שד"ל על ישעיהו ג:יז

1ושפח. לשון סַפַחַת, והטעם ישפיל גאותן תכלית ההשפלה, ואמר כי הקדקד שהיה הולך בגאוה יהיה מדוכא בחולי מאוס.

2פתהן יערה, יגלה מצחן ויוליכהו ערום מתכשיטים שעל הראש. ורבים פירשו פתהן ערותן, בלא שום ראיה ברורה, אלא ממלת פותות (מלכים א' ז' נ') שאין אנו יודעים מה היו בבירור; מלבד שהענין מגונה מאד במקום הזה, כי איך ייוחס לאל גלוי ערוה? ואף אם אין כאן יגלה, אלא יערה, הנה כמהו את מקורה הערה (ויקרא כ' י"ח) שענינו גלוי ערוה. ואף אם היתה כוונת הנביא לומר יערה לשון שפיכה (שיזוב מהם דם, עיין רש"י), לא יתכן שיקח לשון מסופק ומגונה כזה. ואם אמר ישעיה (מ"ז ג') תגל ערותך, לא אמר יגלה ה' ערותך; ואם יחזקאל אמר וקבצתי אותם עליך וגליתי ערותך אליהם וראו את כל ערותך (י"ו ל"ז), הנה הוסיף מלת אליהם, גם וראו וגו' לבאר הכוונה. ואחרים (הזכירם ראב"ע) ואחריהם הכורם, פירשו פאת ראשיהן, שער ראשן; והנה אם הכוונה שיהיה שערן מגולה, אין זו קללה גדולה; ואם הכוונה שיפול שערן, היה לו לומר יערה ראשן, לא יערה שערן, וזה מלבד כי לא מצאנו במקרא פאה בלא אל'ף, ומלבד כי פאה סתם בלשון מקרא כל פאה במשמע. ולדעתי פתהן מלה ארמית ידועה בתלמוד, כאמרם (עבודה זרה כ"ו) דזמנין דמנחא ליה ידא אפותא וקטלא ליה, וכן (תענית כ"ה) ומחיין באקוסטלא אפותאי, בשניהם האל"ף נוספת, וענינה על, והשם פותא, וענינו מצח. ובוקסטורף חשב שהשם אַפוּת משרש אנף, מענין אַנְפִין, ואין הדבר כן, כי לא תמצא וּת אלא בשם מופשט (Nome astratto), כמו מלכות, בעותא, נַהִירוּ ושכלתנו, רְבוּ רְבוּת רְבוּתָא, שָלוּ שָלוּתָא. ואין להשיב והרי מצאנו אִשָּׁה מתורגם אִנְתּוּ, ו שפחה מתורגם אַמְהוּ ; כי באמת גם אלה אינם אלא שמות מופשטים, ואינם נאמרים אלא בל"מד, לאנתו, לאמהו, כלומר דרך אשות, דרך שפחות. ומה שהביא המתורגמן אשר לקת מן האדם לאשה, לאנתו, וכן מאשה זרה, מאינתו חילוניתא, אינו אנא טעות, ולא מצאתי כן בשום תרגום. ור' שמעון הגדול אמר באחד מפיוטיו לחתונה אַמְהוּת עת נכבשה הבת הנאה, וגם כאן הכוונה דרך שפחות. אמנם מה שהביא בוקסטורף מן התרגום, מנחיריו יצא עשן (איוב מ"א י"ב) מאפותיה, אומר אני שצריך לנקד מֵאַפָוָתֵהּ, והוא כמו מֵאַפוֹהִי, אלא שבא הריבוי בצורת נקבה, כמו מן אָסְיָא, אָסָוָתָא, מן חֵילָא חֵילָוָתָא, מן סוּסָא סוּסָוָתָא, מן רָעְיָא רָעָוָתָא, ודומיהם רבים. ויש שמות שמקבלים שני מיני רבוי, לשון זכר ולשון נקבה, כמו יוֹמָא יוֹמִין יוֹמָתָא, נַהֲרָא נַהֲרִין נַהֲרָוָתָא, וכן מן אַפָא אומר אני שאמרו אַפִין או אַנְפִין, וגם אַפָוָתָא, והשתמשו בשני המשקלים האלה להבדיל בין ענין לענין, כי אנפין ואפין ענינו פָנִים, כמו וצלם אנפוהי אשתני (דניאל ג' י"ט) ואַפָוָתָא הוא הרבוי מן אַף (חוטם) וענינו נחירים, ולפיכך מנחיריו יצא עשן מתורגם מֵאַפָוָתֵהּ שאם היה מתורגם מאפוהי היה במשמע לשון פנים. וכן בתענית כ"ה ונפק צוציתא דנורא מאפותיה, אומר אני שהקריאה מֵאַפָוָתֵהּ, והטעם מנחיריו, וכן פירש רש"י (כפי מה שהוא מובא בעין יעקב בשם פירוש רשי מוגה), וזה לשונו: מחוטם שלו, ואית דמפרשי ממצחו עכ"ל, ואני אומר פירוש ראשון עקר (אע"פ שהשני הוא לבדו כתוב בפירוש רש"י שבגמרות), ומי שפירש ממצחו ראה בסוף המאמר ומחיין באקוסטלא אפותאי, וחשב כי שניהם לשון אחד. עוד הביא בוקסטורף ידא אאפותא דרגא לשינתא (פסחים קי"ב), נתינת היד על המצח היא הכנה אל השינה; אך זו הגהה מידו, והיא לפי שיטת הערוך שהא"לף מן השרש, אבל גרסתנו בתלמוד אפותא באל"ף אחת, ואין השם אלא פותא. עוד הביא עד דשריק ליה דודבא מאפותיה (ברכות מ"ד), אבל בעל הערוך (ערך שרק) גורס יתיב דודבא אפותיה ושריק, ולפי זה אין הא"לף מן השרש. אבל מה שהביא מן הילקוט (כי תשא, סימן שפ"ז) וא"ו אאופתא כתבי לך, ומפורש בגליון "פירוש על המצח" איננו ענין לכאן, כי שם אאופתא כתוב, לא אאפותא, גם פירוש הגליון משובש בלא ספק, ואין הכוונה כלל על המצח, ועיין פירוש המליצה ההיא בערוך ערך וו, ובר"שי בחולין דף י"ו. ובשאלתות דרב אחאי (סימן פ"ז) מצאתי דהא נפק אפותיה ברישא, והכוונה שיצא מצחו (של ילד הנולד) תחלה, ואין ספק שצריך לומר פותיה בלא אל"ף, ואולי צ"ל דהא נפקא פותיה. ולשעבר חשבתי כי גם בשבת (דף פ' ע"ב) מאי אנדיפי אפותא, ופירש רש"י פדחת, צ"ל פותא כמו שכתוב בערוך דפוס פראג, ערך אנדיפי. אך ראיתי כי בדפוסים קדמונים ובערוך כ"י שבידי כתוב כאן (ערך אנדיפי) אפותא באל"ף, ואחרי ראותי דברי ידיד נפשי ועטרת ראשי הרב הגדול החכם המופלא מוה"רר שי"ר נ"י בספרו היקר ערך מלין (ערך אנדיפי) דעתי נוטה לקרוא אַפָּוָתָא, והכוונה על הנחירים, ואנדיפי ודיופי אינם אלא שם אחד (כדברי רש"י שם, שבת דף פ'), וענינו שני חורים 2 דע כי בכל דפוסי הערוך ערך אנדיפי חסר קצת, ובערוך כ"י שבידי כתוב כך: פי' אחר שנתות שהוא משים סימנים בכלים למדות (לא: לעדות) ומכייר (לא: ומנוייר, או ומצייר) בתוכן בביצת הגיר רושם, וזהו שיעור הוצאת הסיד לר' נחמיה, ולכן נראין דברי ר' יהודא בחבוט, ודברי ר' נחמיה בביצת הגיר. אפותא מצח, ערעיתא צרעה (כהגהת בעל ערך מלין) וכו'. והנה מאחר שאין לנו שום ראיה על היות ערות האשה נקראת פוֹת בל"הק (כמו בלשון איטלקי), וגם לא מצאנו לה לא שם זה ולא קרוב לזה לא בארמי ולא בסורי ולא בערבי, נקבל היות השם הזה במקרא הזה לקוח מלשון ארמית, וענינו מצח. ואם ישאל שואל ומהיכן יצאה להס למפרשים שפירשו פתהן ערותן? ממדרש אגדה יצאה להם, ממה שדרשו (שבת ס"ו) פתהן כמו פתחיהן, עיין שם. אמנם אין גם אחד מן המתרגמים הקדמונים שתרגם פתהן לשון ערוה, יונתן תרגם יסיר כבודן, תרגם הכוונה; התרגום היוני המיוחס לע' זקנים מתרגם לשון בגד ותכשיט, וכן בתרגום סורי; והיירונימוס תרגם crinem. עוד אם ישאל שואל. מהיכן באה למלת פוֹת הוראת מצח? נשיבהו כי המלה נגזרת משרש פתה, מענין יפת אלהים ליפת (בראשית ט' כ"ז) שענינו הרחבה, והמנח בפנים כמו הרחוב בעיר. וסוף דבר אם יתמה אדם על היות ישעיה משתמש במלות ארמיות, וכן למעלה במלות מלאו, כליל, חרשים, נשיבהו כי בהיות אנשי דורו, ובפרט העשירים שבהם, מבקשים להדמות לעמים אשר סביבותיהם, יתכן שהיו מערבים בדבורם מלות מלשון ארם, והיו בזה נבדלים מן ההמון שלא היה מכיר אלא לה"ק. הלא תראה (למטה ל"ו י"א) כי שרי חזקיהו היו מכירים לדבר ארמית, והעם לא היה מבין. ולפיכך יתכן שהיה מחכמת הנביא כשהיה מוכיח את הרשעים הגאים, לערב בדבריו מלות ארמיות, כדי שיהיה לשונו נכבד בעיניהם. מלבד כי כן דרך כל שירי המקרא לבא בהם מלות ארמיות, כמו רמה בים, ועיין בית האוצר דף ל"ז ול"ח.