שד"ל על שמות כא:י

1אם אחרת יקח לו: אם יקחה האדון, אבל יקח עוד אשה אחרת זולתה.

2שארה: אלו מזונותיה, מל' וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים ע"ח כ"ז) (מכילתא ורוב המפרשים וראז' וגיז'), וראב"ע פירש שנקרא המזון שאר מפני שמעמיד הבשר.

3וענתה: זו דרך ארץ, דברי ר' יאשיה ואחריו רוב המפרשים; והנה ר' יאשיה במכילתא מפרש מלת ענתה מל' וישכב אותה ויענה, וזה רחוק מאד; וראב"ע כתב: ופירוש וענתה על המשכב שהוא עת דודים, כי מלת עת בחסרון נו"ן כמו אמת, עכ"ל; וכן כתב רד"ק (שרש עון) ועונתה, עת הקבוע לתשמיש, כמו שאמרו רז"ל עונה של ת"ח מע"ש לע"ש וכו' ע"ש, וזה דבר שאין הדעת סובלתו, שהתורה תְכַנֶה ביאת אדם אל אשתו בשם עת קבוע, מלבד שאין בכל התורה שום לוח הקביעות לענין זה. ואשר אני אחזה לי הוא כי צדקו דברי ראב"ע שהמלה מלשון עת, ומלת עת חסרה נו"ן, וכן מצאנו שאומרים בל' ארמית כְעַן, כְעֶנֶת בנו"ן, וּכְעֶת בלא נו"ן; אמנם נ"ל כי מלת עת אין תחלת הוראתה על הזמן, אך תחלת הוראתה כהוראת השרש אשר ממנו לוקחה; והנה שרש ענה הונח תחלה על הדבור המתיחס לדבור זולתנו, ומורה ג"כ זמרת ב' כתות בני אדם שמזמרין אלו כנגד אלו, ומורה ג"כ עשיית בקשת זולתנו ומלוי שאלתו; ומן השרש הזה מלת יַעַן המורה על יחס המסובב בהצטרפות אל סבתו, גם מלת לְמַעַן המורה על יחס המעשה המורה על יחס המעשה בהצטרפות אל התכלית המבוקשת על ידו; וכן מלת כְעַן אין עיקר הוראתה על הזמן, אך היא מלה קושרת הנמשך מן המדובר עם הקודם, כטעם אם כן אפוא, כגון איתי גבר במלכותך וכו' וכו' כען דניאל יתקרי ופשרא יהחוה (דניאל ה' י"א-י"ב), וכן ואנא שמעת עליך די תכול פשרין למפשר וקטרין למשרא כען הן תכול כתבא למקרא (שם שם י"ו), וכן אתיעטו כל סרכי מלכותא וגו' כען מלכא תקים אסרא (שם ו' ח' ט'), וכן כען ידיע להוא למלכא די הן קריתא דך תתבנא (עזרא ד' י"ג), כען כל קבל די מלח היכלא מלחנא וגו' על דנא שלחנא והודענא למלכא (שם שם י"ד), וכן כען שימו טעם (שם שם כ"א); וכיוצא בזה מלת עתה, כגון אתה עתה ברוך ה' (ברא' כ"ו כ"ט), ועתה ארור אתה (שם ד' י"א), וזולתם רבים; וכן מלת וּכְעֶנֶת או וּכְעֶת (עזרא ד' י' י"א וי"ז, וז' י"ב) נ"ל הוראתה כמו כְעַן או וְעַתָה, והיתה שגורה בפי הארמיים בתחלת אגרותיהם, אחרי דרישת השלום והנה הזמן להיותו מן הציורים היותר מופשטים לא הונח שם עצמי אליו בבחינת מה שהוא בעצמו, אבל קראו שמו עֶנֶת, ענָה ועֵת, והכוונה על התנאים הראויים לכל דבר ודבר לפי מה שהוא, אשר בהתאמתם יכון הדבר ההוא לענין מה, כטעם עת לאהוב ועת לשנוא, ושאר עתים שבקהלת (ג'), וכן ושריך בעת יאכלו (שם י' י"ו) בתנאים הראויים, וכן והנה עתך עת דודים (יחזקאל י"ו ח'), היו בך התנאים הראויים (שדים נכונו ושערך צמח) למשכב דודים, וכן ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו כ"ג); וכן מלת עונה בל"ח, ענינה התנאים הראויים בדבר המכשירים אותו לדבר מה, כגון המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת מעשרות (פיאה פ"ד מ"ח, חלה פ"ג מ"ד) פירש הרע"ב (במס' חלה) כל א' כמשפט המפורש בפרק קמא דמעשרות, עכ"ל; ובמעשרות (פ"א מ"ב) מפורש: מאימתי הפירות חייבות במעשרות, התאנים משיבחילו, הענבים והאבשים משיבאישו וכו' וכו'. ואח"כ הושאלה מלת עונה להורות על הזמן בכלל, כמו שהושאלה מלת עת, עיין בערוך, ערך ע"ן, ששי; ואחרי הדברים והאמת האלה אומר אני כי וענתה הוא התנאי הראוי לה במה שהיא אשה בעולת בעל, והתנאי הזה הוא התשמיש בלא ספק. והנה התורה הזהירה את האדון שלקח את אמתו לאשה, שאף אם יקח לו עוד אשה אחרת אינו רשאי לגרוע חקה של זו, ולא מפני שאביה עני עד שהוכרח למכרה לו לאמה, תהיה קלה בעיניו מהאחרת שאביה עשיר, אך ראוי לו שיזכור תמיד כי כשלקח הראשונה השתעבד לה בכל ממונו ובכל כחותיו, וקודם שיקח השניה צריך שיראה אם ממונו וכחותיו כדאי לשתי נשים, ואם לאו אין לו ליקח אשה שניה. וכל זה אמרה תורה במי שנשא את אמתו, וקל וחומר במי שנשא בת חורין, שהוא חייב בלא ספק בשארה כסותה ועונתה, לפי שיעור ממונו וכחותיו, והתורה לא נכנסה בפרטי הדברים שאין להם סוף, ורז"ל עשו כמו שעשו בכל שאר חלקי התורה, והגבילו השיעורים שאם יפחות הבעל מהשיעור המוגבל לו לפי מה שהוא אדם, תוכל אשתו לבא לצעוק חמס לפני ב"ד והם יחקרו אם פושע הוא או אנוס הוא; ואם פושע הוא יצוו עליו לתת לה חקה או ישלחנה מביתו. והנה חז"ל בחכמתם ובצדקתם ראו כי האשה איננה כלי, ולא נבראת לתועלת האיש ולהנאתו בלבד, אבל איש ואשתו שני שותפים, התחברו ברצונם לעזור איש את רעהו באהבה ואחוה, ולא לבד השגיחו שלא יהיה האיש גורע חק אשתו, אבל השגיחו גם על הפרטים היותר קלים, לבלתי יהיה האיש גורע הנאת אשתו, כגון אם אמר הוא בבגדו והיא בבגדה; ומה נכבד מאמרם בשכר שמשהין עצמן (נדה ל"א), והפך מזה מצד אחד דרכי הנבלים, שאינם מבקשים רק הנאת עצמם והם משוטטים תמיד לבקש זמה, ונשיהם נמאסות בעיניהם ויושבות עונות אלמנות חיות, והפך מזה מצד אחר דרכי המתחכמים, אשר האשה היא להם כשפחה לשרתם, וּכְסַם לשמירת בריאותם (לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר וכו' וכו', הלכות דעות פרק ד'). אבל מי שתורתו היא תורת משה והמשנה והתלמוד, הוא אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו ועליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (יבמות ס"ב). ורשב"ם ואחרים פירשו עונתה מלשון מעון, כלומר בית דירא; וראז' וגיז' פירשו ג"כ מל' מעון ופירשו cohabitation והוא כנוי לתשמיש; ור' יונתן במכילתא אומר שארה כסותה, כסות שהיא נופלת לשארה, אם היתה ילדה לא יתן לה של זקנה, אם היתה זקנה לא יתן לה של ילדה, ושלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים ולא של ימות גשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה, ולרמב"ן דעת אחרת, ורחוקה היא מאד.