שד"ל על ישעיהו מט:ז

1לבזה נפש, לישראל שהם בגלותם נבזים בעיני כל נפש, וראב"ע אומר שהוא על הנביא שהיה עומד בבבל בימי כרש, ואמנם גיז' ואחרים האומרים גם הם כרא"בע כי עבד ה' הוא הנביא, ראו והבינו, כי משמעות הנבואות האלה היא שנכתבו ימים רבים לפני המאורעות, ולפיכך הוכרחו לומר כי מי שכתב אותן התחכם לעשות מלאכתו באופן שיחשב כי קדמוניות הנה, ולפיכך הוקשה להם הפסוק הזה מאד, כי מאחר שהכותב העלים שמו ולא רצה להתכבד במלאכתו, אך רנה שתיוחס לישעיה, איך יאמר כי המלכים יכבדו את הנביא בראותם שנתקיימו דבריו? ולמי יכבדו? האם את ישעיה שמת כמה דורות קודם לכן? או יכבדו את המחבר אשר היה בבבל? והלא אם היו יודעים שהוא הכותב, היו רואים שאין כאן נבואה כלל, כי הכל נכתב אחר המאורע. לפיכך התחכמו ואמרו כי הכוונה כאן לא על הנביא עצמו אלא על להקת הנביאים. ואולם אף אם מצאנו בימי שמואל להקת נביאים, ובימי אלישע בני הנביאים, הנה מעולם לא היו הנביאים בישראל קהל בפני עצמו, באופן שיהיו נקראים בשם כולל עבד ה', ומעולם לא נעשה כבוד לנביא אחד מחמת שנתקיימה נבואת נביא אחר. אמנם קיום הנבואות יהיה לכבוד לכל ישראל. כי כלם עבדי האל המגיד העתידות, אשר בחר בהם להיות לו לעם סגולה. ועוד הנה למטה (פסוק כ"ג) הוא אומר והיו מלכים אמניך וכו' אפים ארץ ישתחוו לך וכו', ושם הכוונה בלא ספק (וגם גיז' מודה בזה) על ישראל כלם.

2לבזה, שם התאר על משקל קדוש (ראב"ע וגיז'), ואולי הקריאה לבזֵה, ויהיה בינוני, פעול על דרך לשון ארמית, כמו בְנֵה (עזרא ה' י"א) שענינו בנוי, שְרֵה (דניאל ב' כ"ג) שרוי, חֲזֵה (שם ג' י"ט) ראוי, אף כאן בזה כמו בזוי.

3למתעב גוי, אין ספק שהכוונה (כפירוש רס"ג ורש"י ורד"ק) שכל גוי מתעב אותו, שהוא מתועב ונמאס לכל גוי, אלא שזה בלתי מתישב עם הנקוד; ורוז' וגיז' פירשו מתעב מי שמביא תיעוב ומיאוס לגוים, כלומר שהוא גורם להם שימאסוהו; וגם זה רחוק מאד. ונ"ל כי הקריאה הנכונה לפי כוונת הנביא אינה אלא לִמְתֻעַב גוי, בינוני פֻעַל כמוך לגוי, ע"ד בְרוך ה' שענינו בָרוך מה', וכן בבינוני פֻעַל מברכיו מקלליו (תהלים ל"ז כ"ב), והסמיכות והכנוי משפט אחד להם. ונראה כי חז"ל התחכמו להחליף הקריאה כדי שלא יהיה הדבר למוקש להמון שיראו כיות ישראל נקראים מתועבים, גם המתרגם התחכם ושנה הענין באמרו לדמטלטלין ביני מלכוותא, וכבר ראינו בכמה מקומות כי הנקוד והתרגום, כוונה אחת להם. אלא שמה שהיה אפשרי למתרגם לא היה לבעל הנקוד, ועל כל פנים לא חדל לעשות מה שהיה בידו, שלא להניח מכשול לפני עור.