שד"ל על שמות ד:כג

1הנה אנכי הורג את בנך בכורך: יקשה כי הנה זאת היא האחרונה שבמכות, ומשה לא הזכירה לפרעה אלא לבסוף, ולמה יזכירה לו כאן? ואשר אני אחזה לי כי הנה משה אמר ליתרו ואראה העודם חיים, מוכח מזה שלא הגיד לו דבר משליחות ה', רק אמר כי נכסף לראות בית אביו, א"כ בהוליכו עמו את אשתו ואת בניו שלא ידעו דבר מענין השליחות, אין ספק כי אשתו ובנו גדול כשיראו שילך לפני מלך מצרים לדבר לו לשלח את ישראל, יניאו את לבו ועכבוהו מעשות שליחותו, מיראתם שמא פרעה ימיתהו, וה' ידע זאת ורע בעיניו על שהוליך אשתו ובניו עמו, ובפרט כי משה כבר נפתה אחר עצת אשתו והיה שומע לעצתה יותר מן הראוי, כי אֵחַר מילת בנו, אחר עבור שמונת ימים, שאם היה בתוך שמנת ימים ללידתו לא יתכן שיצא אשתו עמו לדרך, א"כ נראה ששמע בקולה למול אותו בן י"ג שנה כמשפט הישמעאלים והמדינים (וכמו שהעיר Deyling ולפניו גוסעציוס); על כן אמר לו ה' כדבר הזה, למען יבין כי גם הוא אם לא יעשה שליחותו באופן שיהיה סבה לעכוב יציאת ישראל ממצרים, גם הוא כך יהיה ענשו, שיהרוג ה' את בנו בכורו, וכן היה כי בהיותם במלון, והיה רע בעיני ה' כי הולך הוא עם אשתו ובניו, ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. אומר אני שהכוונה להמית את בנו בכורו, הנזכר למעלה שתי פעמים; ואז אמר משה לצפורה שאירע להם זה על שאחרו למול את בנם הקטון, ואז צפורה חשה ולא התמהמהה ומלה את ערלה בנה, לא הבן החולה הנרמז בכנוי המיתו ובכנוי ויפגשהו, שהוא היה הבן הגדול שכבר נימו, אלא מלה את הקטון שלא הגיע לי"ג שנה ולא מלוהו, ותגע לרגליו של משה, ותאמר כנגד משה חתן דמים אתה לי, בַּעֲוֹנך ולא בעֲוֹני בננו הגדול חולה, ואתה סבת מיתתו, אולי חשבה כי טורח הדרך היה סבת חליו; וכשראתה כי מיד רפא החולי ממנו, אמרה חתן דמים למולות. ולהיות כי עדיין קרובים היו למדין חזרה צפורה עם בניה לבית אביה, ומשה הלך לבדו, וזה היה רצון האל, כדי שלא יהיה למשה מעכב לעשות שליחותו. וזה טעם אחר שלוחיה (למטה י"ח ב'), כי כאן שִׁלְּחָהּ והלכה אל בית אביה.