שד"ל על שמות כ:א

1וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: הנכון כדעת רבנן במדרש חזית (פסוק ישקני מנשיקות פיהו) וכדעת הראב"ע ודון יצחק כי עשרת הדברים כלם ה' אמרם באזני כל קהל ישראל, כלו' כי ה' חִדֵש ע"ד נס קול באויר כאילו אדם מוציא מפיו המלות ההן מאנכי עד אשר לרעך, וכמו שחדש ג"כ שם (כדברי רלב"ג) ע"ד המופת קול דומה לקול שופר, וזה בתכלית הפלא, ר"ל שיתחדש קול השופר מזולת שופר (עכ"ל). והמקראות מוכיחים כן, תחלה וידבר אלהים את כל הדברים האלה האמור כאן, ושנית אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (למטה י"ט), ושלישית וידבר ה' עמכם מתוך האש ויגד לכם את בריתו עשרת הדברים (דברים ד' י"ב י"ג) ודבריו שמעת מתוך האש (שם שם ל"ו), ורביעית את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר וגו' (שם ה' י"ט), ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך (שם שם כ'), ואת קולו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (שם שם כ"א); ואין שום רמז מן הכתוב למה שאמרו בתלמוד (מכות כ"ד א') אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום כלומר לא שאר הדברות; גם אין ספק כי לא היה דבר זה להם בקבלה, אלא אגדות חלוקות הן, שהרי במכילתא אמרו שאמר המקום עשרת הדברות בדבור אחד, וחזר ופרטן דבור דבור בפני עצמו; ובמדרש חזית (פסוק הנ"ל) ריב"ל ורבנן, ריב"ל אומר שתי דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך, ורבנן אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה, ואמנם הרמב"ם נרא היות דעתו כי מעמד הר סיני הי הכול במראה הנבואה, כי בחלק הראשון מס' המורה פמ"ז כתב: ולפ"ז נאמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, עם היות המאמר ההוא ג"כ מראה נבואה; אמנם בחלק ב' פל"ג כתב שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו ע"ה, ולזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד (ר"ל בל' יחיד אלהיך, אשר הוצאתיך, לא תשא, זכור, כבד, לא תרצח וכו') והוא ע"ה עלה לתחתית ההר, ויגד לבני אדם מה ששמע וכו', ע"ש. וכבר האריכו והשיבו על דבריו החכם המפרש קרשקאש ודון יצחק בשאלה הי"ד ובעל מעשי ה' דף קמ"ה; גם ראב"ע השיב על הטענה שטענו ממה שבאו הדבור השלישי והרביעי והחמישי מדברים על האל בל' נסתר (כי לא ינקה ה', את שמו, ששת ימים עשה וכו', ואמר אחרי שקבלת זה השם להיות לך לאלהים, ע"כ אמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, גם כי ששת ימים עשה ה' (כלומר אותו האל שכבר קבלת עליך לאלוה), ועוד כי משפט אנשי לה"ק לדבר ככה, ע"ש. ואני לא אחליט מה היתה סברת הרמב"ם בענין הנכבד הזה, כי קשה הוא מאד לעמוד בסודו, (ועיין בפירוש החכם ר' שם טוב לפרק ל"ו מחלק ראשון), וברוך המקום שפטרנו מאותה פילוסופיאה שגברה בימו אשר נטה אחריה הרמב"ם יותר מן הראוי גם כי לטובה היתה כוונתו ועתה מקרוב קם החכם יאסט בספרו אלגעמיינע געשיכטא דעס איזרעליטישען פאלקעס, וכתב (חלק א' עמוד ק"ט) כי משה הוא שאמר לישראל עשרת הדברות, ופירש משה ידבר על עשרת הדברים, והאלהים יעננו בקול על הקולות והלפידים שהיה קולם חזק כקול השופר, ואתה רואה כמה זה רחוק ממשמעות דברי התורה שהעידה כי ישראל שמעו עשרת הדברים מאת האל (כלור קול נברא דרך נס, לא מפי אדם), ושהם אמרו אל משה דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים, וכל שאר המקראות שהבאתי למעלה, ואתה רואה כי התורה הבדילה מיד בין הקולות והלפידים וקול השופר, ואין משמעות הדברים כלל שהקולות היו דומים לקול שופר, מלבד כי אין הדעת סובלת להמשיל הקולות והרעמים לקול שופר, כי הרעם דבר ידוע לכל העם, וכל העם יודעים שא"א לקול שופר שיהיה חזק כקול הרעם, ואיך יתמשל הרעם לקול שופר, לומר שהיה חזק כמוהו? ואולי היה אפשר להשיב שהיה הרעם נמשל לקול שופר לא מצד חוזק קולו, אלא מצד שהיה קולו נמשך, ולא היה פוסק ברגע כדרך הרעמים; ואתה רואה כי (מלבד שהכתוב מזכיר קול השופר כדבר נבדל מן הקולות) לא היל"ל קול שופר חזק מאד, אלא נמשך מאד, וכיוצא בזה. גם אמר המחבר הזה כי נראה שלא הוציא משה לקראת האלהים את כל העם כלו, רק ראשי שבטיהם וזקניהם, ונסתייע ממה שכתוב (דברים ה' כ')ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם; ואתה רואה כי זה סיוע שאין בו ממש, כי גם אם היו שם כל ההמון כלו, לא היה ראוי שיגשו אל משה לדבר אליו הדבר הזה בערבוביא כמורדים, אך שיקרבו אליו הראשים והזקנים וידבר בעד כלם, ובפרט אחר שההמון פחדו ורגזו ויעמדו מרחוק; ואתה רואה ג"כ שאם היה שלא היו שם רק הזקנים וראשי השבטים, לא היה צריך לפרש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, אך היל"ל כלכם, כלומר כל העומדים שם; והנה בהפך סתם לך הכתוב בתחלתו ויהי כשמעכם, כי כל העם שמעו; ואמנם מה שכתוב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר (דברים ה' ה') אין ענינו אלא (כפירוש ראב"ע) מאותו היום הייתי עומד בין ה' וביניכם, כלומר בעת ההיא נהייתי מליץ בין ה' וביניכם להגיד לכם את מצויו כי יראתם מפני האש אעפ"י שלא עליתם בהר והייתם בתחתיתו כאשר צוה ה', הנה יראתם משמוע קול ה', ובקשתם שאהיה אני עומד בין ה' וביניכם, כמו שמפרש למטה ותאמרו הן הראנו וגו', קרב אתה ושמע וגו'. וראב"ע בביאורו הקצר על פסוק וירד משה אל העם ויאמר אליהם הביא פסוק אנכי עומד לראיה כי משה ואהרן היו לפנים מהגבול בשעת מתן תורה, וזה מתנגד למה שפירש על פסוק זה בס' דברים, ודבריו האחרונים נראין לי עיקר, ולא הראשונים. והנה אין שום סתירה בין הספור הכתוב כאן לספור אשר במשנה תורה; ושקר ענה מי שכתב כי ספור מתן תורה והדברות נשאר זכרו בבחינת הענין לא בבחינת המלות כי נשארו ממנו שתי נוסחאות, כאן ובמשנה תורה (כאילו לא כתב משה את הדברים, רק אחר כמה דורות נכתבו לפי המקובל פה אל פה), ושקר ענה ג"כ ביחסו הדעת הזאת לראב"ע, כי הוא לא אמר אלא כי ה' אמר עשרת הדברות כאשר הן כתובות כאן, וככה נכתבו על הלוחות, ושאמנם משה כשחזר ואמרן לישראל בשנת הארבעים החליף הלשון מעט ושמר הטעמים ולא המלות כדרך כל הענינים הנכפלים בתורה. ומי יתן ואדע הגם ספור אליעזר (ברא' כ"ד), וחלום פרעה (שם מ"א) נשארו מהן שתי נסחאות בזכרון בני אדם, בעבור החלופים הנמצאים בספורים ההם בין הגדת הכותב והגדת אליעזר ופרעה בדבורם..