שד"ל על בראשית לז:כח

1וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים: רוב העולם מאמינים כי אחי יוסף מכרו אותו, ורשב"ם כתב כי לא כן היה הדבר ואחריו החזיק החזקוני, וידידי ובן דודי מהר"ר שמואל חיים בן דוד לא-לי זצ"ל העמיק החקירה בענין הספור הזה וכיוֵן לדעת רשב"ם, וכתב אלי דעתו באגרת (כ"ח כסלו תקפ"ט), ואלה דבריו בפירוש הענין הזה: כאשר ראו אחי יוסף אותו מרחוק התנכלו להמיתו, ויאמרו וגו' לכו ונהרגהו וגו' וישמע ראובן ויצילהו מיד, ויעץ אותם להשליך אותו הבורה (למען הציל אותו מידם) ונעשתה עצתו וישליכוהו הבורה, ואח"כ, וישבו לאכל לחם וירחקו מן הבור שלא לשמוע זעקת יוסף בהתחננו אליהם, כעדות הכתוב אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. עודם אוכלים וישאו עיניהם ויראו אחת ישמעאלים, ויאמר יהודה לכו ונמכרנו וגו', וישמעו אחיו, כלו' הסכימו כלם, כי אחרי כלותם לאכול ישובו אל הבור ויעלו משם את יוסף ויביאוהו אל הישמעאלים למכרו להם (כי לא נמצא רמז בכתובים שהישמעאלים יהיו צריכים על פי דרכם להגיע עד אצל בני יעקב). ויהיה עד כה ועד כה, עודם מדברים ביניהם, רחוק מהבור, והנה, בלי ידיעת אחד מהם, ויעברו אנשים מדינים סוחרים (במקרה אשר הקרה ה') אצל הבור, וימשכו המדינים ויעלו את יוסף מן הבור ויביאוהו אל הישמעאלים וימכורוהו להם בעשרים כסף ויביאו אות יוסף מצרימה, והנה אחרי אכלם, וימהר ראובן לבדו ויפרד מאחיו בלא ראותם וישב בזריזות אל הבור להעלות את יוסף ולהשיבו אל אביו טרם יגיעו אחיו להעלותו ולמכרו, אבל.... כהמס דונג מפני אש כן נמס לב ראובן ויהי למים בהביטו אל תוך הבור ואין עוד יוסף שם, ויקרע את בגדיו, כי חשב בדעתו באין ספק כי דוב או אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו טרפהו, וישאהו חי כמו שהוא ראשו על כרעיו ועל קרבו אל אחד החורים או לאחד המעונות למלאת טרף חוריו ומעונותיו טרפה, ולכן לא נמצא שם דם או עצמות, וישב ראובן ביגון ובבהלה אל אחיו ויצעק ויאמר הה! כי הילד איננו עוד כי נטרף, ועצתי כעצתכם נבערה, ואני אנה אני בא, כי אני אשם יותר מכלכם, כי בעצתי השלכתם אותו הבורה, וכאילו אני הסיבותי מיתתו, ויאמינו כן כל אחיו ויתמהו על הדבר הזה, כאילו הלהים אנה לידם שימות אחיהם, אך לא הצר להם, כי שמחו בידיעת מיתת שנואם, בלי פגיעת ידם בו, ולכן לא ענו דבר, וַיִוָעַצוּ אחרי כן מה לעשות למען הציל גם את ראובן מתלונות אביהם, ולכן טבלו את כתנת יוסף בדם וישלחוה לאביהם למען יאמין כי יוסף נטרף טרם הגיעו אליהם. והנה כאשר באו בני יעקב אל אביהם ויראו איך התאבל יעקב עד מאד על בנו התחרטו מיד על כל אשר עשו. ואולם, ומה לעשות? אם יוסף כבר נטרף ויהי למאכל חיות השדה, לא נשאר להם אלא לנחמו בדברים, וכן עשו. והנה על פי הדברים האלה יתבאר כי בני יעקב שבטי יה אשר בחר לסגולתו אינם רשעים מתכונת נפשם הרעה, ואינם מותם שנאמר עליהם ויטרוף לעד אפו ועברתו שְמָרָה נצח, ואף אם ברגע קטון חטאו מסבת הקנאה והשנאה, כי הלא דרך אנוש למעול, אינם עומדים ח"ו במרדם, וקל מהר היכירו חטאם וינחמו על כל אשר עשו, ויטרחו בכל יכלתם להנקות ממנו, וזה נראה ממה שכתוב ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, כי שבו כלם הביתה איש לא נעדר לעשות ככל מאמצי כחם לנחם את אביהם. ומה שלא הלכו לבקש את יוסף, כי כלם האמינו באמונה שלמה ובלי שום צד ספק שנטרף, ואין עוד תקוה להחזירו בחיים. ומה ששתק ראובן כאשר שמע את עצת יהודה למכור את יוסף היה בכוונה להסתיר מאחיו מחשבתו הטובה אשר חשב על יוסף למען לא יתנו אחיו עיניהם אליו לראות מה הוא עושה בלכתו לבדו אל הבור, ובפרט אחרי שמעו עצת יהודה, וידע או דמה לפחות שאחיו לא יתנגדו ליהודה הגביר באחיו ואחרי דבריו לא ישנו וידמו למו עצתו, ואילו יגלה דעתו להם לא יניחוהו בלי ספק ללכת לבדו אל הבור כאשר חשב, מיראתם פן ימנעם מלעשות באחיהם כרצונם. ויובן ג"כ איך היה שלא השיבו דבר לראובן כשאמר אליהם הילד איננו, והיה להם לומר לו אנחנו מכרנוהו, כי אמנם לא השיבוהו דבר באשר לא מכרוהו ולא ידעו מה היה לו יותר ממה שידע ראובן. ויובן ג"כ למה אמר יוסף כי גנב גנבתי כי היתה כוונתו על המדינים אשר באמת גנבוהו והרחיקוהו מארץ העברים, כי לא חשד את אחיו שיהיו הם המוכרים אותו מתחלה למדינים. ומה שכתוב אחר זה: והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לדעתו הם הם הישמעאלים הנזכרים למעלה, כי לדעתו ישמעאלים הוא שם כולל לכל בני אברהם זולתי יצחק, ואפשר שהיו מבני מדן בן אברהם, ואולם המדינים המוכרים את יוסף לישמעאלים אף שגם הם מבני אברהם, הם בוודאי אנשים אחרים אשר לא היו בארחת הישמעאלים, וא"א שיהיו אחד המוכרים והקונים, ולכן נקראו בשם לווי פרטי סוחרים. ועוד ראיה כי הישמעאלים והמדנים אחד הם, כי פה אמר הכתוב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר, ואחר זה אמר ויקנהו פוטיפר וכו' מיד הישמעאלים. ואחרי הדברים והאמת האלה לא יקשה לפרש פסוק אחד הנשנה פעמַים שנראה כסותר כל הבנין הזה, והוא מאמר יוסף לאחיו בהוָדעו להם אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו וגו' כי מכרתם אותי הנה, כי הכוונה בו הוא, אתם הסבותם מכירתי ובואי מצרימה, כמו ויבן שלמה את הבית] אמר שד"ל יש להוסיף דוגמאות דומות יותר, כגון והורדתם את שיבתי ביגון שאולה (למטה מ"ב ל"ח), אתם המתם את עם ה' (במדבר י"ז ו') ואת העיר הזאת תשרף באש (ירמיה ל"ח כ"ג], וכן אחיו הסבו בשנאתם שימכר יוסף למצרים. והראיה על זה היא כי עכ"פ הם לא מכרוהו למצרים, והיה די שיאמר אשר מכרתם אותי, וכן אמר אח"כ לא אתם שלחתם אותי הנה, וידוע שהם לא שלחוהו, אלא סבבו שישָלח למצרים. ואם נרצה לפרש הפסוק כי גֻנב גֻנבתי כדברי כל המפרשים שהכוונה על אחיו שגנבוהו ומכרוהו, אז נוכל ג"כ לומר כי יוסף בראותו המדינים המושכים ומוכרים אותו כאדונים לא ידע באמת מי הם הגנבים, האחיו, אם המדינים, ואולי חשב בדעתו כי אחיו מתחלה מכרוהו למדינים, ולכן אמר להם בהודעו כי מכרתם אותי. וא"ת אם אחיו לא מכרוהו למה שתקו כשאמר להם כי מכרתם אותי? תשובתך בצדך כי לא יכלו אחיו לענות אותו גם לשאלת העוד אבי חי כי נבהלו מפניו, ואיך יעיזו מצח להתוכח עמו בענין חטאם? עד כאן לשון ידיד נפשי שחבד"ל זצ"ל, וגם כי אינני מסכים עמו בכל פרטי הפרוש, הנה בעקר הענין דבריו ודברי רשב"ם נכונים בעיני. ונ"ל כי המושכים את יוסף מן הבור היו המדינים, והם מכרו לישמעאלים, ובני יעקב לא ראו זה ולא ידעו מכל זה מאומה, ויוסף האמין כי הם מכרוהו אל המדינים ואמרו להם לכו משכוהו מן הבור, ואחי יוסף לא אמרו לו מעולם כי הם לא מכרוהו, שהרי קים להו בדרבא מניה, כי כוונתם היתה שימות בבור, ואיך יאמרו לו: אל תחשוב כי אנחנו מכרנוך, כי אמנם היה בלבנו שתמות בבור, ואח"כ בעצת יהודה הסכמנו למכור אותך, והמדנים קדמו ומכרו אותך. וטעם כי גנוב גנבתי על אחי יוסף שמכרוהו (לפי מה שהאמין יוסף), והם גנבוהו מאביו.