שד"ל על ישעיהו ז:א

1נבואה בתחלת ימי אחז בבוא מלך ארם ומלך ישראל להלחם על ירושלים, והמלך והעם יראו מהם מאד, והנביא מבשר כי לא תקום עצתם, וגם יהיו הם עצמם לבז למלך גדול מהם, הוא מלך אשור.

2ויהי בימי אחז, פקח מלך בשנת מות המלך עזיהו (שנת כ"ב למלכו), ומלך עשרים שנה, ויותם מלך י"ו שנים, א"כ לא מלך פקח בימי אחז רק ד' שנים, א"כ הענין המסופר פה היה באחת מארבע השנים הראשונות למלכות אחז, והוא מה שכתוב במלכים ב' (י"ו ה') אז עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלם למלחמה ויצורו על אחז ולא יכלו להלחם. אבל מה שכתוב בדברי הימים ב' כ"ח ויתנהו ה' אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק וגם ביד מלך ישראל נתן ויך בו מכה גדולה, ויהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, היה קודם לכן, ונראה כי עכשו נגשו מלך ארם ומלך ישראל למלחמה על עיר ירושלם ולא יכלו להלחם עליה, כי ראו שלא יוכלו ללכדה, כי עיר חזקה היא מאד, ותמהו בראותם אותה ונבהלו נחפזו, וחזרו לארצם. ונראה לו כי על המאורע הזה נוסד מזמור מ"ח גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו, יפה נוף וגו', אלהים בארמנותיה וגו', כי הנה המלכים נועדו (מלך ארם ומלך ישראל) עברו יחדיו (להלחם עליה), המה ראו כן (חוזק העיר), תמהו, נבהלו בחפזו, רעדה אחזתם שם וגו' (וחזרו לאחור מבוהלים ודחופים כאלו מלאך ה' דוחה אותם) ברוח קדים (אשר ברוב כחה) תשבר (אפילו) אניות תרשיש (ואז האויבים בשובם אחור אמרו בלבם) כאשר שמענו כן ראינו.בעיר ה' צבאות וגו', דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך (גם אלה דברי האויבים, והטעם ממה שראינו הדרת עיר ה' ותפארת גדולתה אשר נפל פחדה עלינו בבואנו להלחם עליה, אנחנו מדמים ומציירים בלבנו במה יהיה גדול חסד ה' אשר יתראה ליראיו ועבדיו בקרב היכלו, שישמע ה' את תפלתם אשר יתחננו אליו במקום ההוא), כשמך אלהים וגו' (הם דברי המשורר שאומר כי על ידי התשועה הזאת תתפרסם גדולת ה' בין העמים הרחוקים), ישמח הר ציון וגו', סבו ציון וגו', המשורר מהתל באויבים ואומר להם מאחר שבאתם להלחם על ירושלם ולא יכלתם להלחם סבו אותה וראו אותה מבחוץ כדי שתוכלו להגיד יפיה לאנשי ארצכם,.באופן שישאר הדבר למזכרת אצלם עד דור אחרון. ואח"כ המשורר חותם ואומר כי זה אלהים אלהינו עולם ועד וגו'.

3ולא יכול להלחם עליה. לא חש ישעיה להגיד איך היה הדבר, כי היה ידוע בימיו. והנה המלות האלה (ולא יכול וגו') כוללות סוף הענין, ומה שכתוב אח"כ (ויוגד לבית דוד וכו') הכל היה קודם לכן כלומר קודם שישובו האויבים אחור. ומלות ולא יכול וגו' הן כמו כלל שאחריו פרט, כמו וירא אליו ה' באלוני ממרא (בראשית י"ח א'), אלא שכאן השמיט הפרטים. וגיז' אומר שלא היה ישעיה הוא המסדר הספור הזה, והנה גם הוא מודה כי סימן ח' ישעיה כתבו, והנה אם לא הוא כתב גם סימן זה, יהיה סימן ח' כזנב בלא ראש. וגם הוא מודה כי יש בסימן זה מדברי ישעיה, אך נראה לי דבר ברור כי גם החלק הספורי מן הסימן הזה איננו אלא לשון הנביא, הלא תראה ויוגד לבית דוד, נחה ארם, וינע לבבו כנוע עצי יער, הכל לשון מליצת השיר, לא ספור בעלמא ולדעת גיז' מי שכתב הפסוק הראשון העתיקו בלא תבונה מספר מלכים, בלי הבין כי מלות ולא יכול להלחם עליה לא היה כאן מקומן כי אם בסוף הענין. ואני שואל. היתכן לאיש נעדר תבונה שיכתוב פסוק ויוגד לבית דוד? ואם נודה שכתבו ישעיה, נודה ג"כ שלא התחיל ספורו במלות ויוגד לבית דוד, אבל התחיל בהודעת הזמן ושם המלכים הבאים למלחמה, ואם נודה שכתב ישעיה ויהי בימי אחז עד למלחמה עליה, נודה ג"כ שהוסיף ישעיה עצמו מלות ולא יכול להלחם עליה, מאחר שלא מצאנו לו בסוף הספור איך נפל הדבר.