שד"ל על שמות טו:יא

1מי כמכה באלים ה': המקרא הזה דוגמת ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, שהחלק הא' מהפסוק נכפל, ולא נשלם הענין אלא בסוף הכתוב, וכן כאן מי כמכה באלים ה', איננו מאמר שלם אלא הכוונה מי באלים נאדר בקדש נורא ועושה פלא כמכה ה'? (וכן דעת רמבמ"ן בפירושו), אלא שנשתנה המקרא הזה ממקרא ימינך וחבריו במה שנשמטה בחלק הב' מלת באלים (שהיה לו לומר מי כמכה באלים ה' מי כמכה באלים נאדר בקדש), ודוגמתו אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך (תהלים פ"ט נ"ב) נשמטה מלת אויביך בחלק הב', וקרוב לזה הבנהרים חרה ה' אם בנהרים אפך (חבקוק ג' ח') שענינו הבנהרים חרה (ה'!) אם בנהרים חרה אפך? החלק הראשון חסר מלת אפך (הבנהרים חרה אפך ה'), והחלק השני חסר מלת חרה. ולא יתכן לפרשו כפי דעת בה"ט, שא"כ חרה אף ה' היל"ל, כי חרה ה' לא נמצא בשום מקום.

2באלים: באלהים, כלומר באלהי העמים, כמו ועל אל אלים ידבר נפלאות (דניאל י"א ל"ו), וכן מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פ"ט ה') ענינו בבני אלהים והם המלאכים, וכן הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז (שם כ"ט א') ענינו בני אלהים, כלומר המלאכים; וחוץ מאלה לא מצאנו אלים להוראת אלהים כי אם להוראת החוזק והגבורה כמו למטה (טו) אילי מואב, וכן משתו יגורו אלים (איוב מ"ט ט"ז), וטעם הדבר כי אל תחלת הוראתו חזק ואמיץ, ומזה נגזר אלוה, אלהים, אך אלה נשתנו בצורתם, וכל השומע שם אלהים יודע שהכוונה מי שהוא נעבד, בין שיהיה בו כח וגבורה (כאלהי אמת) בין שלא יהיה בו שום כח, כמו אלהי העמים; אבל שם אלים לא נשתנה בצורתו, והשומע יבין בהכרח בבעלי כח וגבורה, לפיכך לא בחרו ישראל לקראו בשם זה לאלילי העמים, ולא אמרוהו הנביאים אלא כשהיה המאמר עצמו מוכיח שאין האלים ההם בעלי חוזק באמת, כמו כאן שהכתוב אומר שאין באלים מי שיהיה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא, וכמו בדניאל שבאמרו אל אלים הורה שהם תחת יד האל האמתי.

3נאדר בקדש: עיין למעלה ו' על נאדרי בכח, וטעם נאזר בקדש, מוקף כח אלהי, מדות אלהיות, וכיוצא, כלומר שהוא לאהי באמת, לא בשם בלבד; ועיין מה שכתבתי בבכורי העתים החדשים שנת תר"ו עמוד ל"ה.

4קדש: נ"ל תחלת גזרתו מן קַד אֵש כלומר יְקוד אֵש (כמו שדרשו בש"ס (קדושין נ"ו ב') על פן תקדש המלאה הזרע, פן תוקד אש), והיתה תחלת הנחת ל' קדש על הקרבנות הנשרפים באש לכבוד האל, ואח"כ הושאל על כל דבר שמפרישין אותו לכבוד האל ומרחיקין אותו מתשמישי חול, אעפ"י שאין שם שריפה, כגון קדושת השבת, ומקראי קדש, והר הקדש ובית המקדש, וכן האדם נקרא קדוש כשיהיה דבק באל ומופרש לעבודתו, וקראו בגדי קדש ושמן הקדש לבגדים ולשמן המיוחדים לכהנים ומבדילים אותם משאר העם, והם להם לסימן המודיע היותם מופרשים לעבודת האל, והנה שבה מלת קדוש להורות על כל דבר אלהי ומתיחס לאלהות, וכן מלת קדֶש הוראתה אלהיות, כח אלהי, מדה אלהית, וכיוצא בזה; ואמרו נאדר בקדש ענינו מוקף כח אלהי, מדות אלהיות וכיוצא, כלומר שהוא אלהי באמת, לא בשם בלבד, ועל ההוראה הזאת אמרו בהשאלה כי האל קדוש, והכוונה שהוא אלהי ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם. והושאל ג"כ ל' קדושה על כל מה שאין נהנין ממנו ושבני אדם בדלין הימנו כאילו הוא מופרש לשמים, אעפ"י שאיננו מופרש לשמים ואין בו שום קדושה אלא איסור בלבד, וזה טעם פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כ"ב ט'). ומפני שהיו הקרבנות נאכלים בטהרה, היו מטהרים עצמם קודם שיאכלו מן הזבחים, ומזה בד"מ כי הכין ה' זבח הקדיש קרואיו (צפניה א' י"ז). וכן היו מטהרים עצמם קודם בואם לבית המקדש, וזה טעם קדשו צום קראו עצרה וכו' בית ה' אלהיכם (יואל א' י"ד), וכן קודם מתן תורה שהיו יוצאים לקראת האלהים נאמר וקדשתם היום ומחר (שמות י"ט י'), וכן יהושע אמר לעם (ג' ה') התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות, צוה אותם להטהר כאילו היו יוצאים לקראת האלהים, כדי שיתרשם בלבם גודל הנס שיעשה ה' להם בהעבירו אותם בירדן בחרבה; וכיוצא בזה התקדשו למחר ואכלתם בשר (במדבר י"א י"ח) התקדשו לקבל הנס; וכן יהושע (ז' י"ג) קום קדש את העם ואמרת התקדשו למחר, רצה שיטהרו עצמם קודם שיטיל הגורל לדעת מי אשר מעל בחרם, כאילו הם באים לפני ה' לשמוע משפטם, וזה כדי שיתרשם בלבם כי הגורל אשר יטיל ביניהם מה' כל משפטו; ואח"כ השאילו ל' מתקדשת לאשה מיטהרת מנדתה (ש"ב י"א י"ד), אעפ"י שלא היתה טבילתה לאכול בקדשים, אלא להטהר לבעלה, ואולי ג"כ שהיתה יולדת, והיה לה לבוא לבהמ"ק ולהקריב קרבן, ומפני שהיו מקריבים קרבנות קודם גשתם למלחמה להתפלל לאל שיהיה עמהם, וגם בהיותם בצבא המלחמה היו נזהרים לשמור עצמם בקדושה ובטהרה, ככתוב כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וכו' והיה מחניך קדוש, (דברים כ"ג ט"ו), ע"כ אמרו קדש מלחמה (ירמיה ו' ד', יואל ד' ט', מיכה ג' ח'), ונקראו המזומנים למלחמה מקודשים (ישעיה י"ג ג'). ומה שכתוב ויקדישו את קדש בגליל (יהושע ך' ז') אמת הוא שנכון היה לומר ויבדילו, ע"ד אז יבדיל משה שלש ערים, ונראה כי לאהבת הלשון הנופל על הלשון נכתב ויקדישו את קדש, ומכל מקום יפה נופל ל' קדושה בערי מקלט, כי קליטת הרוחצים היתה מתחלה סגולה מיוחדת למקדשות ולמזבחות, ככתוב מעם מזבחי תקחנו למות, ויחזק בקרנות המזבח (מ"א א' ז') ומפני שהתורה אסרה את הבמות וצותה שלא יהיה לכל האומה רק מקדש אחד ומזבח אחד, ולא היה אפשר שינוסו כל הרוצחים לבית המקדש, כי ירחק מהם המקום, ע"כ התקינה שש ערי מקלט, והיה זה כאילו היו בארץ ישראל ששה מקדשות וששה מזבחות הקולטים כל מכה נפש בשגגה; הרי כי יפה נכתב ויקדישו את קדש, בלי שיהיה ויקדישו זז מלשון קדושה ומה שכתוב (עמוס ו' י"ג) ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא, מקדש מלך אין הכוונה בו בית המלך, אלא מקדש ממש, מקום עבודת העגל, וקרא אותו מקדש מלך כי שם היה המלך מקריב קרבנותיו, ולא בבית האחר שהיה בדן, בקצה הגבול ורחוק מעיר הממלכה. גם ל' קָדֵש וקדשה אינו זז מענין קדושה, כי היו קצת מאלילי העמים (כגון עשתורת, היא Astarte, היא Venus) שהיתה עבודתם במעשה הזנות, והיו הקדשים והקדשות מקדישים עצמם לאלילים ההם, והיה אתננם קדש לאלילים ההם; ובימי קצת מלכי יהודה החטאים היו התועבות האלה נעשות גם לכבוד אלהי אמת ובביתו, והיו לקדשים בתים בית ה' (מ"ב כ"ג ז'), אעפ"י שהתורה כבר קדמה ואסרה כל זה באמרה לא תהיה קדשה וגו', לא תביא אתנן זונה וגו') (דברים כ"ג י"ח י"ט), והנה התבאר כי אין הדבר כמו שחשבו רוב המפרשים או כלם (ואנקלוס ויונתן בראשם) כי ל' קדושה נופל על כל הזמנה בעלמא ורש"י זצ"ל (במדבר י"א י"ח) הביא ראיה מירמיה (י"ב ג') והקדשם ליום הרגה; אך גם הכתוב הזה איננו עד נאמן, כי כבר יתכן לפרש, כדעת תלמידי מוהר"ר דוד חי אשכנזי, שהנביא ממשיל הנהרגים לצאן קדשים הנשחטות ביום זבח, ע"ד כי הכין ה' זבח, והנה ידוע לכל משכיל כי המלות המורות על ענינים רוחניים ושכליים ובלתי נרגשים בחושים כלן לשונות מושאלים, הונחו תחלה להורות על ענינים גשמיים כגון נפש רוח ונשמה, שלשתם נאמרו תחלה על הנשימה, ושאיפת האויר, ולהיות כי שאיפת האויר היא פעולה שהחיות תלויה בה הושאלו אח"כ השמות האלה בכל החי אשר על הארץ, להורות על העצם הרוחני סבת החיים והמחשבה באדם. וכן בלשונות העמים Anima תחלת הוראתה רוח ואויר ונשימה. והנה ענין הקדושה הוא ענין מרומם ונשגב מהרגשת החושים, ולא יתכן שיהיה השרש מונח מתחלתו להוראה נשגבה כזאת, ואם נחפש באמתחתות שאר הלשונות הקרובות ללה"ק נמצא בכולן השרש הזה להוראת הקדושה ולא לשום הוראה אחרת גשמית אשר יתכן לחשוב שממנה הושאלה להורות על הקדושה; והנה לפי שיטתי תחלת הנחה שרש קדש הוא על ענין גשמי והוא שריפת הקרבנות, ואח"כ הושאל על כל דבר המיוחד לכבוד האל אעפ"י שאיננו נשרף, וקרוב לזה בל' רומי, לדעת Servius המפרש הקדמון לשירי ווירגיל: Sancire proprie est sanctum aliquid, idest consecratum facere, fuso sanguine hostiae et dictum sanctum, quasi sanguine sancitum. והנני מבטל מה שכתבתי בבה"ע תקפ"ז עמוד 204 ובכרם חמד ג' ע' 210 על פסוק שש מאות אלף רגלי (במדבר י"א כ"א), והנני אומר כי באמרו התקדשו למחר ואכלתם בשר כבר נרמז שיהיה הענין דרך נס; אך נ"ל שאם היה ה' מבטיח להם מזון חדש (כמו שהיה ענין המן) לא היה משה תמה, אבל הקב"ה אמר שיאכילם בשר, ומשה ראה כי לא היה בסביבותם ארץ נושבת שיהיו בה בקר וצאן, ולא ים שיהיו בם דגים, ואף עופות לא היו נראים במדבר הגדול והנורא ההוא, לפיכך תתמה וגיז' בספרו Thesaurus עשה מתקדשת מטמאתה בנין אב לכל לשון קדושה, וחשב כי תחלת הנחת השרש הזה היתה להורות טהרה ונקיון; ואין זה נכון כי אמנם ל' קדושה מורה תמיד מעלה יתרה על הטהרה, כי ל' קדושה מורה שהדבר מופרש לכבוד האל, וזה אינו נכלל כלל בהוראת לשון טהרה. הלא תראה כי כתוב על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ולא יתכן כלל לומר כאן ויטהרהו; וכן בשאר מקומות לרוב מאד לא יתכן להחליף ל' קדושה בל' טהרה, כי עיקר הוראת ל' קדושה הוא יחס הדבר אל האלהים, מה שאין כן עיקר הוראת ל' טהרה. ולענין גזרת המלה גיז' לא מצא לשרש קדש דמיון רק שרש חדש, אשר גם הוא (לדעתו ולדעת אחרים) עיקר הוראתו על מה שהוא טהור ובהיר, וכל זה רחוק, מלבד כי שרש קדש הוא בשי"ן גם בארמית, אבל חדש הוא בארמית חדת. ולדעת אחרים (הביאם גיז') תחלת הוראת שרש קדש היא הפרשה, והוא נגזר לדעתם מן קדד שענינו בערבי ובסורי כריתה ובקיעה, אבל כמה שרשים יש לנו בלה"ק המורים כריתה ומכלם לא בחרו אלא זה שאינו נמצא בל' הקדש אלא להוראת אחרת (ויקד ארצה)? ואם היינו צריכים לגזור שרש קדש משרש קדד יתכן יותר לומר שהוא מן קדקד, שהוא גובה הראש, ויהיה ל' קדושה מורה מתחלתו גובה ורוממות. והנני מודה כי הרכבת מלה אחת משתי מלות (קדש מן קד אש) הוא ענין שאינו נוהג אלא מעט בל' הקדש וחברותיה וכבר חזרתי בי ממה שכתבתי זה עשרים שנה כי רִגֵל נגזר מן רָע גִּלָּה, יתוּר מן אָתָה רָאָה; ואעפ"י אין להכחיש לגמרי מציאות שרשים מורכבים כגון מָחָר מן יום אַחַר, בְּלִימָה מן בְּלִי-מָה, לוּלֵא מן לוּ לא, מְאוּמָה מן מָה אוֹ מָה, וכן לדעתי עִמָּדִי מן עִם יָדִי, אֵצֶל מן אֶל-צֶלַע (ad latus), זוָּלִתי מן זוּ לא (ע"ד בִּלְתִּי, בְּלִי, בַּל, שהם לדעתי מן בְּלֹא). ואם עדיין יש אדם הממאן בהרכבת המלות הרשות בידו לומר כי ל' קדושה נגזר מל' יקוד ושאמנם הוסיפו השי"ן בסופו למען הבדיל ענין הקדושה מענין ההבערה.

5נורא תהלות: ראוי לתהלות נוראות (גדולות ועצומות), על דרך נורא עלילה (תהלים ס"ו ה') בעל עלילות נוראות.