שד"ל על ישעיהו יז:ח

1אל המזבחות מעשה ידיו, מצות ה' היא שלא יהיה לישראל אלא מזבח אחד, והם (ובפרט בימי אחז) עשו להם מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל עיר ועיר (ד"ה ב' כ"ח כ"ד כ"ה), והמזבחות האלה אשר אינם על פי התורה, הם נקראים מעשה ידיו, אע"פי שגם בית המקדש והמזבח אשר בו, גם הם מעשה ידי אדם, אך הם בצווי האל. ורד"ק פירש המזבחות העשויים לאלילים מעשה ידיו.

2והאשרים, מצאנו בתורה לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך (דברים י"ו כ"א), כי את מזבחותם תתצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תכרתון (שמות ל"ד י"ג), מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש (דברים ז' ה'), ופירשו רבותינו שהוא אילן הנעבד, וכן המתרגמים הקדמונים תרגמו אילן או יער, וכן פירשו המפרשים, וקצת מחכמי העמים הוסיפו שהיו מקדישים יער לאלילת הכנענים הנקראת עשתורת, ותחת האילנות ההם היו הנשים מפקירות עצמן לזנות לכבוד האלילה ההיא, ויש אומרים שהיא הלבנה, ויש אומרים שהיא כוכב נגה. וקצת מן האחרונים, וגיז' ואחריו רבים, אמרו כי אשרה אינו אלא שֵם האלילה הנקראת עשתורת, ופירשו אשרה מלשון אשרי האיש, להיות כוככ נגה אליל ההצלחה (Fortuna), ואמרו כי אשרים ואשרות אינם אילנות ויערים, אך הכוונה בהם פסילי עשתורת. וראייתם היא מה שמצאנו נביאי הבעל ונביאי האשרה (מלכים א' י"ח י"ט), כל הכלים העשויים לבעל ולאשרה (מ"ב כ"ג ד'), שנראה מזה כי האשרה היא עבודה זרה כמו הבעל; וכן מסתייעים ממה שמצאנו ויעבדו לבעל ולעשתרות, נראה כי אשרות ועשתרות דבר אחד הם; וכמו שמצאנו לבעל ולאשרה, נביאי הבעל ונביאי האשרה, כן מצאנו את הבעלים ואת העשתרות (ש"א ז' ד' וי"ב י') - אבל פסוק לא תטע לך אשרה כל עץ עומד מנגד לפירוש זה, וגיז' משיב שהכוונה לא תקים לך פסל עשתורת, ומביא לסיוע ויטע אהלי אפדנו (דניאל י"א מ"ה) המוכיח שלשון נטיעה נאמר גם חוץ מנטיעת האילנות; ולא אמר כלום, כי לשון נטיעה נופל באהל מפני שיתדותיו תקועות בקרקע כעץ הנטוע, וכן וכמסמרות נטועים (קהלת י"ב י"א) הכוונה על יתדות האהל התקועות בארץ, וכן לנטוע שמים (ישעיה נ"א י"ו) פירש גיז' עצמו באוצרו, שהמליצה לקוחה מיתדות האהל, כי השמים הם כאהל; אבל בהקמת הפסילים לא מצאנו לשון נטיעה, ואחר שהכתוב אומר לא תטע לך אשרה כל עץ, אין ספק שהכוונה נטיעה ממש. גם מצאנו ונתשתי אשיריך (מיכה ה' י"ג), ולשון נתישה נאמר על עקירת הנטיעות, כמו אמך כגפן (יחזקאל י"ט י'), ותֻתש בחמה לארץ השלכה (שם י"ב), והפכו לשון נטיעה, כמו ואת אשר נטעתי אני נותש (ירמיה מ"ה ד'), וגם בלשון מושאל אינו נאמר אלא על עקירת דבר אשר הוא כמו תקוע באדמה, כגון על גלות יושבי הארץ אשר הם כנטועים באדמתם, כמו ויתשם ה' מעל אדמתם (דברים כ"ט כ"ח), ונטעתי אתכם ולא אתוש (ירמיה מ"ב י'); וגיז' משיב כי לשון נתישה איננו מיוחד להוראת העקירה (evellere), אך יפול גם כן על ההריסה (diruere), אך לא הביא שום ראיה מן הכתוב, ולא הבין (או עשה עצמו כאלו לא הבין) כי כל דבר שנאמר בו נתישה, אע"פ שאיננו אילן, הוא דבר שנופל בו דרך מליצה לשון נטיעה. וכן ספור גדעון (שופטים ו') מוכיח כי האשרה היתה על מזבח הבעל לכבוד הבעל, ולא שהיתה עבודה זרה בפני עצמה, כי הבעל לבדו נזכר שם כאלוה (האתם תריבון לבעל, ויקרא לו ביום ההוא ירבעל לאמר ירב בו הבעל). ואין להשיב כי לאהבת הקצור אמר תריבון לבעל, ולא אמר תריבון לבעל ולאשרה; כי הנה אנשי העיר אמרו אל יואש הוצא את בנך וימות כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו, ואם היו הבעל והאשרה שני אלילים היה להם לקצר ולומר וכי כרת האשרה, ובאמרם וכי כרת האשרה אשר עליו, משמע בלא ספק כי כריתת האשרה אינה מרידה באשרה עצמה, אבל היא תוספת זלזול בכבוד הבעל, ושהאשרה היתה על מזבח הבעל לכבוד הבעל, ולא כע"ז בפני עצמה. על כן נ"ל שאין להכחיש כי תחלת הנחת מלת אשרה היתה להורות אילן ויער הנטוע לע"ז, לעשות תחתיו תועבות, זנות ומשכב זכור (כי ממלכים ב' כ"ג ז' נראה שגם מעשה הקדשים היה נכלל בעבודת האשרה); אבל אחר שבאו ישראל לארץ ולמדו מן הכנענים עבודת עשתורת, והתחילו לנטוע בשבילה אילנות ויערים, התחילו ג"כ לקרוא לאלילה ההיא בשם אשרה, ואמרו נביאי הבעל ונביאי האשרה. לבעל ולאשרה, וישם את פסל האשרה (מ"ב כ"א ז'); וגם אמרו אשרה והכוונה על פסל האשרה, כמו ויוצא את האשרה מבית ה' (שם כ"ג ו'). ונ"ל כי הרבוי אֲשֵׁרִים ענינו תמיד אילנות ויערים, כי מיכה שהיה בימי ישעיה אמר ונתשתי אשיריך, בלשון נתישה שענינו עקירת מה שהוא נטוע או תקוע באדמה; אבל אֲשֵׁרוֹת הוא שם האלילה בלשון רבים, כי כמו שאמרו הבעל והבעלים, כך אמרו האשרה והאשרות, ולפיכך ויעבדו את הבעלים ואת האשרות (שופטים ג' ז') אחד הוא עם ויעבדו לבעל ולעשתרות (שם ב' י"ג) ועוד בשני מקומות מצאנו אשרות, ויקם מזבחות לבעלים ויעש אשרות (ד"ה ב' ל"ג ג'), כי בערת האשרות מן הארץ (שם י"ט ג'), והכוונה אלילות הנקראות כך. אבל אֲשֵׁרִים לא נזכר בשום מקום עם הבעלים, אלא עם המזבחות והמצבות והפסילים והחמנים, לפיכך איננו שֵם האלילה בלשון רבים, אך ענינו אילנות ויערים. רק פעם אחת מצאנו בד"ה (ב' כ"ד י"ח) ויעבדו את האשרים ואת העצבים, וידוע כי ספר ד"ה איננו מדוקדק הרבה בלשונו.

3והחמנים, מענין חמה, כלומר שמש. רש"י (ויקרא כ"ו ל') פירש מין ע"א שמעמידין על הגגות, ועל שם שמעמידין בחמה, קרויין חמנים; וכן ביחזקאל (ו' ד') כתב מין צלמי ע"א העשויים על הגגות לחמה; ורא"בע (ויקרא כ"ו ל') פירש בתים העשויים להשתחוות לשמש, ורד"ק כתב (יחזקאל ו' ד') גלולים שהיו עושים עובדי החמה. ודעת גיז' ואחרים שהם אבנים לכבוד השמש, הוא הבעל, ושהבעל נקרא ג"כ חַמָן על היותו אליל השמש; ועד היום נמצאו מצבות כתוב עליהן בכתב כנעני לבעל חמן, ואומרים שהכוונה לאליל השמש; ובחרבות תדמור (Palmyra) נמצא מצבה כתוב עליה בלשון ארמית חמנא דנא ועלתא דנא עבדו וקרבו לשמש, כלומר שפלוני ופלוני התנדבו המזבח הזה והחמן הזה לכבוד השמש. ואמנם מה היתה צורת האבנים הנקראות חמנים, הוא (ככל שאר עניני עבודת האלילים הקדמונים) ענין בלתי ידוע לנו בבירור.