שד"ל על שמות יב:כא

1משכו: לכו, כמו ואחריו כל אדם ימשוך (איוב כ"א ל"ג), לך ומשכת בהר תבור (שופטים ד' ו') (קוצעיוש וקלער'). והנה משה בפרשה הזאת לא הזכיר כלל לישראל ענין אכילת המצות ואיסור החמץ. אעפ"י שכבר נצטוה על זה בפרשה שלמעלה, והנכון כי ה' הזכיר למשה ענין אכילת המצות ואיסור החמץ. כי ידע שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם למחמי, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות; רק אחר שיצאו פירש להם (בסימן י"ג) איסור החמץ ומצות המצות כי אז הבינו שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. אך אעפ"י שלא אמר להם משה איסור החמץ. מ"מ נראה שאמר להם (ואם לא נכתב) שיאכלו את הפסח על מצות ומרורים, גם כי לא הגיד להם שיאכלו מצות שבעת ימים, ואכילת הפסח על מצות נראה שגם הוא מענין החפזון שנתחייבו לאכלו בחפזון. וכן מצאתי אח"כ לבעל הטורים שכתב למטה (פסוק ל"ט): אי נמי כפשטיה כי גורשו ממצרים הוא טעם למה אפוהו מצות ואילו נשארו היו מחמיצין אותו, שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשון. עכ"ל; וכן הר"ן בפרק ערבי פסחים כתב, וז"ל: מצה זו על שום שנגאלו, שנ' ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו היו מחמיצים אותו, דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אחד כפסח שני, ולמחר היו מותרים בחמץ ובמלאכה, ולפיכך אילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין עיסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה, עכ"ל. וראיה גדולה שלא נצטוו במצרים על בעור חמץ הוא מה שכתוב וישא העם את בצקו טרם יחמץ, שנראה שלא היה אלא מפני החפזון שלא יכלו לאפות לו מפני שהיו ממתינים שיחמץ, ואם כבר נצטוו על המצה היו אופים בצקם מיד אחר הלישה, ולא היו ממתינים שיחמץ; והנה כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, הכוונה שלא הספיק בצקם להחמיץ וע"כ לא אפו אותו, ולא היה להם צדה לאכול אלא בצק.