שד"ל על דברים א:א

1הספר הזה נמשך אחר שלפניו, וכולל עניני משה עם האומה בסוף ימיו. החלק הראשון (א' א' עד ד' מ') כולל התוכחה שהוכיחם ביאור מה שהיה רגיל להוכיחם קודם לכן: י"א יום מחורב וגו'. השני (ד' מ"א מ"ב מ"ג) כולל מעשה הבדלת שלש ערי מקלט. השלישי (ד' מ"ד עד סוף כ"ח) כולל הזהרותיו ותורתיו (כלומר למודיו והוראתיו) לבני עמו על עיקרי התורה והמצות, והוא הברית אשר כרת עם הבאים אל הארץ דוגמת הברית אשר כרת עם יוצאי מצרים בחורב, והחלק הזה אפשר לקרוא לו משנה תורה (ואעפ"י שאין זה ענין השם הזה בלשון תורה) ועל שמו קראו הספר כלו כן, וכן ביוני Deuteronemion תורה שניה או השנות התורה. הרביעי (כ"ט ול') כולל דבור שני של הזהרות ויעודים שדבר אל העם לחזוק הברית. החמישי ל"א על סוף הספר) כולל פטירתו (congedo) מן העם, ומצות הקהל, לפרסום התורה בכל דור ודור, וצווי (nomina) יהושע ע"י ה' בעמוד ענן (ל"א י"ד וט"ו) וע"י משה בדבור (שם כ"ג), מסירת ספר התורה ואמירת השירה באזני כל העם, וצווי ה' אליו שימות, וברכתו את העם, ומיתתו.

2אלה הדברים אשר דבר משה: פעם אחר פעם, פעמים רבות את כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל, ולבן וחצרות ודי זהב, כל אלה שמות מקומות שנתעכבו שם ישראל, ובכל אחד מן המקומות האלה דבר משה אל כל ישראל את כל הדברים האלה. ומה היו הדברים שהיה אומר להם? המאמר הזה לבדו: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, כלומר המהלך אשר מחורב עד קדש ברנע, אשר היא סמוכה לארץ ישראל, אינו אלא מהלך אחד עשר יום למי שילך בדרך הר שעיר. ואתם בחטאתכם גרמתם לכם שתתעכבו במדבר ארבעים שנה. זאת היתה התוכחה שהיה משה מוכיחם דרך רמז בכל המקומות שהיו מתעכבים שם, רק לא היה מבאר להם הדבר באר היטב פן יקוצו בתוכחתו ויוסיפו לחטוא; ואולם בארבעים שנה בעשתי עשר חדש, כלומר כאשר מלאו ימי פורענותם, והיו קרובים להכנס לארץ, אז באר להם המאמר ההוא, ואז דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, כי גם קודם לכן נצטוה להוכיחם ולהזכירם כי בחטאתם הם מתעכבים שם, והוא אמרה להם ברמז, ועכשיו באר להם הדבר, והיה זה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן, בהיות ישראל בעבר הירדן בארץ מואב, אחר אשר רצו את עונם, והיה ה' אתם, והכה לפניהם שני מלכים אדירים, ולא היתה דעתו להוסיף להניחם במדבר, כי אם לכבוש לפניהם את הארץ מיד, וגם הם היו יודעים כן, על כן לא היו מואסים תוכחתו, כי ידע כי סוף סוף חפץ ה' בם; על כן אז הואיל משה באר את התורה הזאת שהיה אומר להם, אחד עשר יום וגומר, והתחיל ואמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה וכו', בא ורשו את הארץ וכו', כלומר לא משנאתו אותנו נתעכבו כאן, כי באמת כך היתה כוונתו שנלך מחורב לארץ ישראל באחד עשר יום, אלא מי גרם? ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ כוכו', עד כי מזה נמשך ותשבו בקדש ימים רבים, ונסב את הר שעיר ימים רבים. ואחרי אשר הזכירם סבת התמהמהם, כי לא היתה בשנאת ה' אותם, בא להודיעם כי כבר עבר זעם, ושהם עתידים לבוא מיד לרשת את הארץ, והביא ראיה על זה משני המלכים האדירים סיחון ועוג אשר נתן ה' בידם; אבל קודם שיזכיר להם זה, ראה הנביא להסיר מלבם ספק עצום אשר אולי יטריד את לבם, והוא שאולי יאמרו ישראל: הנה ה' מגרש מפנינו גוים רבים, ונותן ארצם נחלה לנו, ומי יודע אם בדור אחר לא תעלה במחשבה לפניו לעשות לנו כאשר עשה להם לבער אותנו מן הארץ, להביא בה עמים אחרים? לפיכך הקדים משה והזכירם איך נטו מעל אדום ולא התגרו בו מלחמה, כי ירושה לעשו נתן ה' את הר שעיר, ואיך נטו מעל מואב, כי לבני לוט נתן ה' את ער ירושה, וכן מעמון: ומכל זה יתברר שאין הקב"ה נוטל מתנותיו ומעבירין ביד אחר, בזולת פשעים גדולים. אחרי ההקדמה הזאת הזכיר להם כבוש סיחון ועוג, ואגב גררא הזכיר לבני ראובן וגד שישמרו הבטחתם. אחרי כן הזכירם כי בא יומו, ושלא יוכל הוא בעצמו להנחילם את הארץ, ושאמנם, אף על פי שלמחר הוא מת, ראוי להם שישמרו תורתו, כי היא חכמתם ובינתם לעיני העמים, ובפרט ראוי שיזכרו את יום המעמד הנורא, פן תשחיתון וכו'; אחר כן הודיעם שאף על פי שאין הקב"ה מעביר מתנותיו מזה לזה, הנה אם ירבו פשעיהם יגרשם מארצו, ועדיין אם ישובו אליו ישוב אליהם, כי לא ישכח ברית אבות. הנה זה המך התוכחה היקרה, אשר איננה רק ביאור התורה הזאת:

3אחד עשר יום מחורב. ואחר אשר השלים ספור התוכחה הזאת אשר הוכיחם בשנת הארבעים בעשתי עשר חדש באחד לחדש, בא לספר דבר אחר שעשה בעת ההיא, והוא אמרו (ד' מ"א) אז יבדיל משה שלש ערים; והרבה נדחקו המפרשים בענין המשך הפרשה הזאת, כי לדעתם שהספר כלו הוא משנה תורה, ושהביאור הנזכר במלות (א' ה') הואיל משה באר את התורה הזאת כולל ספר דברים עד סופו או עד קרוב לסופו, הנה הספור הזה חוץ למקומו. והאמת כי עד אז יבדיל משה תוכחה אחת היא, ושם נשלמה, ובא הספור הזה על מקומו בשלום. ואחרי ספור המעשה הזה אשר עשה אז משה, יבוא ספור הברית אשר כרת אתם בערבות מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ועל זה נאמר (ד' מ"ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות והחקים והמשפטים וכו' וכו', וזה הוא משנה תורה, לא ביאור התורה: - כל זה כתבתי בבכורי העתים תקפ"ח עמוד קנ"ב וקנ"ג, ואחרי כן מצאתי כי בפירושי לאחד עשר יום כיונתי לדעת גדול, הוא ר' עובדיה ספורנו, כי גם הוא כתב שבכל אחד מהמקומות הנזכרים כאן היה משה אומר להם אחד עשר יום מחורב וגומר, כלומר ראו מה גרמתם וכו' כפירוש רש"י; אך הוא ז"ל לא פירש הואיל משה באר את התורה הזאת כפירושי, שהכוונה לפרש ההוראה הזאת שהיה אומר להם ברמז, והיא מאמר אחד עשר יום מחורב; אך הבינו על הדרך שהבינוהו הקדמונים כלם, וכתב: הואיל לבאר מה שחשב שיפול בו ספק אחרי מותו, והתחיל הבאור באמרו אחרי כן (ה' ב') ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב, ומכאן עד אז יבדיל הוא לדעתו הקדמה לבאור התורה; וזה אמנם לא יתכן, כי (כאשר כתבתי בבכורי העתים הנ"ל) אם יש בתורה מקראות סתומים, אין ספק שאינם מתבארים במשנה תורה, מלבד כי לא לחכמה תחשב לאיש האלהים שיאמר דבריו דרך חידה, ולבסוף יצטרך לחזור עליהם ולבארם. והנה ידוע כי זה אחד מן המקראות שאמרו עליהם קצת מן המתחכמים שלא כתבם משה, אבל נוספו בתורה אחר כמה דורות, כי מפני שלא הבינו ענינו אמרו שהוא נוסף, ועדיין יש לשאול מה היתה כוונת מי שהוסיף אותו, ומה ראה להוסיפו? כי אמנם אחר שבאו ישראל לארץ, מה איכפת לנו לדעת בכמה ימים ילך אדם מחורב עד קדש ברנע, בדרך הר שעיר? ואחרי אשר בדור הזה כבר נתפשטו ספרי שפינוזה בעולם, וכבר תורגמו בלשון אשכנז וצרפת, וכבר נכתבו שבחי האיש ההוא גם בלשון הקדש, וכל זה סבה שקוראי ספריו מתרבים גם בקרב ישראל, וגם בהמון העם, מוכרח אני להודיע כי שקר וכזב כתב שפינוזה בראש פרק שמיני מספרו Tractatus theologico-politicus באמרו כי ראב"ע כתב ברמז כי לא משה כתב ספר התורה.

4והנה אמת כי ראב"ע רמז דרך סוד (כאן ובבראשית י"ב ו', וכ"ב י"ד) כי יש בתורה קצת מקראות נוספים אחרי מות משה, אך אין בכל דבריו ובכל רמיזותיו שום מקום לחשוב עליו שלא האמין כי משה כתב ספרו. ובאמרו כאן: ואם תבין סוד השנים עשר, גם ויכתב משה, והכנעני אז בארץ, בהר ה' יראה, גם הנה ערשו ערש ברזל, תכיר האמת משמע כי דוקא המקראות האלה הם (לדעתו) נוספים, לא שהספר כלו מזוייף. ואם היה בלבו שספר התורה לא משה כתבו, לא חסר תחבולות היה ראב"ע לרמוז מחשבתו כמו שהיא, בלי שירמוז סוד אחר שאיננו אמתת מחשבתו, ושהיה גם הוא (אם יבינוהו ההמון בימיו) תועבה גדולה, לא פחות מהמחשבה האחרת אשר שפינוזה מייחס לו. ובאמרו על והכנעני אז בארץ: יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר, ואם איננו כן יש לו סוד, והמשכיל ידום"הרי הוא מסופק אם הפסוק הזה כתבו משה, ומה צורך לכל זה אם גם כל התורה כלה לא משה כתבה? והנה הכל יודעים כי ראב"ע באמרו ואם תבין סוד השנים עשר, כוונתו על י"ב פסוקים אחרונים שבתורה הכוללים סיפור מיתתו של משה, שהדעת נותנת שלא כתבם הוא עצמו, וגם שפינוזה ידע זה, אבל עשה עצמו כבלתי יודע, ואמר כי כוונת ראב"ע על מה שכתוב וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, והאבנים לדברי רז"ל היו י"ב. ומזה יובן (לדעתו) כי ספר התורה אשר כתב משה היה ספר קטון מאד, שיתכן לכתבו על י"ב אבנים. והיכן מצאנו ראב"ע סומך כל כך על דברי הגדה, עד שיזכיר השנים עשר בלי מלת אבנים וכוונתו על האבנים אשר לפי האגדה היו שתים עשרה? אבל שפינוזה עצמו ראה כמה רחוק הוא שתהיה זאת כוונת ראב"ע, לפיכך הוסיף פירוש שני והוא שאולי היתה כוונתו על הי"ב ארורים (דברים כ"ז טי"ו), ולבסוף הביא הפירוש האמתי, והוא שהכוונה על ויעל משה (דברים ל״ד:א׳) כמו שהבינוהו בעל מקור חיים והמוטוט. כל זה תחבולה משפינוזה, כדי למשוך את ראב"ע במצודתו, ולהכניס בלבות הפתיים שגם הראב"ע לא היה מאמין שכתב משה אלא ספר תורה קטן מאד שיתכן לכתבו על י"ב אבנים. ואם היתה זאת מחשבת ראב"ע כי משה לא כתב אלא ספר קטון הנכתב על י"ב אבנים, היה לו לרמוז הסוד הזה בפרשת צווי הכתיבה על האבנים, אבל הוא בהפך כתב שם (למטה כ"ז א') וזה לשונו: ויאמר הגאון ז"ל כי כתבו עליהם הספר המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כענין אזהרות, ויפה אמר: ולא רמז כאן שום סוד.

5סוף דבר משפט הלבבות לאלהים הוא, אבל בכל מה שכתב ראב"ע - אין שום רמז שלא האמין כי ספר תורתנו משה כתבו; אבל שפינוזה, מלבד שטעה בחקירותיו, אין ספק שהיה גם כן מדבר בלב ולב, ובכמה מקומות הטעה את קוראיו בערמה ובמרמה; והמקום ירחם על הקוראים ספריו, ויפקח עיניהם להכיר שקריו. ובדברי ראב"ע על הפסוק הזה עוד שבוש אחר נשתבש שפינוזה וייחס לראב"ע דבר שלא עלה על לבו, ואני לא אשפוט אם היה זה בטעות או ברמיה, אך ראיתי כי גם החכם מוטוט נשתבש בזה, ואולי ממנו למד שפינוזה. הנה שפינוזה הביא דבור ראב"ע כאילו כך הוא תחלתו: בעבר הירדן, אם תבין סוד השנים עשר וכו', והבין מזה כי לדעת ראב"ע משה לא היה יכול לכתוב מלות בעבר הירדן, מפני שהוא לא עבר את הירדן; וזה שבוש, כי מליצת עבר הירדן נאמרת בשוה על העבר המזרחי ועל העבר המערבי, וסומכין על הקורא, שיבין מהמשך הענין באיזה עבר מדברים (עיין געז'. Thesaurus, pag. 986); אבל לשון ראב"ע איננו כמו שהביאו שפינוזה, אבל כך הוא: הנה ביאר התורה שאמר בין פארן ובין תפל, כי רוב המצות הם בספר הזה, וכן פירוש ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בעבר הירדן במדבר בערבה, ואם תבין סוד השנים עשר וכו'. הנה הקדמונים ובפרט ראב"ע לא היו עושים נקודות וקוים להפריד הדבור במקום הצריך, והיו סומכין על הבנת הקורא, וכן כאן ואם תבין הוא תחלת מאמר, וראוי לתת לפניו נקודה מפסקת, וכוונת ראב"ע היא לומר כי פסוק ג' ענינו כי בשנת הארבעים דבר משה אל כל ישראל ככל אשר צוה ה' אותו בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב, כי לדעתו שם נאמרו המצות תחלה, ואחר כן נשנו בערבות מואב, וכמו שכתב מפורש: הנה ביאר התורה שאמר בין פארן ובין תפל. אבל ואם תבין סוד השנים עשר אין לו שום קשר עם בעבר הירדן ואם היה כדעת שפינוזה, כך היה ראב"ע כותב: בעבר הירדן, אם תבין וכו', לא: בעבר הירדן במדבר בערבה, ואם תבין.