שערי עבודה, שער שני לד

1והנה הגם שביארנו לעיל שעץ הדעת טוב ורע הוא מתחיל מחזה דזעיר אנפין שהוא אחר צאת החסדים והגבורות מיסוד אמא אבל כשעודם החסד וגבורה ביסוד אמא שם אין יניקה להרע אל תאמר שמצד גילוי החסד וגבורה יש אחיזה לטוב ורע אבל אם לא היו נגלים רק היו סתומים ביסוד אמא לא יהיה אחיזה לעץ הדעת טוב ורע אדרבה כי בפירוש מבואר בעץ חיים אשר בהיות החסד וגבורה סתומים ביסוד אמא אז יונקים הקליפות דייקא כי אז נקרא ערלה חופפת על יסוד זעיר אנפין ואז יקראו המוחין רק בשם אלם ואלוקים ונקרא אז קטנות אבל דברינו הוא דייקא אחר הגילוי הדהיינו שהחסד וגבורה בוקעים ויוצאים מיסוד אמא אז הוא אחיזה של עץ הדעת רק מצד הגילוי ולא מצד המוחין ודחיית הרע והתמתקותו הוא על ידי הדעת דזעיר אנפין שבמוחין שהוא מיסוד אמא וביאור הדברים הוא כשאדם מישראל מסיר הרע הגמור מאתו וכופהו על ידי הכנעתו ולב נשבר ומתבונן בהעמקת הדעת ביחודו יתברך אשר אין זולתו כלל והוא יתברך נמצא בכל העולמות בלי שינוי כלל כמבואר לעיל על פסוק שאו מרום עיניכם ומוליד מזה אהבה ויראה דהיינו לכסוף להכלל ביחודו יתברך ולדבקה בו וביראה לבטל היש שלו אז הדברים אמורים שמצד הבינה והדעת אין אחיזה להרע כלל כי מצד הבינה והדעת באין סוף ברוך הוא הרי אין זולתו כלל ואפילו מצד היש והעולמות הוא יחיד ברוך הוא ומתאחד באחדות גמורה אפילו מצד העולמות ומצ התבוננות זו שהוא עיקרא ושרשא דכולהו עלמין ואין נמצא דבר זולתו והוא אחד בלי שום שינוי כלל על ידי הבנתו ודעתו יתפרדו כל פועלי און כי אין אחיזתם אלא מצד גילוי העולמות מצד ההסתרה נראים לסטרא אחרא דהיינו צד אחר אבל מצד האמת הרי אין זולתו כלל ואפס זולתו ולכן כשמתבונן ומעמיק דעתו בבחינת פנימיות הרי מצד הבינה והדעת זה אין להם אחיזה ולכן מצד יסוד אמא שהוא התקשרות הבינה שמהתקשרות הזאת באה ההכרה שאין עוד מלבדו והוא הדעת אין להם אחיזה אבל בצאתם מיסוד אמא דהיינו בגילוי האהבה הרי בגילוי מוכרח להתגלות יש והזולת שהוא יש מי שאוהב כי מצד עצם אחד אין שייך האהבה כמבואר לעיל:

2ולכן יש בבחינת אהבה זו אחיזה להיש להרגיש בנפשו ההתפעלות וכשבא לדעת בבחינת אהבתו זאת דהיינו להעמיק דעתו ביחודו יתברך באהבה זו הרי ישפוט בדעתו איך יהיה הרגשה בזה שאני אוהב אשר היפך הדעת ובדעת זה מבטל האהבה אל יחודו יתברך ואדרבה באהבה זו תתחזק הבינה והדעת ביתר שאת כמבואר בעץ חיים שאחר צאת החסד וגבורה לחוץ אז עולין דרך קוין למעלה ומגדלין המוחין כמים שמגדלין האילן דהיינו שהמוחין נתחזקו ונתרחבו ביתר שאת כמו שאנו רואים באדם כשיש לו התפעלות לאיזה דבר מתחדש אצלו השכלות רבות וכל מה שתתגלה אהבתו וחפצו בדבר יותר מקשר שכלו ומוחו יותר בהרחבה אבל כשהדבר אצלו בקרירות אין השכל בהרחבה רק בבחינת צמצום כן הוא בהשכלתו ביחודו יתברך כל מה שתגלה אהבתו תתחזק ותתרבה ותתרחב דעתו ובינתו ביחודו יתברך ומהפך מדותיו של נפש הבהמיות מרע לטוב מחשוכא לנהורא ויעלה ויגיע לאהבה רבה שלמעלה מן הטעם ודעת מצד הפיכת מדת הבהמיות אשר התגלותם הוא מצד היש ותתחזק אהבתו ביתר שאת אשר זהו עיקר הכוונה אבל כשהמוחין סתומים דהיינו שלא יצאו לגילוי הלב להתפעל במדותיו באהבה ויראה הרי הרע שלו נשאר בתוקפו מצד הבהמיות שהוא מצד היש הגמור שלו המסתיר את יחודו יתברך והערלה חופפת על התקשרות נקודת לבבו:

3ולכן לא בא להתגלות במדותיו מצד ההסתרה של נפש הבהמיות אשר היא מצד ההיפך הגם שמבין במוחו יחודו המוחין הן בבחינת אלם כמו שבאלם הגם שמבין הדברים אבל לא יכול להביאם לגילוי בדבור כך הם במדותיו כשהם בבחינת קטנות דהיינו שמבין יחודו יתברך אבל אין יכול להביאם לגילוי במדותיו להתפעל מיחודו יתברך להיות נמשך אל יחודו יתברך באהבתו וכל שכן שלא יכול להפך מדותיו הבהמיות וכל זה בא לו מצד שאינו מעמיק בדעתו בהעמקת הדעת בגדולתו יתברך וביחודו ואינו מתקשר בבינתו לעמוד על שרשו ביגיעת הנפש עם הבשר דהיינו לייגע גופו ולסור מהיש שלא יסתירו היש הגמור שהוא בחינת רע ונפרד גמור ועל ידי יגיעה זו נותן דעתו ומתבונן בעמקות דעתו בדבר איך שהוא יתברך מקורא ושרשא דכל עלמין וכל העולמות והיש שלו אין תופסים בו יתברך לאיזה מהות כלל והוא יתברך נמצא בכל העולמות בלי שום שינוי כלל רק שהעולמות המה נגלים לגבי דידן לשינוי ואז על ידי יגיעה זו יתפעלו מדותיו להתקשר אליו יתברך אבל אם אינו מיגע עצמו כנזכר לעיל ואינו מתפעל במדותיו רק שמבין בשכלו אבל לא ביגיעה והעמקת הדעת והתבוננות באמת לאמיתו לכן אינה פועלת במדותיו כלל וכל הבנתו אינה נקראת רק בשם מחשבה ודמיון כי אם היה נותן דעתו והיה מתבונן בהפנימיות בוודאי היה מגיע לו לפי התבוננות זו אהבה עצומה להבטל ולהכלל ביחודו ולדבקה בו כי לפי שכלו יהולל איש במדותיו כמו שנתבאר לעיל וכשאינו מתפעל במדותיו הוא מה שנאמר ונעוה לב יהיה לבוז כשאינו מתפעל במדותיו שבלבו להיות לבו בוערת באהבה ותשוקה לדבקה בו וביראה להבטל אליו ולהתבושש מגדולתו יתברך ויחודו אין לך בזיון גדול מה שמבין שאין זולתו יתברך וכל העולמות בטלים אליו יתברך ובו בל עמו לצאת מגדרי היש והיש שלו בשלימות ולכן יהיה לבוז וכמו שנתבאר לעיל: