שד"ל על ישעיהו נו:ט

1קינה על מיתת ישעיה, ותוכחה לבני דורו של מנשה, ההולכים אחרי אלהים אחרים (נו ט' עד נז י"ג). כל חיתו שדי, המפרשים כלם ורוז' וגיז' ג"כ נדחקו לפרש המקרא הזה והפרשה שאחריו דבקים עם הנבואות שלמעלה, וזה לא יתכן, כי מכאן עד ויירש הר קדשי (נ"ז י"ג) הלשון והענין מתחלפים מאד ממה שלמעלה וממה שלמטה (ואמר סלו סלו), ומה טעם שיפסיק נבואותיו על הגאולה למען התרעם על הנביאים שאינם מוכיחים את העם (צופיו עורים כלם), ומה טעם הצדיק אבד, אם הוא כמו שפירשוהו דרך כלל על הצדיקים, וידוע כי הצדיקים ימותו, ורבה מכל אלה, כי כאן הוא מוכיחם על עבודת האלילים (גם להם שפכת נסך העלית מנחה וגו' גם שם עלית לזבוח זבח), ובפרשה שאחריה הוא מוכיחם על עבודת ה' בלא נקיון המעשים (הכזה יהיה צום אבחרהו), והוא מדבר עם הבוטחים בה' ומתפללים אליו (ואותי יום יום ידרשון, למה צמנו ולא ראית), הנה מבואר שאין שתי התוכחות אמורות על אנשי דור אחד, אלא לאנשי דורות מתחלפים הרבה, ומאחר שהפרשה שלמטה היא נקשרת עם מה שלמעלה, גם בלשון וגם בענין, כי היא מתחלת במה שסיים למעלה (עוד אקבץ עליו לנקבציו, ואמר סלו סלו), ופרשת כל חיתו שדי איננה נקשרת יפה לא למטה ולא למעלה ראוי שנאמר כי ענין אחר היא, ואין כאן מקומה והנראה אלי בזה הוא כי שבעה עשר פסוקים שמכאן עד ואמר סלו סלו אינם לישעיה, אך הם לנביא אחר אשר קונן על מות ישעיה, והם ג"כ נבואה ותוכחה על עונות הדור בימי מנשה, שהיו ע"עז.

2כל חיתו שדי, מלות אתיו לאכול כאלו כתובות שתי פעמים, כל חיתו שדי אתיו לאכול, כל חיתו ביער אתיו לאכול, ולפי הטעמים קרא לחית השדה שתבא לאכול חית היער, וזה רחוק מאד; והנה המשיל ישראל לצאן שאבד רועם והצופה שלהם, ולא נשארו להם לשמרם אלא כלבים אלמים, ורועים הפונים איש לבצעו, ואוכלים ושותים ושמחים, ואת הצאן לא ישמורו, ע"כ הוא קורא לחיות שתבאן לטרוף ולאכול מן הצאן, כי אין להן שומר ודע כי לאכול כל-חיתו צריכים לטפחא מרכא (לא למרכא טפחא) וכן הוא בדפוס ברישא.