שד"ל על שמות כב:כ

1וגר לא תונה: ענין עושק שהחזק עושק את החלש, שיודע שאין רב ריבו ומחזיק בידו, והוא בדברים שבממון, ככתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (ויקרא כ"א י"ד), ולא יונו עוד נשיאי את עמי (יחזקאל מ"ה ח'), ולא יקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחזתם (שם מ"ו י"ח), וכן ההונאה שבל"ח גם היא בממון, אלא שאומרים ג"כ הונאת דברים על כל מאמר המכאיב את שומעו, ופירשו (ב"מ דף נ"ח) לא תונה האמור כאן בהונאת דברים, מפני שכבר נצטוינו שלא להונות את אחינו בממון בפסוק וכי תמכרו ממכר וגו'. אעפ"י שאין מכאן שום ראיה לפירוש הכתוב, שהרי כמה פעמים נכפלה האזהרה על הגר; והנכון כמו שאמרו במשנה (שם) כשם שהונאה במקח וממכר כך הונאה בדברים, כלו' שעיקר ההונאה הוא במקח וממכר, אבל גם הונאת דברים היא דבר מכוער וראוי להזהר ממנה; והנה דבר הכתוב בהווה, כי הגר אין לו קרובים שיחזיקו בידו, וכמו שאמר אח"כ כל אלמנה ויתום לא תענון.

2ולא תלחצנו: כל שאר מיני לחיצה חוץ מעשֶק וגזלת ממון, כמו למעלה (ג' ט') את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, ושרש לחץ קרוב לשרש אלץ ואיץ.

3כי גרים הייתם בארץ מצרים: כן הוא בתולדת נפש האדם, שֶיִכָּמְרוּ רחמיו בראותו את רעהו במכאוב שהרגיש הוא בעצמו לשעבר (רמבמ"ן), והנה זה כטעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (למטה כ"ג ט'), התורה עשתה סמוכין למצותיה שני דברים, והם: הגמול האלהי (שכר ועונש), והרגשת הרחמים, אשר היא טבעית באדם, אלא שההרגל יכול להוסיף כחה או להמעיטו; והנה הרגשת הרחמים היא באמת היסוד היותר נכון ועומד לתורת האדם ולמעלות המדות, ובלעדיה לא יעשה אדם טובה לזולתו אם לא לתועלת עצמו, והנה התורה מצד אחד, סומכת מצותיה על ההרגשה הזאת, ומצד אחר עשתה להרגשה זו סמוכין כדי להוסיף כחה, ולשמרה שלא תתמעט, וזה ע"י מצות הרבה שאינן מכוונות לעצמן, כ"א לתכלית זאת, כגון אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, וזולתה.