שד"ל על ישעיהו ז:יב

1לא אשאל ולא אנסה את ה, אחז דבר בלב ולב, ואמר בפיו לא אשאל אות לבלתי נסות את ה', ככתוב לא תנסו את ה' אלהיכם (דברים ו' י"ו), אבל כוונתו היתה שלא לשאול אות מפחדו שמא יתקדש שם ה' על ידו (כדעת רש"י ואחריו מיכיליס ואחרים), כלומר אחז לא היה מאמין אמונה שלמה בה' ובישעיה, שהרי היה עובד אלילים, אך היה ירא שמא ישעיה יעשה דבר הדומה לאות שימשוך לבב העם אחריו. ואמנם כדי שלא להקניט את ישעיה ואת המאמינים בה', אמר דבריו דרך כבוד כלפי מעלה, כאילו אינו רוצה לנסות את ה'; והנה הנביא קנס את המלך על שלא רצה לשאול אות, ולא נתן לו האות שהיה צריך לו כדי להשקיטו מפחד האויביס, כי לזה היה צריך אות שיתקיים מיד; והואיל ולא רצה אחז שיתקדש שם שמים על ידו, היה עונשו שלא יעשה לו אות, וישאר הוא בפחדו, ועל ידי כן יבזבז אוצרותיו לשלוח שחד למלך אשור, ועי"כ הביא עליו האויב הגדול והנורא ההוא. וגם בעלי הטעמים לא רצו שיהיה אחז הרשע נראה כחסיד, ולפיכך הדביקו לא אשאל עם ולא אנסה, כי לפי הפשט היה צריך להיות לא־אשאל בזקף (לא־אשא֕ל ולא־אנס֖ה את־יֽי:), אבל עכשו ששני הפעלים דבקים זה לזה, המאמר הוא דרך בזיון, אין רצוני לשאול את ה' ולא לנסות את ה'. וכבר הייתי חושש שמא בטעות נתחלפו הטעמים, ובאו מרכא טפחא במקום טפחא מרכא, וכן מצא יוחן היינריך מיכיליס בכ"י אחד כי לא־אשא֖ל ולא־אנס֥ה בטפחא מרכא. אך ראיתי כי להיות ולא־אנסה מלה ארוכה, לא יתכן שתבא במשרת, אבל משפטה בטפחא, והטפחא שלפניה ישתנה לזקף, על פי הכלל שחדשתי בסוף ספר תורת אמת עמוד ע' (גם כי יש קצת מקראות היוצאים מן הכלל), ואם היה לא־אשאל בזקף, רחוק הוא שיטעו הסופרים ויחליפוהו במרכא.