שד"ל על דברים כו:יב

1לַעְשֵר: התיבה הזאת איננה מבנין הפעיל, אלא מבנין פיעל, כאילו היה כתוב לְעַשֵּר, וזה אחד ממשפטי אותיות הגרון, עיין מה שכתבתי על בָּהְשַמָּה (ויקרא כ"ו מ"ג); והנני מבטל מה שכתבתי על לַעְשֵר, בַּעְשֵר בבה"ע תקפ"ח עמוד קל"א -

2כי תכלה לעשר: ענין הפרשה הזאת מבולבל מאד לשטת רז"ל, שהרי לדבריהם היא מדברת בשלשה מיני מעשרות, אע"פ שהכתוב לא הבדיל ביניהם כלל; כי הנה לדבריהם ונתת ללוי מעשר ראשון, ולגר ליתום ולאלמנה מעשר עני, לא אכלתי באוני זה מעשר שני; והנה הכתוב מזכירו תמיד בלשון יחיד, כאילו אינו אלא אחד: וגם נתתיו, לא אכלתי באוני ממנו וגו', נראה שאינו אלא אחד. לפיכך נראה לי שאין הכתוב מדבר אלא במעשר אחד, והוא מעשר שני, הנאכל לבעלים בירושלם, ומפני שהיה קרוב הדבר שלא יספיקו הבעלים לאכלו שם מדי שנה בשנה, היו משהים הנותר משנה לשנה אחרת, והנה התירה התורה לעשות כן עד שלש שנים, אבל בשנה השלישית אם עדיין לא הספיקו הבעלים לאכלו כלו בירושלם צותה תורה שיוציאו אותו בעירם ויתנוהו ללוי ולעני. והנה בכל שנה שלישית היה בעל הבית לוקח עמו מה שהיה יכול לאכול בירושלים, והשאר היה מניח בעירו ומוציאו לעניים, ובהיותו בירושלים היה אומר עתה השלמתי לבערו מביתי כי קצתו אכלתי כמשפט, וקצתו נתתי לעניים; והיה המאמר הזה כדברי רשב"ם לבלתי יעכבם לעצמו בביתו, כי כשהוא צריך להתודות על זה לפני ה' בהיכלו, לא ימלאהו לבו לשַקר; ועיין מה שכתבתי למעלה י"ד כ"ח. ונראה כי אחר שרבו הרמאים הגוזלים מתנות עניים, והיו אומרים לעניים אין לנו שום מותר מעשר שני לתת לכם, כי כבר אכלנוהו בירושלם, גזרו חכמים כי בשנה השלישית לא יפרישו מעשר שני אבל המעשר שמפרישים יהיה כלו לעניים.