שד"ל על ישעיהו, הקדמה

1הפירוש הזה אשר אנכי נותן לפניך היום, ושאר הפירושים שהוצאתי לאור במשך שלשים שנה, ואחרים שכתבתי ועדיין לא ראו אור הדפוס, כלם מיוסדים על עשרה יסודות, ואלו הם.

2היסוד הראשון הוא מציאות הבורא, כלומר שהשמים והארץ וכל צבאם אינם קדמונים, אבל היתה להוייתם התחלה, ונבראו ברצון הבורא שהוא חוץ להם ונבדל מהם, ובראם בכוונה ורצון, והוא לבדו קדמון ומושל בכל. מי שהורגל בפילוסופיאה המזוייפת של שפינוזה ותלמידיו, והרגיל עצמו לחשוב שהעינים לא נעשו בכוונה למען נראה, מהשבותיו רחוקות כרחוק מזרח ממערב ממחשבות הנביאים ושאר בעלי ספרי המקרא, ורחוק הוא שיוכל להבין דבריהם על אמתתם כלומר לפי כוונת מי שאמרם. איש אשר כזה יהשוב לתת פאר לקדמונינו באמרו כי שם בן ארבע אותיות מורה על ההוייה הכללית, והוא האל הפועל ומתפעל (אקטיף וגם פאסיף); והוא מסלף ומשבש, ולא מפרש, והוא מייחס לאבותינו ולנביאינו ולחכמינו דעות מתנגדות ממש לאמונתם, אשר עליה מסרו נפשם אלפים ורבבות מישראל.

3היסוד השני הוא ההשגחה והשכר והעונש בעולם הזה. מי שהורגל לייחס הצלחת האדם לשכלו ולחריצותו, ולומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי, לא יתכן שיהיו ספרי הקדש מובנים לו על אמיתתם, אבל יעשה בהם פירושים רחוקים מכוונת כותביהם.

4היסוד השלישי הוא המופתים למעלה מן הטבע, והנבואה. מי שלא יאמין שהיו בעולם ברצון הבורא מאורעות שלא כמנהגו של עולם כגון המן שאכלו אבותינו במדבר, ושבאה לאדם הודעה מאת ה', והיה זה באופן שהתברר לאותו אדם כי ההודעה ההיא מאת ה' באה לו, ולא מרעיוני לבבו, הוא יסלף דברי חנביאים, ואי אפשר שיבין ספרי המקרא לפי אמתת כוונת בעליהם, וכמה פעמים יצטרך גם כן להטיל בהם מום ולכחש קדמותם.

5לדוגמא בראותו כי אי אפשר בשום פנים שיהיו אבותינו בדור המדבר פתיים וטפשים כל כך להאמין שאכלו במשך ארבעים שנה המן היורד מן השמים, ושהיה יורד בכל יום חוץ מיום חשבת. ולקבל עליהם בספר אלהי, כלו אמת, ספרו של משה הכולל גם הספור הזה, אם באמת לא ראו את המן ולא אכלוחו, הוא מוכרח להתנכל ולמצוא תחבולות כדי להצדיק כפירתו, ויאמר כי לא בדור המדבר נכתב ספר התורה, אבל אחר כמה דורות, בזמן שכבר נשתבשו הספורים הקדמונים בפי ההמון, והזבוב נעשה פיל בעברו מפֶה אל פה. וכן בראותו כי לא יתכן להכחיש הנבואה בראותנו ישעיח מתנבא על מפלת בבל, ועל כורש שילכדנה בליל שמחה וחג, ועל הרשות שיתן לישראל לשוב לארצם, הוא ימהר יחיש להכחיש היות הנבואות ההן מעשה ידי ישעיהו, ויאמר שנכתבו בבבל בסוף הגלות, או בארץ ישראל בימי חגי זכריה ומלאכי.

6היסוד הרביעי הוא אהבת האמת, וחוא שתהיה תכלית מגמתנו להבין אמתת כוונת הכותבים, ולא תהיה בחדר-לבנו תשוקה למצוא בספרי חקדש סיוע וחזוק לאמונות וסברות שבאו לנו ממקום אחר, בין שיהיו סברות פילוסופיות, או אמונות תורניות מקובלות באומה. המדה הזאת, מציאותה יקר מאד במפרשים, והיא נמצאת במדרגה רמה בר"שי ז"ל ובבן בתו רש"בם, שעם היותם דבקים בלב שלם בדברי ר"זל, לא נמנעו מלפרש הכתובים לפי פשוטם, אף אם יהיה פירושם מתנגד להלכה, כגון רש"י בשמות כ"ג ב' ורשב"ם בספר ויקרא ז' י"ח.

7היסוד החמישי הוא לצאת ממקומנו ומזמננו, ולהביא עצמנו בזמן הכותכים ובמקומם, וזה ודאי לא יתכן לנו לעשותו בשלמות, אבל קצת מזה אפשר ואפשר, ועל הכל צריך שלא יתכוין המפרש למצוא חן בעיני אנשי דורו, ולקנות לעצמו תהלה וכבוד, ולמצוא לספריו קונים רבים; כי זה יביאהו (גם בלי שתהיה זאת כוונתו, ובלי שיחדל לאהוב האמת) לסלף דברי הקדמונים, ולקרבם למנהגי האחרונים.

8היסוד הששי חוא ההרגל בספרי ישראל הקדמונים, ובכתיבה בלשון הקדש, כי רבוי הקריאה והכתיבה בשאר לשונות סוגרת בעדנו הבנת הדבור העברי, שהוא לפעמים קצר מאד וסתום, והולך בדרך הדבור הטבעי היוצא מקירות הלב, ומזה נמשך כי חכמינו ז"ל ואחריהם. ר"שי הצליחו בהבנת קצת כתובים, שטעו בהם א"חכ כמה חכמים גדולים, וזה מפני שהראשונים היה רוב עסקם מלידה ומבטן בספרי לשון הקדש, ואזנם תבחן הדבור העברי, ולבם מרגיש המכוון בו, אף אם פשט המלות לא יורה כן. כי אמנם ידוע הוא בכל הלשונות כי פשט המלות איננו תמיד המכוון במאמר, ואותן המליצות שאין הוראתן כמשמען, וההשמטות הנוהגות בלשון. הן מפורשות בספרי חכמת הלשון, אך אין אתנו ספר בחבמת ל"הק. נעשה בזמן שהיתה ל"הק לשון מדוברת, וכמה מדרכיה לא נתבארו עד היום בספרי המדקדקים, והם מורגשים למורגלים בלשון הרגל חזק. לדוגמא אליהו אמר ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' אלהים ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א' י"ח ל"ז), והרבה נתחבטו המפרשים להבין ואתה הסבות את לבם. ולא הרגישו שהלשון קצר, והכוונה ואם לא תענני הרי אתה הוא הגורם שיהיה לבם נסוג ממך, כי כבר אמרתי להם כי מי שיענה באש הוא האלהים (ועיין פירושי בישעיה כ"ז ד). והנה קדמונינו הרגישו בזה, ואמרו ואם לא תענני אף אני כופר ואומר אתה הסבות את לבם אחורנית.

9היסוד השביעי הוא להעמיק העיון בטעמי המקראות, כי הטעמים הם הקריאה המקובלת פה אל פה עד חכמי בית שני, שהתקינו מקרא סופרים וקריין ולא כתיבין וכתיבין ולא קריין, והם ודאי היו מרגישים תהלוכות הלשון יותר ממנו, וגם ראינו כי עשו פעולתם בדקדוק גדול ובחכמה נפלאה, וכבר הראיתי במשתדל כי המפרשים והמתרגמים טעו בהבנת עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א' י"א), ורק בעלי הטעמים הבינו מלת למינו על אמתתה.

10היסוד השמיני, בשירי הקדש ובמליצות הנביאים, צריך מלבד זה שיהיה המפרש בעל נפש שיריית, באופן שיהיה מוכשר להכנס בפנימיות רעיוני המשוררים והנביאים, ולהבין הדברים שלא נכתבו, אך היו במחשבת המשורר.אבל התכונה השיריית הזאת צריך שתהיה טבעית, או קנויה מתוך שירי המקרא, לא מתוך שירי יון ורומי, כי אין דרכיהם של אלו כדרכיהם של אלו. ואדוני אבי ז"ל שהיה דרש עצום, ומימיו לא קרא הומֵיר או וירגיל, והיה קורא בת"נך בכל יום, הצליח להכנס במחשבת יעקב אבינו בשעה שאמר לישועתך קויתי ה', ורמ"במן (מינדילסון) שהעמיק החקירה בשירי האומות, וכתב מאמר נבבד על הנשגב, לא הצליה הרבה בהבנת המקראות הסתומים אשר בספר תהלים. גם לא הצליח לראות ולהבין כי השיר העברי הוא חפשי לגמרי מכל מיני מדה ומשקל, ונפתה אחרי ר' עזריה בעל מאור עינים, וקבל וחזק סברתו אשר חשב כי שירי קדמונינו היו גם הם שקולים, ואם לא היו שומרים השווי במספר תנועותיהם, בשירי יון ורומי, מכל מקום היו שומרים קצת שווי במספר תבותיהם; וזה דבר בטל מעיקרו, כאשר הוכחתי בספר Orient בתחלת שנת 1840.

11היסוד התשיעי הוא כי פירושי חכמינו ז"ל וגם התרגום והתנועות והטעמים אינם תמיד ראיה על מה שהיה לדעתם פירוש המקראות, כי כמה פעמים בפירושיהם ובתרגומם ובקריאה בתנועות וטעמים שמסרו לנו בעל פה, נטו בכוונה ממה שידעו שהוא עיקר משמעות הכתוב על דרך שהראיתי בספרי אוהב גר לענין תרגום אנקלוס, וכאשר תראה בה וכה בפירוש ישעיה לענין תרגום יונתן ולענין הנקדות והטעמים.

12היסוד העשירי הוא כי ספרי הקדש נשמרו תמיד בקרב ישראל כסגולה יקרה וחמודה, ומעולם לא נשלחה בהם יד לזייפם ולהוסיף ולגרוע בהם, ועם כל זה לא היה אפשר שלא ימצאו בהם כה וכה קצת חילופי נסחאות, שאחת מהן היא הנכונה אשר יצאה מתחת ידי בעל חספר, וחאחרת אינה אלא שגגת הסופר המעתיק. וזה היה מצוי יותר בדורות הקדמונים, כשלא היו הספרים מחוברים באגודה אחת, כי ספרים הרבה היו בישראל, וכל החפץ היה כותב ספר חדש. וחיו החכמים עוסקים כלם בספר תורת משה, ובשאר ספרים היו קוראים איש כרצונו, ורבים מחספרים חקדמונים נאבדו. אך בזמן החשמונאים, כשראו חכמי ישראל שהתחילו דרכי היונים להתפשט בקרב העם, ולהשחית מדותיהם (כי אמנם אנטיוכוס לא מלכו התעורר לבקש שיעזבו ישראל את תורתם, אבל שני אחיו של כהן גדול, יאזון ומינילאו וקצת פריצים הנלוים אליהם שאלו ממנו להביא בקרב עמם מנהגי היונים), התחכמו לעמוד בפרץ, וקבצו באגודה אחת כל מה שמצאו מן חספרים שנכתבו קודם שיתערבו ישראל עם היונים, וקראו לספרים ההם ספרי הקדש, וזירזו את העם לקרוא בהם ולא בספרים אחרים. ולפיכך נקראו ג"כ בשם מקרא, והעמידו המקרא לעמוד ברזל ולחומת נחשת ולמגדל עוז לשמירת היודאיזמוס כטהרתו, והוא היה ניסנו ומשגבנו במשך אלפים שנה ויותר, והוא יהיה מחסנו ומעוזנו עוד כל ימי הארץ. ולא התירו לחכניס במקרא שום ספר חדש, מיראתם שמא יתערב בספרים החדשים דבר שאיננו על פי טהרת חיודאיזמוס, ושיחיה נוטה לדעות היונים ולדרכיהם. ואולי ג"כ לא התירו לכתוב עוד ספרים בל"הק, כי מגלת תענית נכתבה בלשון ארמי, וספרי החשמונאים נכתבו. הראשון בלשון ארמי, והשני בלשון יוני (ומה שנמצא בספרי קצת קדמונים אשר לא מבני ישראל שהראשון נכתב בל"הק, הכוונה בלשון ארמי שהיה מדובר בקרב ישראל, ואולי בקצת תערובת ל"הק, והראיה על זה כי אמרו שהיה שמו שַׁרְבַת שַׂר בְּנֵי אֵל, ומלת שרבת איננה בל"הק, אלא בלשון סורי), והמשנה לא נכתבה, אבל נשמרה על פה. ולפיכך לא עשו על הנסים ועל הפורקן שעשה ה' להם במלחמת היונים. שום מזמור חדש. אבל התקינו לקרוא את ההלל; כל זה מיראה שמא יתערבו החבורים החדשים בקדמונים, אשר הם לבדם נעשו על טהרת הקדש, ורוח הטומאה (בגימט' יון) לא עבר בתוכם. והנה בדורות הקדמונים היו ישראל כותבים בכתב עברי שנשאר אח"כ ביד הכותים, ובכתיבה ההיא אין אותיות מנצ"פך ולא אותיות אחרות משתנות בצורתן בסוף תבה, ונמשך מזה כי בקצת מקומות טעה המעתיק ונתן את הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנין למטה למעלה, כגון טובם כחדק ישר ממסוכה (מיכה ז' ד'), המ''ם הראשונה היתה דבקה למעלה (יְשָרָם מסוכה. היותר ישר שבהם הוא כמסוכת חדק, כמו שאמר תחלה טובם כחדק), והסופר טעה והדביקה למטה. ולפעמים נתהלפה אות באות אחרת הדומה אליה בכתב הקדמון, כגון א"לף ות"יו, י"וד וצ"די. כף ו"מם, כמו בעים רוחו (ישעיה י"א ט"ו) שמשפטו בְּעֹצֶם, אבל אחר שנכתבו הספרים בכתב אשורי, ואחר כל חזהירות והזריזות שנהגו חחכמים והעם כלו בשמירת ספרי הקדש, לא נתחדשו עוד טעיות וחלופי נסחאות רק מעט מזער; ורק בנקדות ובטעמים (שנתחדשו אחר חתימת חתלמוד) נולדו במשך חדורות טעיות לא מעט.

13ואחרי ההצעה הזאת אומר כי פירוש ישעיה זה עם התרגום האיטלקי הנספח אליו, כתבתיו זה כ"ד שנים והיתה התחלתו בסוף ניסן תק"צא, והשלמתיו ביום י"ג אדר ראשון תק"צב, והוא נמצא ביד כל תלמידי המפוזרים בארצות ה"יו. ובשנת תק"צג לקחתי קצת מן החידושים שחדשתי בפירושי, וכתבתים בלשון צרפת, ושלחתים לאחד מגדולי חכמי האומות, Rosenmüller שמו, פרופיסור בעיר ליפסיאה, והוא בשנת תק"צה הדפיסם ככתבם בראש פירושו על ישעיה, ומשם לוקחו קצת מהם ונדפסו בספרים אחרים, בין על ידי ישראל בין על ידי הכמי האומות, בלי שיזכירו את שמי עליהם. א"חכ בשנת ת"רב החלותי להוציא לאור בעיר פראג ספר ישעיה עם פירושי ותרגומי, ולא השיגה ידי להדפיס רק שתי יריעות (ל"ב עמודים). אח"כ בשנת ת"רו, בחומש נתיבות השלום שנדפס בעיר ווין עם המשתדל שלי, נדפס גם פירושי על ההפטרות הלקוחות מספר ישעיה ירמיה וחצי יחזקאל. וכבר כקשו ממני שנים מגדולי חכמי אשכנז שאשלח להם פירושי, והם יתרגמוהו אשכנזית ויוציאוהו לאור, ולא רציתי יען כל ישעי וכל חפצי היה תמיד להפיץ בישראל ספרים כתובים עברית, חדשים גם ישנים. וזה להועיל לבני עמי בארבע כנפות תפוצותיהם, ולהועיל ג"כ לל"הק, לחדש נעוריה כל מה שאפשר.

14והנה גם כי מאד נכספה נפשי בכל משך השנים הללו לראות מלאכתי מפורסמת בעולם, לא הייתי מצטער על היות שערי הדפסתה נעולים בפני, כי ראיתי כי בעברי עליה כל שלש שנים עם תלמידים חדשים, הייתי תמיד מתקן שגיאותי וממלא חסרונות מלאכתי, ובפי ובלבבי הייתי אומר, כל מה דעבדין מן שמיא לטב.

15וזה שלש שנים אחד מתלמידי וידידי העירני ויאמר לי זאת עשה, אמור לתלמידיך ולידידיך מי לה' אלי, כל ההפץ לסייע בדבר מצוה זו להוציא ממחשכים פירושי לישעיה, יתנדב לקחת עשר העתקות ממנו, למכור אותם למכיריו, ועל ידי כן יהיה כסף הוצאות הדפוס בידך.

16וייטב בעיני הדבר, אך עוד מעט נהפך עלי הגלגל, והשיגוני כמים בלהות, ויד אלוה נגעה בבני בכורי החכם אוהב גר ז"ל, שהיה מתגורר בעיר פריש, והוכה בחולי כבד ומסוכן, ומקץ ששה חדשים נרפא באבדת אחד מאבריו הנסתרים, ואח"ב שב אלי, וחליו חזר ונתחדש, וסבל ייסורים קשים במשך ששה הדשים, בלי תקוה להרפא, עד כי ביום כה בטבת תר"יד נסע למנוחות, ועזב אותי לאנחות, נגוע מוכה אלהים ומעונה, נכה רוח וחסר כח, חושל ברכים ורפה ידים, וירא וחרד להיי, ונבהל על אשתי ובני הנשארים אחרי בחוסר כל; והדאגה עליהם היא בחסד עליון סמכתני, והזקתני להתגבר על מכאובי ושמרה רוחי בקרבי.

17וזה לא כבר חזרו קצת מאוהבי והעירוני על דבר הדפסת פירוש ישעיה, אז עשיתי חשבונות, וראיתי כי למיעוט מספר בני ישראל באיטליאה, לא יתכן למצוא בגלילות האלה אנשים חפצים בספר כתוב עברית, במספר מספיק להוצאות הדפוס. ומה' היתה נסבה שמתוך מחלת בני ז"ל בעיר פריש נעשיתי מריץ אגרות אל החבם המפואר, איש חיל רב פעלים, אשר תהלתו מלאה הארץ, כבוד שמו אברהם הכהן נרו יאיר לעד לטובת בני עמנו (אשר היה לאב לבני ז"ל כל ימי היותו בפריש), ובכתבי אליו עתה מקרוב הגדתי לו את כל המונעים המעכבים יציאת מחשבתי אל הפעל, ואמרתי לו כי לא אוכל להוציא מלאכתי לאור בלתי אם אמצא קונים למאה העתקות חוץ מערי איטליאה. ומיד בלא איחור ענה דודי ואמר לי אנכי אמלא את מחסורך, ואני אקח מידך מאה מספריך, ואתח תקח מידי כסף מחירם. אז אמרתי ברוך אל עליון אשר לא השבית לל"הק גואל, וברוך לאל עליון אברהם הכהן, אשר זה ימים ושנים הוציא ממחשכים פירוש רד"ק על ספר בראשית, ועתה נדבה רוחו אותו לחיות לעזר לש"דל לחוציא לאור עולם פירושו לישעיה.

18ואחרי הדברים והאמת האלה עוד דבר לי אליך ידידי הקורא, והוא שלא תתמה בראותך אותי מזכיר כמה פעמים שמות מפרשים אשר לא מבני ישראל המה. דע ידידי כי זה כשמונים שנה צרעת המינות פרחה בחכמי הפרוטיסטאנטי אשר באשכנז, והחלו לכחש באותות ובמופתים ובנבואה ובתורה מן חשמים, והם הנקראים ראציונאליסטי, ויש מהם גדולים בחכמת לה"ק, וכתבו פירושים על ספרי הקדש, בחכמה ובמזמה, בערמה ובמרמה, וספריהם מלאים כפרים עם נרדים, וכל מיני מגדים, וגם פחים ומצודים. ובגד בוגדים, ושושנים וחוחים, ודברים נכוחים, ומשאות שוא ומדוחים. ובראותי רבים מבני עמנו בארצות הצפון טועים אחריהם ומקבלים דבריהם בלי הבחנה, והדעות הכוזבות החלו להכנס במחנה חעברים, מצאתי עצמי מחוייב להביא אותן במצרף, כדי לפקוח עיני תלמידי, ולהצילם מהיות גם הם נפתים אהריהן; ולפיכך הזכרתי פירושיהם, גם במה שאינו נוגע לעניני האמונה, כדי להראות לתלמידי כי פירושיהם הטובים לקוחים הם רובם מן המפרשים שלנו, ושאמנם כאשר נטו מאחרי חכמי ישראל לא אמרו על הרוב אלא דברים בטלים. ואם לפעמים מצאתי להם (או לנכרים אחרים גם מהקדמונים שלא היו ראציונאליסטי) פירוש חדש הצודק מכל צדדיו, לא דחיתיו, אכל קבלתיו, וכתבתיו בשם בעליו. כי האמת לבדה היא מגמתי, ואמונתנו תהלה לאל איננה מפחדת מן האמת.

19ובה אלהים אמת בטוח לבי כי מי שיהגה בפירושי זה ילמד להבחין בין קריטיקה ישרה וקריטיקה מזוייפת, ולא יקכל עוד דברי הראציונאליסטי בעינים סגורות, ולא יסמוך על עדותם, ויקר תפארת חכמתם לא ילכדהו ברשתם, אבל יחקור כל דבריהם מתון מתון, ואם אין ידו משגת לחקור הענינים במקורם, ירהיק מעליהם דרכו ולא יקרב אל פתח ביתם. וביותר ראוי להשמר מספרי קצת יהודים צבועים, המתפארים ביהדות, ובקרבם ישימו ארבם; ומי שעיניו בראשו יכיר חדברים היוצאים מן הלב ויבחין החקירות הישרות, הנעשות לאהבת האמת, מהנעשות לאהבת הכבוד והממון. וה' יצילנו משגיאות, ויראנו נפלאות, במעמקי התורה והנבואות.

20ואסיים בשבח ותהלה, לנורא עלילה, אשר היה עמדי במלאכת הפירוש הזה, להחלו ולחשלימו, ולעבור עליו שבע פעמים עם תלמידי, ולעשות בו ככל פעם הגהות ותקונים, והחייני וקיימני אחרי כמה תלאות, וצרות רבות ורעות, והגיעני היום הזה להתחיל הדפסתו, כן יהיה עמדי להשלימה, ולהוציא לאור שאר פירושי וספרי, יראו ישרים וישמחו.

21ושבח ותהלה ג"כ לכל תלמידי הנאהבים והנעימים, אשר הטו לקול מלי אזנים קשובות, ונכנסו עמי בעובי החקירה, ועזרוני בפלפולם להוציא האמת לאורה, ולחדש חדושים, ולישר המעקשים, ולבער הקוצים.

22ותהלה ותודה לידיד נפשי, המליץ והמשורר, החכם החוקר, החופש קדמוניות ומגלה תעלומות, כמ"ר יוסף אלמנצי הי"ו, אשר פתח לפני בכל עת אוצרות ספריו סגלת מלכים, ואהבתו והסדיו היו עמדי בכל רגע, ביום טובה ביום רעה, תהי ברכת ה' בכל אשר לו. ונגע לא יקרב באהלו.

23ואחרון אחרון חביב, עטרת צבי לעמנו, וצפירת תפארה לעדתנו, אוצר המעלות, ומכלול התהלות, תורה ותושיה כתרו ונזרו, ויראת ה' היא אוצרו, הגביר המרומם, נדיב נדיבות יעץ, כמ"ר גבריאל טריאסטי יצ"ו, אשר תמיד הפליא חסדו עמי ועם בני ז"ל, יאריך ה' ימיו בשיבה טובה שלֵו ושאנן, דשן ורענן. לששון ויקר לכל בית ישראל, אמן.

24הקדשה: לכבוד החכם המפואר הזורע ברכה שלום והצלחה ותורה ותושיה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו כש"ת אברהם הכהן הי"ו מולדתו בעיר פרסבורג המהללה ומושב יקרו בפאריש העיר הגדולה ומצודת חסדיו פרושה בכל תפוצות הגולה שיר תודה ותהלה חקרי ישר וקשט מיומים חפץ בבני עמי לריק אויתי; ונביאי שקר ישאו ראש ראיתי יום יום, ואמת תכרע ארצה אפים. שכלתי בן יקיר, כימי שמים יכון זכרו; לא עוד אקום דמיתי: אך בצרתה לי יד אל חזיתי, הוא לקראתי הקרה משה ממים. איש חיל, תפארתו תבל מלאה, קרית דוד עלה ויגאלה; דלים, חולים, אף עוללים הושיע. הוא לבני אב היה בקצה הארץ; הוא אל ספרי אמר: צא, ופרוץ פרץ, ובאפל תעלמות אור צח הופיע. פאדובה סוף תמוז תר"טו שד"ל.