כי כדברי חז"ל "למה ת"ח דומה לפני ע"ה, בתחילה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו - דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה" (סנהדרין נב, ב). ואם יתאגד ממש עמו יעשה תיכף ומיד לקיתון של חרש הנשבר.

71ובשביל זה נבדל האתרוג מכל שאר השלשת מינים בזה, שכולם כשרים בדיעבד אף משל אשתקד, לא כן באתרוג הוא צריך להיות דוקא של השתא, ואתרוג של אשתקד פסול לגמרי, מפני שהערבה דורשת בכל שנה ת"ח חדש, שלא נשתמשה בו עדיין...

72מקור היופי בכלל.

73אמרנו, שהארבעה מינים באים לפתח אצלנו את רגש היופי, כשם שהימים הנוראים באו לפתח אצלנו את רגש המוסר. אכן כדאי באמת הדבר להתבונן פעם אחת ולשאול את עצמנו, רגש היופי זה מה טבעו ומה מהותו בכלל, מהיכן הוא נובע אצלנו ומה מקורו?

74אמנם שאלות ממין אלה יש לשאול ג"כ על רגש המוסר הטבוע בקרבנו. זאת עפ"י דרכו, כי זה מראה על הקול האלקים המתהלך בתוך האדם ועל כל חטא וחטא הוא שומע את אותו הקול הצועק עליו מארבע רוחות העולם: איכה.

75והבלתי מאמינים, החומרניים הרואים בכל העולם כולו, וגם בתוך האדם רק חומריות גסה, מבארים זאת לשיטתם הם, ולפי דעתם זה אינו קול אלקים המתהלך בתוך האדם, אך זהו הד קול האדם עצמו ביחוסו לפשעי אחרים. זהו רק מין "תיקון העולם" שבני אדם מצאו ובדו להם, כי לולי זאת איש את רעהו חיים בלעו ולא רק ה"סור מרע", אך גם ה"עשה טוב" בא לדבריהם רק הודות להאנכיות השולטת בתוך האדם, כי אלה החומרניים רואים בכל דבר רק מהרהורי לבם, רק אנכיות גסה ולא יותר - המורה לו, כי בשביל תקון העולם כדאי הדבר שיתנהגו בני האדם זה לזה במדת גומלין, ב"שמור לי ואשמור לך" ו"אקדימי ריפתא לעניא כי היכי דליקדם לבניכו" (ע"פ שבת קנא, ב).

76וא"כ בנוגע לרגש המוסר עוד יש מענה גם בפי החומרניים, אכן מה יענו אלה ביום שידובר בם לדרוש מהם תשובה וביאור בנוגע לרגש היופי?

77ובאמת איך אפשר לבאר מאין בא לאדם המושגים יפה, נחמד, מענין וכדומה מחד גיסא, ולהיפך מאידך גיסא המושגים מכוער חסר טעם משעמם וכדומה?

78אמנם החומרניים, אשר רק תשובה אחת יש להם על כל השאלות, נסו לבאר גם זאת עפ"י דרכם, ואומרים כי כל ההנאה האסתתית באה מהטעה עצמית, היינו בעת שאנו מתבוננים במעשי אמנות אנו מרמים את עצמנו בדעת, אנו שוכחים לרגע, שלפנינו נמצא רק ציור ודמות ולא האוביקט בעצמו, ולא רק באמנות של תמונות, אך בכל מעשי אמנות יש בו יסודות המחזיקים את ההטעה והמחלישים אותה, והתנודה הזאת בין הדמיון והמציאות היא מקור ההנאה האסתתית.

79אכן כל המתבונן באמת יראה בנקל, כי הבאור הזה גופא הוא רק הטעה עצמית ולא יותר.

80ובאמת היופי, שהוא כדברי קנט, "נשיאות חן בלי התעוררות הרצון", או לפי דברי חכם אחר, שהוא "פיליסופיה של הרגש", מתגלה, לפי הסברתו של הגל המתאימה מאד, "הרוח הבלתי תכליתי, שמתגלה ג"כ בהאמונה והפילוסופיה", או כפי שמסביר במקום אחר, שהיופי היא "השתקפות האידיאה מתוך החומר". וזו היא גם דעת שופינהויער, שהאמנות היא ה"קנין היותר נעלה שרכש לו רוח האדם, מחמת שבה ידוכא לגמרי הרצון העור והשוטה, והשכל הטהור יגיע לידי בטוי".

81היופי שכל עיקרו בא, כאמור, מההרמוניה ממראות, צבעים וקולות, מעיד על ההרמוניה שיש בעצם הבריאה, והאדם, שהוא צלם אלקים יש לו שלא מדעת נטיה לזה.

82בקיצור, רגש היופי שבאדם מעיד על הקב"ה עוד יותר מרגש המוסר.

83וחג הסוכות אחרי ראש השנה ויום הכיפורים מה אמר לנו?

84הוא אומר לנו, כי גם אלה שלא הרגישו את ה"עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר" גם אלה שלא הרגישו את "כי ביום הזה - וכו' - לפני ד' תטהרו" גם אלה בעל כרחם עליהם להרגיש בחג הסוכות, כי "פרי עץ הדר זהו הקב"ה דכתיב בו "הוד והדר לבשת" כל ההוד וההדר שבבריאה זהו לבושו של הקב"ה", "השתקפות האידיאה מתוך החומר".

85זכרו נא, רבותי, כי "פרי עץ הדר זהו הקב"ה".