שד"ל על ישעיהו כח:א

1תוכחה לאנשי יהודה (בתחלת ימי חזקיה) ובפרט לאותם שהיו בוטחים על מצרים שיושיעום מכף מלך אשור הנביא מתחיל דרך הקדמה להנבא על מפלת מלכות ישראל זה. וגיז' מפרש משל החביטה כאלו יחבוט ה' אילנות אי ויפלו מהם אנשים שימלאו את הארץ יושבים, ולפי זה אין תלוקטו עולה יפה, גם לא הפסוק שאחריו ורוז' מפרש כי ה' יביא מהומה גדולה בא''י ויפריד ישראל משאר הגוים היושבים עליה כמו שהחובט מפריד הפרי מן האילן, וגם זה רחוק מאד. הוי, לשון קריאה כחבריו, לא ל' אוי כדעת רד"ק וגיז' עטרת גאות, רוז' וגיז' והכורם פירשו עטרת זאת על שומרון שהיתה עטרת גאון בני אפרים, כטעם והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים, ופירשו אשר על ראש גיא שמנים על שם שעיר שמרון יושבת על ראש ההר וסביבותיו גיא שמן וטוב, ונ"ל קשה שיאמר על ראש גיא, כי הגיא היושב בשפל לא יתכן לומר עליו ראש ואם העיר על ראש ההר אשר בתוך הגיא, הנה ההר איננו הגיא, ומה שהוא על ראש ההר איננו על ראש הגיא. ורד"ק פירש עטרת ד"מ, כי מן הגאוה עשו להם עטרת כלומר נתנו הגאוה עטרה לראשם, וכן נתנו הגאוה כציץ ופרח על ראשם לצבי ולכבוד, אבל הנביא אומר כי הציץ ההוא הוא ציץ נובל, ואמר אשר על ראש גיא שמנים, ע''ש שהיו מושחים ראשם בשמנים מבושמים, כטעם השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף (עמוס ו' ו'), ולפירוש זה דעתי נוטה. וגרוציוס ורוז' וגיז' אמרו כי הזכיר הנביא הציץ אצל השכורים בעבור מנהג הקדמונים היונים והרומים) לתת על ראשם ציצים ופרחים במשתה היין, ואמרו שהיה המנהג הזה גם בישראל ממה שמצאו בספר חכמת שלמה (ב' ח') נתעטר בשושנים בטרם יבולו אמנם אין משם ראיה, יען הספר ההוא לא נכתב ביהודה, ס''א במצרים, ובקרב היונים; ונ"ל כי ציץ הנזכר כאן הוא מתחלתו ל' עטרה ונזר כמו ציץ נזר הקדש, והוא כפל לשון של עטרת גאות, אלא שאחר שהזכיר ל' ציץ החליף הוראת המלה באחרת, וסמך לה תאר נובל, לומר שאינו נזר, אלא פרח הנובל, ולפי זה אין ללמוד מכאן כלל שהיה מנהגם להתעטר בציצים. וראיה כי ציץ הנזכר כאן עיקר הוראתו נזר, כי למטה אמר כנגד זה יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה, אמר עטרת כנגד עטרת וצפירה כנגד ציץ. ומישעיה למד ירמיה לצחק בחלוף הוראות מלת ציץ, ואמרתנו ציץ למואב כי נצא תצא (מ'ח ח', הזכירו תחלה כאלו כוונתו על הנזר, ופירשו אח"כ להוראת היציאה והגלות.

2הלומי יין, כמו מכי יין, שהיין מכה והולם אותם ומאבד דעתם, ל' הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי (משלי כ"ג לה), והלמה סיסרא (שופטים ה' כו).