שד"ל על ישעיהו לח:יח

1כי לא שאול תודך, וכן בתהלים כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך (ו' ו'), היודך עפר היגיד אמתך (ל' י') הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו יודוך סלה, היספר בקבר חסדך אמונתך באבדון, היודע בחשך פלאך וצדקתך בארץ נשיה (פ"ח י"א י"ג), לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה (קט"ו י"ז), והנה ידענו נאמנה שהיו הקדמונים מאמינים שלא תמות הנפש במות הגוף, שהרי היו דורשים אל המתים, והיו אצלם בעלי אוב שהיו מתפארים להרגיז המתים ממקומם, כנראה מבעלת אוב בימי שאול, והתורה לא הכחישה אפשרות הענין הזה, וגם הנביאים לא הלעיגו על האמונה הזאת מעולם, כמו שהלעיגו על עבודת האלילים, ועל הוברי שמים החוזים בכוכבים; א"כ איך יתכן שיאמר אדם מחשובי ישראל וגדוליו כי לא שאול תודך, לא המתים יהללו יה? ורא"בע ור"דק אמרו כי הכוונה על הגוף בעודו בקבר וזה דחייה בקש, כי מה צורך שיהיה הגוף עצמו הוא המודה לאל? ואם הגוף עבר ובטל מן העולם, והנשמה קיימת ומהללת את אלהיה, אין עוד מקום לומר לא המתים יהללו יה. ועל מה בצע בדמי ברדתי אל שחת כתב ר"דק כי החטאים במותם לא ישאר אחריהם דבר חי אלא הכל יורד לעפר, עכ"ל, וכיוצא בזה כתב ג"כ על לא המתים יהללו יה; וזה אמנם לפי שטת הרמ"בם ואריסטו שההשארות נקנית לנפש ולא טבעית אליה, והיא דעת משובשת; ור' יואל ברי"ל על מה בצע בדמי כתב לא מחכמה שאלת על זה ומה לך לשפוט על נפש נענה כי תצעק מכאבה, עכ"ל, ואין זה כלום, כי גם האיש המדוכה כואב אינו מדבר כי אם לפי האמונות שהורגל בהן מילדותו, מלבד כי מה יאמר אצל לא המתים יהללו יה שלא נאמר בשעת צער, אלא בשעת שמחה, כמו שמסיים ואנחנו נברך יה, וכן כאן כי לא שאול תודך חי חי הוא יודך כמני היום. והיה אפשר לומר שהיו הקדמונים מאמינים בהשארות הנשמה, אך לא היו מציירים לא תענוג ולא צער לנשמה הנפרדת מן הגוף, והיו מייחסים לה הידיעה בלבד, ולא הרגשת ההנאה והצער, הטוב והרע; ולפיכך קראו למקום המתים דומה וחשך וארץ נשיה. ולפי זה בדין היו אומרים דוד וחזקיה לא המתים יהללו יה, הלמתים תעשה פלא, לא ישברו יורדי בור אל אמתך, כי הנשמות אינן מקבלות לא רע ולא טוב, ומאחר שלא יפול בהן פלא וחסד מאת הבורא, לא יתכן להן להודות לו ולהללו על מה שיעשה עמהן, וכבר יתכן להללו ולשבחו על מה שעשה עמהן בעודן בארץ, אך לא על מה שיהיה אחרי מותם, כי לא ישברו עוד אל אמתו. ואולי היו שוללים מן הנפש הנפרדת מן הגוף גם פעולת ההלול והשבח, כי לא תצוייר אצלם בלא דבור, ולא דבור בלא כלי הדבור ולא היו מייחסים לנפש כ"א החיות והידיעה בלבל וע''כ המת היה צריך לחזור לגופו כדי לענות לשואליו דבר; ואם ישאל שואל. ואיך יתכן שיאמינו בהשארות הנפש בלי שיקיימו לנפשם שום פעולה?התשובה. היו מאמינים שהנפש נשארת כן בלא פעולה עד ישוב ה' להביאה אל הגוף בתחיית המתים לקבל שכרה; ואנחנו אמנם מלבד אמונת תחיית המתים, עוד נאמין ונדע בראיות, כי כדרך שבהיותה בגוף, הנפש לבדה היא המרגשת גם ההרגשות הגופניות, כי הגוף לא ירגיש אלא כאשר ירגישו העץ והאבן בהכותך עליהם, מלבד זה הנפש מרגשת הנאה וצער המיוחדים לה, מלבד הנאת הגוף וצערו, כגון הנאת הכבוד וצער הבושה, הנאת קרבת הידידים וצער התרחקותם כן אחרי הפרד הנפש מן הגוף, תרגיש ההנאה והצער המיוחדים לה, בזולת כלי הגוף, וכן נאמין ונדע כי תוכל הנפש הנפרדת לגלות רעיוניה לחברתה גם בזולת כלי הגוף, וכן תכל להודות ולהלל לאלהיה גם אחרי מות הגוף וקודם שתשוב להתחבר אליו; מלבד כי יהיה הדבר עול גמור בחק הבורא. שיניח לדורי דורות כמה אלפי אלפים נפשות בעלות השכלה וידיעה, והן כאלו ידיהן אסורות רגליהן בנחשתים, שלא תפעלנה דבר ולא תרגשנה דבר מטוב עד רע. ותלמידי מוה"רר יצחק פארדו אומר כי הנשמה בעודה כלואה בגוף ובלתי רואה גדולת הבורא כי אם באספקלריא שאינה מאירה, היא תמיהה על נפלאותיו ונותנת לו תודה עליהן. אבל אחרי צאתה ממחשך הגוף אין שום דבר מתמיה אותה, ואין דבר שיהיה בעיניה כפלא ומופת. ולא יתכן לה להודות ולהלל את האל על נפלאותיו ועל חסדיו, כי גדולת הבורא מפורסמת וידועה בעולם הנשמות, אין מי יכחישנה ואין אחד שלא ידענה.