שד"ל על דברים כ:יט

1כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת: קלעריקוס והכורם פירשו אל תכרתהו, כי אולי תצטרך לו, כי יארכו ימי המצור ויחסר הלחם לאנשי המלחמה, ויצטרכו לפירות האילנות ודון יצחק ור"ע ספורנו ובעל מנחה בלולה פירשו כי ממנו תאכל כשתלכוד העיר, לכך לא טוב לך להשחיתו. ולדעתי לא לכך ניתנה תורה, כדי ללמד לבני אדם לעשות חשבונות להנאת עצמם, אבל בהפך לכך ניתנה, לחזק בלבותינו החמלה והחנינה המתנגדות לתועלתנו. גם פילון וגם יוסף פלאויוס פירשו המצוה הזאת מצד החמלה והרחמים והרחקת האכזריות. ואשר אני אחזה לי הוא כי עיקר המצוה הוא שלא יכרות העץ אחר שאכל מפירותיו, וזה אמנם כדי להרחיק את האדם ממדת כפוי טובה, ולהרגילו שיאהב את המיטיב לו, ולא ישליכנו אחר גוו בזמן שלא יקוה ממנו עוד תועלת. וקרוב לזה לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. וקרוב לזה היה משל הדיוט אומר בימי חכמי התלמוד (קמא צ"ב) בירא דשתית מניה מיא לא תשדי ביה קלא. והנה יש לתמוה למה במלחמת מואב (מלכים ב' ג' י"ט) אמר אלישע והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו, ואף אם היה מנהגם לעשות כן במלחמות, לא היה לו לאלישע לחזק ידי עוברי עברה, והיה לו להזהירם שלא יעשו כן. אבל לפי מה שפירשתי אין כאן תמיהה, כי לא נאסרה ההשחתה אלא אחר האכילה, כי תצור אל עיר ימים רבים ותאכל מפרי העץ אשר בארץ אויביך, לא תכרתהו אחר שאכלת מפריו; אבל במואב לא צרו ימים רבים, אך מיד שבאו אליהם נתנם ה' בידם, ולא הוצרכו לאכול מִפִרְיָם, לפיכך לא נאסרה עליהם השחתתם -

2כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור: מה שהקשה המבאר על פירוש רש"י שהיה ראוי להיות כי עץ השדה אדם, כי התימה הוא על העץ ולא על האדם, הבל הוא, ונכון מאד בלה"ק לומר וכי אדם הוא עץ השדה? כי הקדמת הנשוא אל הנושא מוסיף כח למליצה; כי הפילוסוף יקדים הנושא אל הנשוא, ויאמר החן הוא שקר והיופי הוא הבל, אבל המדבר בחום לבבו, יקדים הנשוא אל הנושא ויאמר שקר החן והבל היופי; וכן בתמיהה, הפילוסוף יאמר וכי העץ הוא אדם? והמדבר בכח יאמר וכי אדם הוא העץ? ודוגמתו הים אני אם תנין? העבד ישראל אם יליד בית הוא? ומה שפירש ראב"ע לבא מפניך במצור דבק עם ואותו לא תכרת, אסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור, הוא רחוק ודחוק מאד בלשון, גם מלות לבא מפניך במצור מיותרות, ומה מאד היה נכון (לפי פירושו) שיהיה כתוב: לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת כי חיי האדם עץ השדה - ותו לא מידי. וראב"ע הוסיף וכתב: והעד על זה הפירוש שהוא נכון, שאמר וכרת ובנית מצור. והעד הזה הורס כל פירושו, כי לולי הוסיף המלות האלה הייתי אומר שהוא מפרש לבא מפניך במצור, כדי שיצטרכו אנשי העיר לבא מפניך במצור ובמצוק, כי לא יוכלו לצאת ולהחבא ביער להלחם בכם או שהאילנות הם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף (כדברי הרמב"ן), וכשתכרתו אותם נמצאו אנשי העיר מוכרחים להסגר בתוך עירם ולבא מפניך במצור ובמצוק, עד כי לבסוף יפתחו לך שערי העיר מפני הרעב; אבל אחר שראב"ע מביא ראיה ממה שכתוב אח"כ ובנית מצור, נמצינו למדין שהוא מפרש לבא מפניך במצור לבנות מצור על העיר בעצי האילנות ההם; ועכשו פירושו נהרס ונשבר לגמרי, כי אין ספק שמלות לבא מפניך במצור אי אפשר שיהיה המכוון בהן כדי לבנות מצור על העיר, אבל (אם נאמרו על העיר) אין כוונתן אלא שתבא העיר מפחדך במצור, שיסגרו בתוך העיר מפחדך. ומלבד זה הנה מה טעם הוא זה שלא נכרות עץ פרי מפני שהוא חיי האדם? הלא עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וכן אנשי המלחמה כל אשר להם יתנו למען תפוש את העיר אשר הם צרים עליה, וכשהם צריכים לעצים לבנות דיק על העיר, למה לא יוכלו לכרות עצי מאכל? ומה להם אם עץ פרי הוא חיי האדם? הלא עשיית הדיק היא חייהם באותה שעה, ואם לא יבנו מצור יצאו אנשי העיר ויכו אותם וירדפום עד חרמה, ואיך יתכן שיאמר להם הכתוב: אל תכרתו עץ פרי כי הוא חיי האדם? ונהפוך הוא, כי כריתת העצים ההם היא חייהם ותשועת נפשם. אבל לפי דרכי, לא אמרה תורה שאין לכרות העצים מפני שהם חיי האדם, לפיכך אין מקום להשיב: כריתתם היא חיינו בשעה הזאת. ואתה ראב"ע את מי הגדת מלין, ומי לא ידע כי לא יתכן שתהיה מלת לא נחסרת? ואע"פ כן יפה תרגם אנקלוס הרי לא כאינשא אילן חקלא, כי המאמר המדובר דרך תמיהה, המכוון בו הא תמיד הפך ממה שנראה ממלותיו, וכמו שתרגם השופט כל הארץ לא יעשה משפט, דיין כל ארעא ברם יעבד דינא. ואם תאמר: היכן נרמזה התמיהה? רש"י אומר שהיא במלת כי, ומדקדק גדול ספרדי (הביאו ראב"ע) אמר שנשמטה הה"א (על דרך אתה זה בני עשו, וזולתו), והנכון כדברי בעל העקדה שהתמימה היא באות ה"א שבמלת האדם, ואע"פ שהיא קמוצה איננה לידיעה, אלא לתמימה, כמו האחד בא לגור, האיש אחד יחטא. כן כתב בעל העקדה, וכן נכון בלא ספק, כי (כל זמן שלא נרצה לפרש כראב"ע כי חיי האדם עץ השדה, פירוש אשר כבר נדחה ונתבטל), אין כאן מקום לה"א הידיעה, כי אדם הוא כאן לדברי הכל נשוא, לא נושא, ושם דבר שהוא נשוא לא יקבל הידיעה, כמו לא איש אל וינזב, לא אדם הוא להנחם; ואין לתמוה שתבוא ה"א השאלה ולפניה כי, כי הנה לנו דוגמתה כי התחת אלהים אני (בראשית נ' י"ט), כי האמנם ישב אלהים על הארץ (מלכים א' ח' כ"ז) והנה אחר שאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, שאין ראוי לך להתאכזר עם מי שקבלת ממנו הנאה, והרי זה בצד מה כאילו צוה לרחם על העץ ולהתנהג עמו כאילו הוא בן אדם, הנה נתן מקום לטוען שיטען ויאמר: אם יש לי לנהוג עם האילן כאילו הוא בן אדם ולמה לא אכרתהו, כדרך שאני הורג את אנשי העיר אם יצאו מן העיר? כי העיר וכל אשר בה וכל אשר סביבותיה אויבים המה לי. לכך הוסיף ואמר: כי האדם עץ השדה וגו', כלומר וכי אדם ממש הוא עץ השדה, שיצטרך להסתר מפניך ולהסגר בתוך העיר במצור? לא כן, אבל אני מצוך שלא תכרתהו כדי שתרגיל נפשך במדה טובה, שלא לשכוח מי שהיטיב לך.