שד"ל על ישעיהו לז:כב

1בזה לך, מלרע, א"כ הוא בינוני (עיין רש''י על והנה רחל בתו באה עם הצאן, בראשית ס''ט ו') משרש בוז, ואם היה משרש בזה הי''לל בוזה לבינוני, או בזתה לעבר, ומאחר שהוא בינוני היה ראוי לומר אחריו לועגה בחולם, אמנם ראש הניעה הוא עבר בלא ספק, וע"כ צדק רד"ק באמרו כי גם בזה לשון עבר אלא שירד הטעם למטה שלא כמנהג.

2בתולת בת ציון, הבתולה בת ציון, בת ציון הבתולת הסמיכות כמו הר פרת, ותאר בתולה כנוי של כבוד וחשיבות, וכן בתולת בת בבל, אחרות כאלה, ואין הכוונה אומה שלא נכבשה (כדעת רד''ק), כי בבל היתה תחילה תחת יד אשור; ובת כנוי לאומה, כלומר לכללות יושבי העיר, הנקראים ג''כ בני העיר מפני שנולדו בה; ואחר שהיה בדעתו לקרוא יושבי הארץ בשם בת, הקדים ונתן להם התאר היותר נכבד וחשוב הנופל על הבנות, והוא תאר בתולה (תלמידי מוה''רר יצחק פארדו).

3אחריך ראש הניעה, רוז' וגיז' ואחרים רבים חשבו שזה לבוז וללעג, ועל כן תמהו קצת מהם, מפני שאין נדנוד הראש אצלנו סימן ללעג, וחשב שהכוונה לא נדנוד הראש לימין ולשמאל אלא הנעת הראש לפניו, אדם המסכים לדברי חברו, ורוז' הסכים לדעת הזאת בתהלים כ''ב ח', וגיזי ממאן להסכים בזה, ואומר שאין להביא ראיה ממנהגנו על מנהג הקדמונים, ובכלל אין להביא ראיה מעם לעם ואני אומר כי אין תנועת הראש האמורה במקרא לבוז וללעג, אלא סימן לאדם המצטער בצרת חברו, וזה נוהג גם אצלנו עד היום, וזה טעם ספקו עליך כפים כל עובר דרך שרקו ויניעו ראשם (איכה ב' ט"ו), לא ללעג אלא לצער, וכן בשרש נוד שהוא אחיו של נוע, לבוא לנוד לו ולנחמו (איוב ב' י''א), ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי (תהלים ס"ט כ"א), כי מי יחמול עליך ירושלם ומי ינוד לך (ירמיה ט''ו ה'), וינודו לו וינחמו אותו (איוב מ''ב י''א)כל עובר עליה ישום ויניד בראשו (ירמיה י''ח י''ו) (ואין מקום לדברי רד''ק בשרשים שרש נוד שכתב. ובא בענין נחמת האבל וספור הצרות עמו, לפי שהמנחמים נדים ממקומם זה מפה וזה מפה לנחם האבל ויטלטלו בעבורו, עכ"ל אבל הכוונה נדנוד הראש), וכן תשימנו משל בגוים מנוד ראש בלאומים (תהלים מ''ד ט''ו), וכן לדעת ראב''ע לנידה היתה (איכה א' ח') הוא מלשון מנוד ראש, וכן בשרש נוע אחר שאמר איוב לחבריו מנחמי עמל כלכם, אמר גם אנכי ככם אדברה לו יש נפשכם תחת נפשי אחבירה עליכם במלים ואניעה עליכם במו ראשי (איוב י''ו ד'). ואמנם כל רואי ילעיגו לי יפטירו שפה יניעו ראש (תהלים כ''ב ח'), וכן ואני הייתי חרפה להם יראוני יניעון ראשם (שם ק"ט כ"ה), הכוונה שהם לועגים למכאוביו, ואח"כ הם מראים עצמם כמרגישים הרגשת החמלה, וזה אחד מדרכי הלעג, וכמו שראינו גם ישעיה עושה עצמו כמשתתף עם האומות בצרתם, ואומר לבי למואב יזעק וכיוצא בזה כאן אנשי ציון לועגים על סנחריב, והם מניעים ראשם אחריו כאלו הם חומלים עליו ואומרים אוי לו לזה שגדף אלהים חי, כמה הוא. סכל. הלא רעה תהיה אחריתו.