דרשות אל עמי, שלש רגלים ח

1ח. השארת הנפש של האומה הישראלית לשבת חול המועד סוכות

2"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן, אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן. הוא היה אומר כן, למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה, על דאטפת אטפוך ומטיפיך יתופון" (סוכה נג, א).

3החידה השמינית.

4הנה הכל יודעים משבע חידות העולם: א) מהות החומר והכח. ב) התנועה או הדחיפה הראשונה. ג) החיים. ד) תכליתיות הטבע. ה) ההכרה החושית. ו) הרעיון והדבור. ז) הבחירה החופשית. אבל דא עקא, כי לא הכל יודעים שיש עוד חידה שמינית: קיום עם ישראל בעולם.

5איך מתקיים עם זהו כאלפים שנה בלי מלוכה, בלי אנשי צבא, בלי ארץ וגם בלי שפה?

6ובמה נשתנה אומה זו מכל האומות העתיקות שבעולם, שלא הוגלו ממקומן ולא גורשו מארצן, ובכל זאת כבר ספו תמו ולא נודעו רק לחוקרי קדמוניות ועקבותן נשארו רק בבתי גונז של דברים עתיקים.

7איה המה הבבלים, האשורים, הרומיים, היונים הקודמים?

8אמנם כן זוהי החידה השמינית שאינה פחותה בערכה מהשבע החידות הנ"ל.

9וכשם שהשבע החידות הנ"ל אי אפשר למצוא פתרונן רק על ידי האמונה, כן הוא גם עם החידה השמינית שהפתרון היחידי לה הוא רק האמונה:

10"כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו... כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב, ט-יב).

11אולם כשם שכל האמונה אפשר וגם חובה לקרבה אל השכל, ככה אפשר גם באמונה זו.

12אומה ואלקיה.

13הנה חכז"ל אומרים "ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהיה לוקה עמה, שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו, שנאמר כה אמר ד', אל דרך הגוים אל תלמדו, ומאותות השמים אל תחתו" (סוכה כט, א).

14אבל כל מבין דבר הלא יתפלא הפלא ופלא מי המה אלהיה של כל אומה ואומה, הלא יודעים אנו כולנו, כי "ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" ואלהים של כל האומות הוא רק אחד, אלקי ישראל, שהוא ג"כ אלקי העולם, מן העולם ועד העולם?

15אמנם מפי החכמים האחרונים, חכמי אומות העולם למדנו, כי שלש עתים עוברות על כל אומה ואומה. א) זמן הצמיחה והגדול, בראשית התפתחותה כשיוצאת לאויר העולם, שאז מזמן לזמן היא הולכת ועולה מתחזקת ומתעודדת, מחפשת ומוצאת לה אופקים חדשים, כובשת לה מקום להתגדר שהולך עלה וגדל. ב) זמן העמידה, כשהיא באה אל מרום מטרתה, כשהיא מתפתחת בקרבה את כל הכחות הרוחניים הצפונים בה, עד מדת האפשריות, כשהיא מוצאת את כל מה שהיה אצלה בכח אל הפועל, כשהיא מגיעה אל מרום הפסגה שהיה מוכן לה מראשית הויתה. ג) זמן הירידה כי אין עמידה על מקום אחד בחיים, כי "כל הדברים יגעים", ואחרי העמידה בהכרח שתבוא תקופת הירידה, ואז היא פוחתת והולכת, הולכת ויורדת מיום ליום, תלך ממרום ההר מטה מטה, עד שבאה למעמקים והיא טובעת ביון מצולה ואין מעמד, כוחתיה יתמוטטו והכל שוחקים והיא טובעת ביון מצולה ואין מעמד, כוחתיה יתמוטטו והכל שוחקים על משבתה עד שפורחת נשמתה ממנה, והיא מונחת בשלום על משכבה.

16ואמנם הדבר הזה מאומת על פי הנסיון ההיסטורי.

17ובאמת אפשר לאמר על זה "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" כי כך היה הדבר בכל האומות מששת ימי בראשית עד היום הזה, ורק עם ישראל היה יוצא מן הכלל, אבל עדיין צריכים אנו למודעי לדעת על מה זה ועל מה זה? בשלמא בכל האישים והבעלי חיים הפרטיים בהכרח שתבוא לבסוף תקופת הירידה מפני הזקנה הקופצת עליהם ומביאה כדברי קהלת (יב, א) "לשנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ ויזעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות וחשכו הראות בארבות", אבל איזו זקנה יש באומה, הלא דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת והאומה יושבת לה על ארצה כמקדם, ומדוע היא הולכת וגועת?

18אתם קרויים אדם.

19ברם שהתשובה היותר מספיקה לזה תמצאו, רבותי היקרים, רק במאמרו של רבי שמעון בן יוחאי, הידוע: "ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" (יבמות סא, א).

20המאמר הזה אמנם גרם לנו לצרות רבות ורעות מזמנו של ר"ש בן יוחאי עד היום הזה, כי תמיד הרימו צוררי ישראל אותו על הנס, וכשבאנו לדרוש מהאומות שתתיחסנה אלינו כאל אנשים השיבו בהמאמר הזה, וכשהיינו באים בקובלנא על השחיטות ומדורי גיהנם שסבלנו מהן היו אומרות לנו "טול קורה מבין עיניך", כי הלא אתם במקומנו הייתם מתנהגים עמנו עוד באכזריות יותר גדולה, כי אם אין אנו קרויים כלל אדם בעיניכם, הלא דמנו הפקר לגמרי ו"טוב שבגוים הרוג" זו היא מצות עשה גמורה!

21וברם, שעל המאמר הזה הנה לא רק הרבה דיו נשפך והרבה קולמסים נשברו, אך גם הרבה דם אדם נשפך כמים והרבה גלגלתות נשברו לרסיסים, ועדיין המאמר אומר דרשוני.

22אכן כשנתעמק מעט בדבר נראה כי גדולות ונצורות השמיע לנו רשב"י בזה, וגם עתה בדור המאה הכ' אחרי כל ההמצאות הכבירות שמצאו להן האומות, ואחרי כל ההתפתחות הגדולה והכבירה בהשתלמות האנושיות בכללה, אפשר לנו לומר בכל זאת בבטחה:

23"אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם".

24ובמטותא מכם, רבותי, רק לדייק מעט בלישנא, הוא אינו אומר שאין בני נח, או הנכרים, קרויים אדם, אך "ואין אומות העולם קרויים אדם".

25ואם התוס' מקשים שם מהא דדרשינן דעכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, (סנהדרין נט, א ועבודה זרה ג, א), ותירוצו של ר"ת דיש חלוק בין אדם להאדם דכותים בכלל אדם נינהו, הרי דחוק מאד, דהשכל מחייב ממש ההיפך כל דל"האדם" יש חשיבות יתירה מאדם, ד"האדם" הרי בא בה' הידיעה, זאת אומרת, אדם ידוע ונכבד, וביותר דהרי מצינו דחז"ל דרשו על הכתוב "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו" וכו' ודרשו "לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל" (מנחות עג, ב) ואם הם, הנכרים בכלל איש, שיונח רק על בני המעלה, הרי הם מכ"ש בכלל אדם, שכל מין האדם הוא בכלל זה?

26הנה כל הקושיות הללו תעבורנה לגמרי, כי ברם שכל עכו"ם הוא בכלל איש, וכל נכרי הוא בכלל האדם, אבל בכ"ז "אין אומות העולם קרויים אדם".

27ואבאר לכם את הדבר.

28כמות האדם הפרטי כן מיתת האומה.

29הנה הרמב"ם מפרש את הכתוב בישעיה (סו, כב) "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני, נאום ד', כן יעמוד זרעכם ושמכם", מפני שיש עמים רבים עתיקים שאם אמנם זרעם מתקיים, אבל כבר בטל שמם וזכרם, ולכן הבטיח לנו השי"ת, כי אצלנו יתקיים לעולם גם זרענו וגם שמנו.

30ובאמת בין אומה חיה וקיימה ובין אומה מתה ובטלה מן העולם אין ההבדל רק בהשם, כי באמרנו שאומה פלונית כבר שבקה חיים לכל חי אין הכוונה שכל אנשי האומה אחד לא נעדר נהרגו כולם ולא נשאר להם נינים ונכדים כלל וכלל, אלא שהשם בטל, זאת אומרת, כי המה נפוצים על פני התבל או אפילו יושבים במקום אחד, אבל לא בתור אומה מיוחדת ונבדלת לעצמה שממשכת את שלשלת ההיסטוריה שלה, כי יוצאי חלציה כבר נתערבו בין הגוים ולא נודעו כי באו אל קרביהם.

31ובכל זאת אנו אומרים בבטחה ובהחלטה גמורה, כי אומה פלונית כבר מתה ונקברה קבורת עולם ולא תקום עוד לתחיה, אם כי חסר לה רק מלתא זוטרתי, השם לבד, מפני שכמיתת האדם וכל בעל חיים פרטי כך היא מיתת האומה.

32כי באמת ההבדל בין החיים ובין המות אצל כל הבעלי חיים הפרטיים אינו ג"כ רק בהשם לבד, זאת אומרת, שע"י המות בטלה ידיעת עצמותו של בע"ח זה.

33כי שאלו לבר בי רב דחד יומא בידיעת הטבע ויגיד לכם, כי ע"י המות אינו מאבד הבע"ח אף משהו מן המשהו מגופו, כי בכלל אין כליון ואבדון מוחלט בטבע, ורק שגופו מתפרד ליסודותיו, משתנה ומחליף צורה עפ"י חוקי טבע המציאות, ובכ"ז אנו קוראים לזה מות ובצדק, כי סוף סוף נפסקה החיות האורגנית, בטלה ידיעת עצמותו, אין שום שייכות בין חלקי היסודות שע"י החיים היו ביחד לדבר שלם שלא ניתן להתחלק, ועכשיו "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר".

34וככה הוא הדבר גם בחיי האומה, יסודותיה של האומה המה האישים הפרטיים, הם נשארים אמנם גם אחר מיתתה, אבל סוף סוף פסקה החיות האורגנית של האומה בתור אומה.

35כי האומה כשהיא מתקיימת יש לה בתור אומה כל התפקידים האורגניים הדרושים ומוכרחים לקיומו של בע"ח פרטי גם לה יש ראש - המלך, רגלים - הארץ, ידים - אנשי הצבא, לב - המטרופולין של המדינה, הלשון - שפת האומה, הנשמה - הרוח הלאומי שלה, וכו' וכו'.

36וכשהאומה קיימת הנה יש לה מרכז ויש לה היקף ומשפיעים האברים זה על זה וינקי מהדדי, אבל כשהיא נופלת אז כל אחד לעברו ילך, זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, נפסקה היניקה והגומלין שביניהם.

37ואם נבוא לחשוב חשבון עולמנו, ונשאל את עצמנו, מה נשאר לנו בגלותנו מהתפקידים האורגנים הראשונים של האומה הנ"ל?

38יש לנו להראות רק על דבר אחד לבד, על הנשמה, כי הלא אין לנו לא מלך ולא אנשי צבא, לא מדינה ולא המטרופולין שלה, ואף לא לשון כי אנחנו מדברים בכל השבעים לשונות, אבל לא בלשון עבר. אכן הרוח הלאומי שלנו נשאר בכל זאת ואף על פי כן.

39וא"כ יוצא לנו, שכל עיקר ההבדל בין ישראל לעמים הוא בזה, שכנסת ישראל יש לה הסגולה של השארת הנפש ונשמתה אזלית ערטילאית זה כאלפים שנה בלי גוף, אכן כל העמים הנה יחד עם מיתת הגוף תמות גם נשמתם.

40ואם תרצו לדעת סיבת הדבר הזה עלינו להתעמק מעט בהשארת הנפש של בע"ח הפרטיים.

41מאמינים אנו כולנו שלהאדם יש השארת הנפש, ואם גופו שב אחרי מיתתו אל העפר, הנה רוחו עולה למעלה, ואמנם לא כל הנשמות שוות בגורלן, ויש גיהנום ויש גן עדן, אבל עכ"פ הן מתקיימות כולן גם אחרי המות, לא כן הנפשות של כל שאר בע"ח שביחד עם מיתתם הן חדלות ועוברות מן העולם לגמרי "ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ".

42ואמנם אם קבלה היא נקבל, ואם לדין יש שאלה, אי שנא, הלא גם בבהמה הנפש היא איזה דבר רוחני ואיך יתכן בזה מות?

43ההבדל האיכותי בין נפש האדם ובין נפש שאר הבע"ח.

44אכן דברים של טעם השמיע לנו בזה הספר "פעדאן" הידוע.

45הספר הנ"ל מתאר את סוקרטוס הפילוסוף היוני, שידוע שהובא בבית האסורים בגלל מלחמתו עם עבודת האלילים בזמנו ונגזר דינו למיתה ע"י שתית כוס רעל, כשהוא יושב שם בבית האסורים ביום האחרון לפני מותו בחוג תלמידיו שבאו לראותו בפעם האחרונה, והוא מחזיק את כוס התרעלה, מלאך המות שלו, בידו.

46כמובן, שאז היה דבר בעתו לדבר על דבר השארת הנפש.

47וסוקרטס מבאר לתלמידיו כשהוא כולו מלא מין דיצה וחדוה פנימית, כמו היה הולך אל המחול, את סיבת הדבר שאין שום פחד המות לנגד עיניו, מפני שברי הוא לו, שהוא מתעלה ע"י זה, והנשמה שירדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ע"י החיים, חוזרת ע"י המיתה למקורה הראשון, נפרדת מעולם הגופות ומתרוממת שוב לעולם הנשמות.

48ועל שאלת תלמידיו: מנא לן?

49הוא משיב להם באריכות יתירה שהתמצית בקיצור הוא זה:

50כי כיון שיודעים אנו שכליון מוחלט אין בטבע המציאות, וגם הגוף אחרי מיתתו איננו בטל מן העולם לגמרי, אך יתחלק לחלקיו שמאריכים גם אח"כ את קיומם יתחברו גם יתפרדו ויהיו לצורות שונות עד אין חקר, הרי מזה גופא כבר מוכח שיש השארת הנפש.

51כי אם נחשוב, כי כמות הגוף כן גם מות הנשמה לא ימלט מאחת משתי אלה, אם כמקרה הגוף יקרה גם אותה לעבור גם היא דרך שינויים ותמורות תמידיים, או נגזור עליה כי כהרף עין תכלה ותאפס.

52והנה אנו יודעים כי האופן השני הוא דבר נמנע בטבע המציאות, אחרי אשר בה אין כליון מוחלט, רק האלקים לבדו יוכל לכלות ולאפס איזה דבר לגמרי, אבל היש לנו לפחד מן האלקים הטוב והמטיב ומחיה את כל נברא? הוא בודאי לא יכלה ולא יאפס את הנשמה בצאתה מן הגוף, כי למה תגרע היא מכל נמצאי המציאות שאין בה כליון מוחלט? והאופן הראשון ג"כ לא יתכן בה, כי דבר רוחני איננו מורכב מחלקים שונים שאפשר יהיה לבוא בו ההפרדה, אך הוא עצם פשוט ושלם בתכלית השלימות שלא ניתן להתחלק.

53אכן התלמידים לא הסתפקו גם בתשובה כהלכה זו ויוסיפו עוד להקשות קושיות מנא לן, מנ"ל כי גוף האדם לחוד ונפש האדם לחוד, שני עצמים נבדלים אחד מרעהו לגמרי, דלמא השנים הללו המה רק אחד לבד שבאו בהרכבה יחד, ויש רק גוף וכח הגוף שלזה האחרון נקרא נפש ובמות הגוף יחדל ממילא גם הכח, שהוא הוא הנפש?

54למשל, הנה לפנינו כלי זמר שונים ואנחנו מתענגים מאד על הקולות השונים היוצאים מהם ואנו קוראים לזה "הרמוניה", הנה לפנינו בנין מפואר, תמונה נהדרה, ואנחנו מתפעלים מחין ערך היופי והסדר הנשגב שבהם, וגם לזה יש שם מיוחד השם "זימטריה", אבל מי פתי יסור הנה ויאמר כי הרמוניה תתקיים גם בשבירת הכנור, והזימטריה תשאר גם אחרי שהבנין נפץ לרסיסי מפני הכלל הזה, שאין כליון מוחלט בטבע? כי גם הבר דעת היותר קטן יבין, כי כל אלו לא היו דברים העומדים ברשות עצמם מעולם, אלו המה רק תולדות שבאו מאופן ההרכבה של החלקים השונים, וכשאלו נתפרדו הרי אלו ההרמוניה והזימטריה אינן כלל במציאות, מפני שבאמת לא היו כלל מעולם במציאות רק בדמיון לבד.

55והנמשל מובן מאליו, אולי גם הנפש כאחת מהן?

56והשאלה הזו היא אמנם נוקבת ויורדת עד התהום, כי אמנם כשאנו מחליטים שיש נפש עצמית בחיים, אז ממילא הדבר מוכח שיש גם השארת הנפש אחרי המות, אבל מעיקרא דדינא פרכא, אולי העיקר חסר לגמרי, אין כלל נפש, אך יש הרמוניה וזימטריה בין חלקי הגוף ואיביריו השונים, וממילא אין מה להשאר אחרי המות?

57אך לסוקרטוס הפילוסוף המובהק גם על זה שערי תשובה לא ננעלו והוא משיב להם מיניה וביה, כי אדרבא זו היא הנותנת, וממקום שבאתם משם אני רואה בעליל גם את מציאת הנפש וממילא גם את השארת הנפש.

58ידוע לנו כי "אין בכלל אלא מה שבפרט", זאת אומרת, כי כל חבור או הרכבה איננו כי אם קרבת החלקים וקשורם יחד, וממילא אי אפשר לבוא הוספה על ידי זה רק בכמות אבל לא באיכות, אם נקח, למשל, מים פושרין ונשפוך אותם לכלי שנמצא בו מים פושרין, אז ע"י זה רבו המים במדתם אבל לא באיכות החמימות שלהם.

59ואם כן הרי עלינו לשאול לעצמנו בגופא דעובדא, הרמוניה וזימטריא מה טבען? אם בכל קול וקול, בכל הברה והברה לא נמצאה שום הרמוניה מאין נברא יש מאין ע"י החבור? אם בכל חלק מחלקי הבנין אין שום יופי של זימטריה מאין נתחדש זאת ע"י ההרכבה, הלא "אין בכלל אלא מה שבפרט"? וההוספה בכמות לא תוכל להוסיף על האיכות?

60ובעל כרחנו עלינו לתור ולבקש את הסיבה הנאמנה, את הבורא והמחולל של ההרמוניה והזימטריה גופא ובכלל לכל עצם היופי והאסתתיקה שבעולם לא בהבנין ולא בהנבל וכנור וכדומה, אך שוב בהאדם.

61ברם הדבר, כי הבורא והמחולל מכל אלה הוא העצם המשיג שבאדם, נפשו המשכלת והנבדלת שבו, שרגש היופי יש בו בקרבו מתחילת בריתו, והוא נחוץ רק לגרוי מן החוץ, כדי שיתעורר בו היופי הפנימי הבא מצד חלק אלקה ממעל שבו.

62ובאופן זה מובן מאליו, שגם בהרמוניה וזימטריה וכדומה אין החבור וההרכבה בוראים יש מאין, זו היא רק דחיפה שירגיש את מה שכבר יש בו בעצם הוויתו.

63ולמותר להגיד, כי המשל של הרמוניה וזימטריה לנפש האדם, ששמא גם היא כמובן, הוא שוא ושקר מעיקרו, זהו חלוף המסובב בהסיבה וכאילו היית אומר, כי מצל העץ יצא ונולד העץ ומריחה הנעים של השושנה נבראה השושנה.

64אך לא רק המשל נסתר ע"י המושכל-ראשון הנ"ל, אך גם המנשל כשהוא לעצמו לא יתכן כלל וכלל.

65אי אפשר בשום אופן אף להרהר בהרהור כל דהו, כי הנפש היא רק תולדות החבור וההרכבה של רמ"ח איברי הגוף ושס"ה גידיו, כי הלא כבר הנחנו כי "אין בכלל אלא מה שבפרט" ומחבור הרבה פרטים אי אפשר שיולד כח חדש לגמרי שבלתי דומה כלל אל כחות הפרטיים, וא"כ איך אפשר לנו לעלות על הדעת, שהעצם החושב והמשיג שבאדם, שהוא כולו רוחני, יתהוה מחבור פרטים, איברי הגוף וגידיו, פרטים גשמיים משוללי ההשגה לגמרי.

66וכשם שטפה מים אחת פושרת גם אם יוסיפו עליה רבוא רבבות טפות פושרות כאלה, אי אפשר שתוסיף חמימות אף במשהו, ככה הרי עוד יותר מן הנמנעות הוא, שמפרטים משוללי השגה יצא כלל החושב והמשיג.

67בלתי אם נחליט, כי גם הפרטים, איברי הגוף וגידיו גם המה בעלי מחשבה והשגה וגם להם כח משיג וחושב, אך הרי מובן מאליו שזהו מן הנמנעות, כי אז לא היה לו להאדם כח משיג וחושב אחד, אך הרבה מאות של כחות כאלה שכל אחד חושב באופן משונה מחבירו, כשם שהאיברים גופא משונים זה מזה, ואנחנו הלא מרגישים כולנו שיש רק "אני" אחד אצלנו תמיד.

68ובכלל לו היתה הנפש רק תולדה של חבור איברי הגוף, כי אז בכל האופנים לא היה כח מחשבתו מתפשט רק על מה נחוץ לו לגופו לקיומו ולשמירתו, ואנחנו הלא רואים אנו, כי האדם חושב גם על מה שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת, דורש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, דברים שאין להם כל שייכות לקיום גופו.

69והלא רואים אנו, שהאדם יודע להרגיש לא רק את צרכיו, אך את צרכי חבירו וצרכי כל האנושיות כולה.

70ואנו רואים עוד יותר, שהאדם מוכן ומזומן גם להמית את גופו בידים בשביל איזו אידיאה, ואם לא היתה הנפש רק מסובב מהגוף, איך יתכן שהמסובב ילחם בהסיבה שממנה באה כל הוייתו, אין זאת, כי הנפש היא לא מסובב מהגוף אך הבעל והאדון של הגוף, שהנהו בידה כחומר ביד היוצר.

71וזהו ההבדל בין נפש האדם לנפש הבהמה, שעל האחרונה בודאי נאות המשל של הרמוניה וזימטריה, ובמות גופה הנה אין נשמתה פורחת ממנה, אך אין כלל מה לפרוח, כי לא היתה מעולם רק תולדות החבור והרכבה ולכן אמנם נפש הבהמה אינה יודעת רק לשמור לגופה ולא יותר, אינה חושבת ע"ד קיומם של אחרים, איננה מוסרת את נפשה בשביל איזו אידיאה, וכשבטל הגוף שלה שוב חדל תפקידה של הנפש מאליה כלא היתה מעולם.

72ומלמדים אותו כל התורה כולה.

73כל הדברים הנ"ל מסרתי לכם, רבותי הנכבדים, בקיצור נמרץ מהספר "פעדאן" שתולה זאת באילן גדול סוקרטוס הפילוסוף היוני, אולם לנו יש עוד אילן יותר גדול ממנו הלא הוא ר' שמלאי, שהוא נותן לנו ציור עוד יותר בהיר על דבר נפש האדם.

74באגדתו הנפלאה בנדה (ל, ב) על דבר מהותו של הולד במעי אמו הוא מספר לנו בהמשך הדברים "ומלמדין אותו כל התורה כולה וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו" וכו'.

75שלכאורה הלא אותו המלאך סטר גם על פיו של ר' שמלאי גופו וגם אותו השכיח את כל מה שלמד וידע קודם שיצא לאויר העולם, וא"כ מהיכן הוא זוכר ויודע זאת גופא מה שהיה קודם לידתו?

76אכן הוא ידע זאת לא מנבואה אך מחכמה "וחכם עדיף מנביא".

77כי באמת אחרי כל הדברים, דברי האמת וצדק הנ"ל של סוקרטוס, עדיין תורת הנפש סתומה ואומרת דרשוני, כי מאידך גיסא הרי בצדק ישאל השואל אם כן הוא הדבר, שהנפש הוא עצם נבדל ופשוט שיכול להתקיים גם בלי הגוף, מדוע בכל ימי חיי האדם אנו רואים בעליל את השפעת הגוף על הנפש, באופן שהאחרון איננו כלל עומד ברשות עצמו. אנו רואים, כי קטן שנולד בעודנו גופו קטן הנה גם שכלו פעוט מאד וכמעט שאיננו נרגש כלל, ובמדת התפתחות גופו מתפתח גם שכלו, וגם אחר כך אנו רואים שע"י מחלת הגוף יפגם גם שכלו וכח מחשבתו וכשהוא רעב ללחם הנה "אין קמח אין תורה", ולא עוד אלא שגם בשר הבהמה משפיע על הרוח שבאדם, כמבואר בבבא קמא (עא-עב) שרב נחמן טעה בדין משום דלא אכל בשרא דתורי, והדבר מתאמת עפ"י הנסיון של כל איש ואיש, והאם אין בזה סתירה גלויה לההנחה שהנפש הוא עצם פשוט ונבדל לגמרי?

78אכן על השאלה הזו נותן לנו תשובה מספקת הפילוסוף והפיטן רשב"ג בספרו מקור חיים.

79הוא אומר כך:

80"דע שהנפש ברואה על אמתת הידיעה, על כן יתחייב שתהיה לה בעצמה ידיעה מסוגלת בה, ואולם כשהתאחדה הנפש בעצם ונתערבה עמו בסתרו אותם הרשומים בה, כי כבתה אותם מאפילת העצם - הגוף - מה שהחשיך אורה והתעבה עצמה - [עצם הנפש נעשה גס במושג הרוחני] - והיתה - הנפש - במעלת המראה, הזכה אשר בדבקה בעצם עכור ועב יתעכר אורה".

81ורצונו במשל זה, כי אם נקח כלי זכוכית לבן ונביט על ידם נראה מראה זכה, אבל אם נדביק להם עצם עכור ועב יתעכר אורם, וכן הוא הדין בנפש, שהוא אמנם סמל הזכות והטוהר, אבל כשנדבק אל העצם העכור והעב, אל הגוף, בעל כרחך שיתעכר גם אורו, אולם ע"י הלמודים הוא מזדכך שוב והוא שב להשיג את "הצורות והתכניות המושכלות", כלומר ענינים שכליים שדבר אין להם עם הענינים המוחשיים, כי ע"י הלמודים תבוא "זכות הנפש הצרופה ויציאת מה שהיה כח נסתר אל הפועל".

82והדברים נכונים ומאירים מאד וראויים למי שאמרם, לולי שקדמוהו כבר אחר, ר' שמלאי הנ"ל, שהסביר כל זאת בדברים קצרים אבל שנונים מאד.

83"ומלמדים אותו כל התורה כולה", כי אם הנפש היא חלק אלקי ממעל בודאי שיודעת היא את כל מה שנחוץ לדעת, אך בהתדבקותה אל הגוף "בא מלאך וסוטרו על פיו", והמלאך הזה נראה לנו לכולנו יחד, הננו מכירים אותו היטב, זהו החומר הגס, אבל ע"י הלמודים אפשר שוב להשיג הכל.

84על כל פנים הלא תבינו עכשיו היטב, רבותי הנכבדים, כי דברי ר' שמלאי הנ"ל המה מוכרחים לכל בר דעת אמתי, וביותר למי שמכיר בהשארת הנפש, כי רק אז נוכל להחזיק בהשארת הנפש אם נחזיק גם בראשיתה של הנפש, אם היא מתקיימת גם קודם שיצא האדם לאויר העולם, אז היא מתקיימת גם אחרי שיצא האדם מן העולם.

85מה בין נפש האומה הישראלית לנפש אומות העולם.

86הארכתי לכאורה יותר מדאי בדרושנו זה על דבר השארת הנפש, ורבים מכם, רבותי, בודאי עומדים ותוהים, וכי זה דבר בעתו בזמן שמחתנו? אבל הרגעו נא יקירי, במטותא מכם, ראשית ענין זה הוא באמת דבר בעתו בכל הזמנים "כי זה כל האדם" וביותר בזמן שמחתנו, כי אם לא נדע בברור, שיש השארת הנפש אנו צריכים להתאבל בכל ימי חיינו "וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן" ולשמחה מה זו עושה. ובזה, ע"ד תכלית האדם, הלא עסק גם קהלת שקראנו היום, ושנית, כי בזה נמצא גם תשובה מספקת לה"חדה השמינית", קיום עם ישראל בגלותא.

87כי כבר ביארנו, שכשם שיש נפש לכל חי כך יש נפש לכל אומה בתור אומה - וכפי שהראו חכמי הסוציולוגיה האחרונים מתגלה הנפש הזו במחשבות הדתיים השולטים בה, בחוקי המשפט הנהוגים בה, במדות ומוסר, במנהגי המודה ובמערכת הממשלה, הנפש הזו חודרת בכל החלטות הרצון של היחיד, שהוא אמנם חושב את עצמו לחפשי להחליט דבר כפי רוחו, אבל הוא ממלא בזה בלי דעת את הרצון הלאומי.

88וא"כ לכל השבעים אומות שבעולם יש לכל אומה ואומה נשמתה המיוחדת, אולם ההבדל בין נשמות כל האומות הנ"ל ובין נשמת האומה הישראלית הוא ממש כאותו ההבדל שבין נשמת האדם לנשמת שאר הבע"ח.

89כי התמצית מכל דברינו הנ"ל בההבדל שבין נשמת האדם לנשמת שאר בע"ח הוא בזה:

90א) נשמת האדם ישנה במציאות גם קודם שיצא לאויר העולם.

91ב) נשמת האדם מסוגלה לחשוב גם מחשבות נאצלות שאינן נוגועת כלל לשמירת גופו.

92ג) היא דואגת גם לקיומם של ברואים אחרים ולא רק לקיום עצמו.

93ד) היא מפקירה לפעמים את גופה וממיתה אותו בשביל איזה אידיאל רב.

94וכל אלו הדברים אין בשום בע"ח, ומזה יוצא, כי נפש האדם הוא עצם נבדל ומתקיימת גם אחרי שיצא האדם מן העולם כשם שהיתה גם טרם שיצא לאויר העולם, לא כן נפש שאר הבע"ח שהיא רק מין הרמוניה וכשנשבר הכנור היא פוסקת מאליה כלא היתה כלל מעולם.

95וראו נא, רבותי, דבר פלא, כי כל אלו ההבדלים יש גם בין ישראל לעמים.

96אצלנו "התורה קדמה לבריאת עולם", אנחנו לא קבלנו את התורה בארץ ישראל אך במדבר "מצא חן במדבר עם שרידי חרב" (ירמיה לא, א) "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב), וטרם שהיה לנו הגוף בתור אומה, הארץ, המדינה, הממשלה וכדומה כבר נתקיימה הנשמה הלאומית שלנו שגם עליה נאמר "ומלמדים אותה כל התורה כולה וצופה ומביטה מסוף העולם ועד סופו".

97והתורה הלאומית שלנו הרי איננה עוסקת רק בשמירת גופה של האומה לבד, אדרבא, היא מתחלת ב"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" ולא ב"החודש הזה לכם"...

98הנשמה הלאומית שלנו יודעת להקריב קרבנות לא רק לעצמה, אך גם שבעים פרים כנגד כל שבעים האומות.

99ולבסוף הלא זה פעמים אחדות שהפקרנו בעצמנו את גוף האומה בשביל אידיאלים לאומיים, לא נבוכדראצר ונבוזראדן, לא אספסיאנוס וטיטוס גלו אותנו מארץ ישראל, אך אנחנו בעצמו היינו המסייעים לזה "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" וכל הרואה יראה כי זה היה גם רצון הנביאים בבית ראשון ורצון התנאים בבית שני, והתבוננו נא עד היכן הדברים מגיעים, שבשביל הגרים שקשים לישראל כספחת מסרנו את נפשנו, מסירת נפש האומה גופה...

100והאם תמצאו אף אחד מהדברים האלה אצל נשמות שאר האומות.

101ואם גם להם יש נפש לאומית, אבל תמיד הגוף קדם אצלם, והנשמה באה רק בתור מסובב מזה, כי ע"י ישיבתם במקום אחד בתור קבוץ מאוחד בע"כ הם משפיעים זה על זה ובהמשך הימים הרגל נעשה טבע.

102ובמה מתבטאת הנפש הלאומי הזאת רק בשמירת גופה של האומה לבד, ואם יש גם אצלם חסידי אומות העולם, אנשים אידיאליים שיודעים להביא קרבנות גם בעד אחרים, אבל עדיין לא ראינו אומה חסידה בכלל, שתדע בתור אומה להקריב קרבנות בשביל אומות אחרות, הרי כל עיקר הלאומיות שלהן היא האיגאיזמוס הלאומיות, שאומרת אין עוד מלבדו.

103ואם יש גם אצלם אנשים המוסרים את נפשם בשביל איזה אידיאל, אבל כלום ראיתם מימיכם אומה בתור אומה שתמסור את נפשה, תתפרד מארצה ותגלה לכל ארבע רוחות העולם בשביל איזה אידיאל לטובת אחרים.

104והיוצא מזה, שנפש האומה הישראלית היא עצם נבדל ומתקימת גם אחרי שיצא גופנו מן העולם, כשם שהתקיימה טרם שיצא גופנו לאויר העולם והיינו ארבעים שנה במדבר וענני כבוד סככו עלינו "ובמקום אשר ישכון הענן שם יחנו בני ישראל", אבל נפש שאר האומות היא רק מין הרמוניה, וכשנשבר הכנור היא פוסקת מאליה כלא היתה כלל מעולם.

105והאם נחוץ לנו עוד להוסיף כי זהו המכוון במאמרו של רשב"י "ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין או"ה קרויים אדם"?

106הלא מכל מה שדברנו הנה הדברים מדברים בעדם, אתם - בתור אומה - קרויים אדם, נשמתכם הלאומית היא נשמת אדם, שיש לה השארת הנפש ואין אומות העולם - בתור אומה - קרויים אדם, נשמותיהם הלאומיות היא כנשמת שאר בע"ח ובמות הגוף תמות גם הנשמה.

107והדברים הללו אמר רשב"י, וראויים הדברים למי שאמרם. זהו רשב"י שהרומיים רצו להורגו ומפני חמת המציק התחבא עם בנו ר' אליעזר כשלש עשרה שנה במערה ו"הוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארי בחלא" (שבת לג, ב), ובמערה הזו אמר להרומיים ולכל אומות העולם "ואין אומות העולם קרויים אדם".

108לו שמעו אז הרומיים את דבריו היו צוחקים עליו במלא פיהם, ועכשו תבוא ההיסטוריה ותגיד את משפטה הצדק.

109כן הדבר, רק אנו קרויים אדם ורק לנשמתנו הלאומית יש השארת הנפש.

110"כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו. ימצאהו בארץ מדבר... יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר"... (דברים לב, ט-יב).

111ה"אני" הלאומי.

112ואמנם דברים בעתם היו דברי הלל הזקן בשמחת בית השואבה.

113הוא בא בזה להדגיש את ערך החג הזה, חג הסוכות, שכל עיקרו בא "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג) כלומר, שארבעים שנה קודם יצירת גוף האומה, כבר נתקימה נשמתנו באופן כל כך מזהיר "וד' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמות יג, כא), וזה מבטיח לנו, כאמור, גם בהשארת הנפש.

114"אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן".

115רק האדם הוא האחד בין כל שאר הבע"ח שיכול לומר בצדק "אני" שזה מורה שהוא "בעל הגוף", ה"אני" שבו הוא האדון וכל אברי הגוף סרים למשמעתו, ה"אני" הוא הסיבה והחומר הוא המסובב, ה"אני" הוא הבעל דעה שבו על כל החומר שהוא אצלו כחומר ביד היוצר, אבל שום בע"ח זולת האדם אי אפשר לו להשתמש במלת אני לו גם כן היו מדברים כמונו, מפני שאין אצלם בעל הגוף ואין אצל הבעל דעה, כי אדרבא הדעה היא רק מסובב מהגוף, תולדה ממנו ו"משמש" שלו.

116בקיצור, האדם הוא האחד בין רבוא רבבות הבע"ח האחרים, שאפשר לו להשתמש במלת "אני" וישראל הוא האחד בין כל שבעים האומות שיש לו גם "אני" לאומי.

117כי אם אמנם, כאמור, יש לכל אומה ואומה רצון מיוחד, אבל הרצון הזה הוא רק דבר המסתעף מהקרקע שהמה יושבים, מהאקלים, מהסביבה, ואין בעל הגוף בעל על גופו של אומה, אצלם, ורק ישראל הוא האחד ש"האני" שלו לא הסתעף מהקרקע וכדומה, אך להיפך, כל אלו המה דברים המסתעפים מ"האני" שבו, בכל העמים החצוניות השפיעו על שנויי הפנימיות שבהם, ואצלנו להיפך הפנימיות השפיעו על החצוניות שלנו.

118ועל כן זכור ושמור לזכור ולשמור תמיד את ה"אני" הלאומי שלנו, כי "אם אני כאן הכל כאן", אין אנו מתיראים מאומה מכל צר ואויב, מכל שטן ופגע רע, יכולים הם לגזול מאתנו הכל, לחרוב את הארץ ולשרוף את הבית, אבל את ה"אני" שלנו לא יחרבו ולא ישרפו, ושם לא תהא להם שליטה.

119"הוא היה אומר, למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי".

120אמנם בימיו של הלל הזקן עוד עמד הבית על מכונו והיו "כהנים בעבודתם לוים בדוכנם וישראל במעמדם", אבל עקבות החורבן כבר נראו לחכם שעיניו בראשו כהלל ובעיני רוחו כבר ראה איך שבני ישראל גולים ממקומם לכל ארבע רוחות העולם, ואמנם כל עם ועם כשהוא גולה נשמתו אינה גולה עמו, כי היא שבה תיכף לאין ולאפס, לא כן בני ישראל, שבכל מקום שגלו שכינה גלתה עמהם "גלו לבבל שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם", וכל זה מפני שיש להם "אני" עצמי משלהם והוא מלוה אותם בכל מקום שהם פונים.

121וזהו שאמר הלל "למקום שאני אוהב" - יען שיש אצלנו "אני אוהב", אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה תלויה לא בהקרקע ולא בהאויר של הקרקע "שם רגלי מוליכות אותי" ע"כ אינני מתירא אם רגלי תולכנה אותי למרחקים בין הרי חושך, מעבר לנהר סמבטיון, כי גם שם ה"אני אוהב" מלוה אותי.

122"אם אתה תבא אל ביתי - וכו' - שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" כי אומה זו ואלקיה של אומה זו אינם מתיראים משינוי מקום, "בכל המקום", כל העולם הוא מקומו של הקב"ה, וכל הארץ הוא ג"כ מקומו של ישראל.

123"אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים", ואמנם לא נעלמו ממנו כל הצרות הרבות והרעות שתעבורנה על עם ישראל, עד שמגופה של האומה לא תשאר רק הגלגולת לבד, כי כל האיברים האחרים הרגלים - הארץ, הידים - אנשי הצבא, הלב - ירושלים, הלשון - השפה יוגזרו מאתנו, ולא נשארה רק הגלגלת, זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וגם ממנה נלקח המוח, כי יש בתורה חיצון ופנימי, והפנימיות שבה הוא חלק הנסתר, ומעת שנסתם רוח הקודש אצלנו הרי חסר החלק הזה, ולא נשאר לנו רק החלק הנגלה לבד, הגולגולת החיצונה שמחזקת את המוח וגם היא צפה על פני המים, וגלי הים עוברים עליה להטביעה, כי מזמן לזמן גוזרים גזירות שלא יעסקו ישראל בתורה, ובכל זאת ראו זה דבר פלא, היא "צפה על פני המים", ולא מתחת המים, והיא חזקה מכל גלי המים שבעולם, היא תמיד מלמעלה והם מלמטה לה.

124הוא ראה כל זאת וידע, כי הסיבה לכל זה הוא מפני ש"אני כאן הכל כאן", ועוד יבא היום ש"מטיפיך יטופון", ו"הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"... (דברים לב, מג)

125בקיצור "אם אני כאן הכל כאן" ואם פילוסוף אחד אומר בנוגע להספיקות על דבר החיים, אולי המה רק דמיון לבד "אני חושב ובכן חי אני", הנה הלל הזקן אומר זאת בנוגע לכל האומה הישראלית שרבים חושבים אותה כבר למתה שכבר חנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא, אבל האומה אומרת "אני חושבת ובכן חיה אני". כל זמן שיש מחשבה יהודית בעולם הננו חיים וקיימים.

126אם אני כאן הכל כאן...

127"רוצה אני".

128וידועים דברי הרמב"ם (בהלכות גיטין) בהסבר הדברים שישראל כשאינו רוצה לקיים איזו מצוה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שלכאורה מה טעם יש בדבר, הלא חותמו של קב"ה אמת ואם הוא אומר רוצה אני אבל הלא השקר שבזה בולט וגלוי לכל, כי הוא עושה זאת רק מחמת הכפיה, ומה הועילו חכמים בתקנתם? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, כי אמנם בטבעו של האדם הישראלי מונח שרוצה הוא באמת לקיים את מצות הבורא, ורק סיבות חצוניות גרמו לו להעבירו מדעת קונו, ובכן באה הכפיה רק להבריח את הסבות החצוניות האלה שלא ישמע להן אך ישמע לנשמתו הפנימית שבאמת היא קוראת בלי הרף רוצה אני במצוות קוני.

129וראיתי באיזה ספר שפירש בזה יפה את הכתוב בפ' תרומה (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". כי התורה אמרה במכוון הלשון "ויקחו" ולא הלשון "ויתנו", להראות כי לוקחים צדקה גם כן בעל כרחו של אדם, כי הלכה היא שכופין על הצדקה, וכדי שלא תקשה קושית הרמב"ם הנ"ל, הנה הכתוב בעצמו מרמז תיכף את התירוץ ממי שתקחו את תרומתי באונס ובע"כ גם הוא "איש אשר ידבנו לבו", הלב באמת חפץ לתת גם בלי כפיה ובלי אונס, והכפיה הועילה רק לסלק את הסיבות החיצוניות המעכבות, ואז הוא רוצה שוב באמת.

130ובזה פרשתי אנכי את המשנה הידועה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר". כי אמנם עמך כולם צדיקים, ואם אנו רואים אצלם גם רשעים, אל תתפלאו מזה "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר", גם המטע היותר נעלה צריך לתקנו ולשפרו, לקצצו ולזמרו, אבל רק לאילני מאכל תועלנה כל העבודות האלה, אכן לאילני סרק כל העבודות הללו לא תביאנה פירות. ככה הוא ג"כ עם ישראל "ועמך כולם צדיקים" אלא שלפעמים המה נחוצים לקצוץ ולזמור, אבל מזה גופא ראיה שאין עליה תשובה, כי הננו עץ מאכל ולא עץ סרק...

131וכבר אמרו חז"ל במדרש רבה (שמות פל"ו, א) על הכתוב זית רענן יפה פרי תואר קרא ד' שמך "מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט - וכו' - ואח"כ טוחנין אותן ואח"כ מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואח"כ נותנין שמנן, כך ישראל באים או"ה וחובטין אותם ממקום למקום וחובשין אותם וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותם טרטיוטין ואח"כ עושים תשובה והקב"ה עונה להם", ודברי המדרש הללו מדברים בעדם וכל ביאור לזה אך למותר.

132בקיצור, בישראל יש ה"רוצה אני", ה"אני" הפנימי והאמיתי של כל ישראל רוצה להתדבק בקונו ובוראו, כי באמת "חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו", חלק הקשור אל המקור שממנו נתחלק, בקשר בל ימוט לעולם.

133ועלינו רק לשמוע לעצתו של הלל הזקן "אם אני כאן", אם נשמע לקול האני הפנימי שלנו, לה"רוצה אני" אז ממילא יהיה "הכל כאן", והכל על מקומו יבא בשלום.

134השארת הנפש ותחית המתים.

135"ואם איני כאן מי כאן".

136הננו מאמינים לא רק בהשארת הנפש אך גם בתחית המתים ושני הדברים האלה הם הא בהא תליא, ואי אפשר להפריד בין הדבקים.

137השארת הפנש ותחית המתים, זאת אומרת, כי הנשמה אחרי מות הגוף נעשה לנשמה דאזלית ערטילאית ומרחפת בעולמות העליונים במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, אבל סוף סוף יש לה געגועים אל גופה מלפנים ועוד יבוא יום לקץ הימין של תחית המתים שהנשמות תשובנה אל גופן ואז יקיצו וירננו כל שוכני עפר.

138ובאמת אי אפשר לצייר זה בלי זה. לו היתה תחית המתים בלי השארת הנפש, הן הרי לא היתה זאת תחיה, אך לידה חדשה, שאין לה שום שייכות עם האדם שכבר חי עלי אדמות, כי כבר נפסק הקשר והותרה החבילה ביניהם, אבל מאידך גיסא אין שום טעם בהשארת הנפש, זאת אומרת, נפש החיים, אם לא תבא בהמשך הזמן שוב לחיים עלי אדמות, והזיווג שנתפרד יזדווג עוד.

139וברם הדבר, כי אנו מאמינים באמונה שלמה, ששני הדברים הללו, השארת הנפש ותחיית המתים יש גם בכנסת ישראל כולה בתור אומה.

140השארת הנפש שלה כבר ביארנו למדי ותחיית המתים שלה הלא לא נחוץ כלל לבאר.

141"ובא לציון גואל" שלא חדלנו להגיד מחורבן בית המקדש עד היום הזה, זוהי תחית המתים שלה. הננו מאמינים, שלא לעולם נהיה בגדר נשמות דאזלין ערטילאין ונרחף רק בעולמות העליונים, ועוד יבוא היום ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא שנשמע את קול ד' המכריז מסוף העולם ועד סופו: "עורי עורי, לבשי עזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון" (ישעיה נב, ב).

142וכשם שבזמן תחית המתים הפרטיים לוקח הקב"ה את כל היסודות של הגוף שכבר נפזרו לכל הרוחות שבעולם ומקבץ אותם ונותן בהם הרוח שכבר היה בהם, כך הוא גם כן בתחית המתים של האומה ש"ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה כז, יג).

143ואז תשמע ציון את הקול הקורא אליה מכל ארבע רוחות העולם: "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך והם יתר עדריך, מים ומזרח וצפון ותימן שלום וברכה שאי מכל עבריך" (ריה"ל - קינות ט באב).

144וחבל מאד כי בימים האחרונים התחילו מבלי דעת ומבלי תפוגה להפריד בין הדבקים.

145באו המתבוללים ואמרו, הננו מאמינים בהשארת הנפש של האומה, בה"תעודה" הידועה. זאת אומרת, שמאמינים בגלגול הנפש, שהיא מתגלגלת אצל בעלי חיים שונים, וגם נשמת ישראל לדבריהם מתגלגלת בכל האומות שבעולם, אבל אינם מאמינים בתחיית המתים ומחקו את ציון וירושלים מן הסדור ועוד יותר מחקו זאת מן הלב. ובאו הלאומיים לעומת זאת והפכו את היוצרות, מאמינים הם בתחית המתים בכל לבבם ובכל נפשם ולא עוד אלא שעושים כל אשר יש בידם כדי לקרב את הנס הגדול הזה, אבל דא עקא כי אינם מאמינים בהשארת הנפש, כי לדעתם כבר פרחה נשמתנו העתיקה ממנו והמה מבקשים נשמה חדשה לנו.

146ואינם חלים ואינם מרגישים, כי אם גם תתגשם התקוה שמה מקוים בכל לבבם ובכל נפשם, אך בלי השארת הנפש, לא תהא זאת תחית המתים, לא תהא זאת תחית העם העתיק יומין, אך בריאה חדשה לגמרי, ומי יודע איזו צורה תהא להבריאה הבלתי טבעית הזאת.

147כי רק אז יש ערך לתחית המתים, אם ישאר ה"אני" העתיק שהוא חוזר ונעור ע"י התחיה, אבל אם ה"אני" כבר נפרד לעולם, אז "אם איני כאן מי כאן".

148ובמטותא מכם, רבותי הנכבדים, זכרו תמיד כי "אתם קרויים אדם" ויש לנו גם השארת הנפש וגם תחיית המתים...