שד"ל על שמות כב:יד

1אם שכיר הוא בא בשכרו: אבל אם השור, או החמור אינו שאול אלא שכיר, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי ע"י שכרו נשתמש בו, ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין (רש"י), ואז לא ישלם אם נשבר או מת, מאחר שהשור הזה לא בא אצלו חנם אין כסף, אבל בא אצלו בשכרו, בשביל השכר שזה נותן לו, ובעל השור על מנת כן מקבל השכר, שאם ימות או ישבר יהיה הנזק שלו, וכמו שכתב ראב"ע, על זה קבל שכרו; אלא שבביאורו הקצר כתב: בא לו זה הרע בעבור שכרו שלקח; נראה שלדעתו מלת בא חוזרת אל הנזק, וכן דעת תרגום ירושלמי המיוחס ליב"ע, וכן דעת רמבמ"ן והחכם יש"ר; ולדעתי נכון יותר כפירוש רש"י בא השור בשכרו, בלי שנצטרך להסב פעל בא לנושא בלתי נזכר, והוא הרע או הנזק. והנה השוכר פטור מן האונסין, כלומר אם נשבר או מת אינו משלם, אבל אם כגנב או אבד חייב לשלם, וכן הוא סתם משנה (שבועות פרק ח') נושא שכר והשוכר כשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבדה ואת הגנבה, וכן פסק הרמב"ם (הל' שכירות פ' א'), וכן הדעת נותנת, כי המשכיר בהמתו יודע שאין הבהמה עושה מלאכה אם אין אדם עומד על גבה, וכשמסר אותה לשוכר על מנת כן מסרה לו, שיעמוד על גבה, לא שיעזבנה באופן שתאבד או שיגנבוה, לפיכך אם נגנבה או אבדה חייב לשלם, אבל בבריתא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה (מציעא צ"ג וצ"ה) ורש"י הביא מחלקותם. ורמבמ"ן שכתב כי לדברי רש"י לא פירש הכתוב בשוכר מעניני התשלומין דבר, טעות היא בידו, כי לדברי רש"י בא בשכרו מלמדנו שאין השוכר משלם אם נשבר או מת כי אינו חייב באונסין, ורמבמ"ן עצמו בסוף דבריו סותר תחלתם באמרו כי לשון בא בשכרו מוסב על ביאת השור ליד השוכר, לתת טעם מדוע דין השוכר אינו כדין השואל, הרי הוא מודה כי לדברי רש"י בא בשכרו משמע שאין דין השוכר כדין השואל כלומר שאין השוכר משלם אם נשבר או מת, כמו שמשלם השואל; ואיך יאמר כי לדברי רש"י לא פירש הכתוב מעניני התשלומין דבר? ואמנם מה שכתב רש"י ולא פירש כל פרטי דיניו, כלומר לא פירש מה דינו בגנבה ואבדה ולפיכך נחלקו בזה חכמי ישראל, והנה לפי זה מלת שכיר הכתובה כאן היא תאר לשור ולחמור, וכבר מצאנו בישעיה (ז' כ') תאר שכיר מושאל על בלתי בן אדם, וגם על בלתי בעל חיים, בתער השכירה. ובשנת תקצ"ו היה נ"ל שאין הכוונה על הבהמה אלא על האדם, וכך הייתי מפרש: אם בעל הבהמה היה שכיר אצל השואל לעשות אצלו מלאכה אחרת, ולא להיות אצל בהמתו אז לא היה יכול להשגיח על בהמתו כי בא בשכרו, וצריך לעבוד עבודתו, ולכך אין השואל פטור מלשלם בטענה שהיה בעליו עמו; ורז"ל הקלו על השואל, ואמרו אם בעליו עמו בין שהוא מאותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת. ועתה בשנת תר"ד נ"ל שאין להכחיש שיהיה שכיר תאר לשור שאל"כ לא נזכר בתורה כלל דין השוכר. ועתה (סיון תרי"ט) מצאתי כי גם ר"י בכור שור והחזקוני פירשו כמו שפירשתי בשנת תקצ"ו, והנני חוזר ומקיים פירושי הראשון, ומה שהיה קשה לי שלא נזכר בתורה דין השוכר, אינו כלום, כי בימי משה לא היו נוהגים להשכיר בהמות, אבל כל אחד עשה מלאכתו בבהמות שלו; ואם לפעמים היה צריך ליותר ממה שיש לו היה שואל מחברו, והיו משאילים זה לזה בחנם, היום אתה משאיל לי ומחר אני משאיל לך, ובכל המקרא לא מצאנו זכר ורמז לשכירות בהמות, רק בימי גלות בבל (זכריה ח' י') מצינו ושכר הבהמה; וגם שם אין שום ראיה שתהיה הכוונה על שכירות הבהמות, אבל הכוונה על כל מיני תועלת שאדם מקבל מבהמותיו, כלומר הוולדות והחלב והגיזה והעבודה.