שד"ל על שמות ז:כ

1ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם: דעת אייכהארן, ואחרים אחריו, כי הדם וכל שאר המכות הם ענינים טבעיים ההווים במצרים בכל שנה ושנה, ושאמנם כוונת משה היתה שיבין פרעה כי ה' אלהי העברים הוא הפועל הענינים ההם וכי הוא המושל בכל הארץ; והנה ידוע כי מימי נילוס אחר שגבהו ורבו על אדמת מצרים בתמוז נראים כאדומים ועבים (אם מאדמימות אדמות כוש שהם באים משם, ואם מרוב השרצים שבהם שמאדימים המים גם בשאר ארצות וגורמים להמון העם להאמין בירידת דם מן השמים, עיין Encyclopedie ערך Pluie prodigieuse) ויעלה באשם, גם רעים הם לשותיהם, והנה אייכהארן אומר כי משה ואהרן לא השיבו מימי היאור כלם אדומים כרגע בנטיית המטה, אלא האדימו בתחבולה כלי אחד שֶמִלְאו ממימי היאור, וכוונתם כי האל אשר לִמְדָם להאדים המים אשר בכלי הוא האל אשר הוא סבה לאדמימות מימי היאור, והוא האומר לפרעה שישלח את עמו. ויפה השיב על זה ראז' כי ענין הלקיחה ממימי היאור ושפיכתם אל היבשה לא היה אלא לעיני ישראל (ד' ט'), אבל עכשו לעיני פרעה לא היה הדבר כן, כי לא לקחו ממימי היאור, אך נטה ידו על היאור ומיד כל המים אשר ביאור נהפכו לדם; מלבד כי לא יתכן שיחשוב משה להטות לב המלך אליו ע"י ענינים טבעיים ההווים בכל שנה, אם לא היה עושה לפניו איזה מופת היוצא מנוהג שבעולם. והנה ידוע כי גם במעשה הנפלאות האל אוהב לשמור דרכי הטבע במקצת, וכן במכות מצרים יתכן לפי דעתי שֶמִדֶרך ארץ מצרים להיות בה כיוצא במכות האלה בצד מה, קצתן בשנה זו וקצתן בשנה אחרת, אפס כי בשנה ההיא נתקבצו ובאו כולן, וגם נתחדש בכל אחת מהן איזה ענין שלא היה מדרך הטבע. וכן כאן במכת הדם אנו רואים שנתחדש באדמימות המים ההם איזה ענין לרוע, עד שמתה הדגה שבהם, מה שלא מצאנו בדברי עוברי ארחות ימים וזו ראיה כי באוש המים והפסדם היה חזק הרבה יותר משאר שנים, והיה יוצא מן המנהג הטבעי, וכאלו נהפכו המים לדם ממש.