שד"ל על ויקרא יב:ב

1כי תזריע: מלשון זרע בהוראתו השניה שענינו פרי.

2כימי נדת דְּוֹתָהּ תטמא: תהיה טְמֵאָה כחומר טומאה בימי נדתה.

3כימי: כמו כבימי, ואין הכוונה על מספר ימי טומאתה שיהיו ז' כימי הנדות, כי למטה ביולדת נקבה שהיא טמא י"ד אמר ג"כ וטמאה שבועים כנדתה, אבל הכוונה שהיא ג"כ אסורה לבעלה. מה שאין כן בימי דם טֹהַר.

4וטמאה שבעה ימים: כאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על כל עניני טומאה וטהרה, ואומר כי עניני הטומאות נחלקים לשני מינים: טומאות שיש בטהרתן הבאת קרבן וטומאות שאין בטהרתן הבאת קרבן. ונתחיל מטומאת הצרעת שהיא היותר חמורה בטומאות המין הראשון. והנה כבר חשבו רבים כי הרחקת המצורע היא מפני שהחולי ההוא מתדבק במגע, ונראה לי שאם חששה התורה להדבקות החולי, כמה חליים אחרים יש המתדבקים, ולא התקינה התורה בהם שום תקנה; ואיך לא צותה דבר על דבר הדֶבֶר? ונראה לי כי שנוי מראה העור היה לפי מחשבת הקרמונים סימן גערת האל, והצרוע היה לדעתם נגוע מוכה אלהים לעֹנש איזה עון חמור שיש בו, ולפיכך היו בדלים ממנו כמו מאדם הנזוף למקום; וכן שנוי המראה בבגד ובבית היו אצלם סימן גערת האל, וכאילו הבגד והבית המנוגעים הם שנואים למקום לסיבת איזה חטא גדול שנעשה בהם ולהיות כל זה מסייע לאמונת ההשגחה והשכר והעונש מאת האלהים, קיימה התורה האמונה הזאת, וצותה הרחקת המצורע ושריפת הבגד ונתיצת הבית אשר בהם הנגע, וההזאה וחטוי הבית, וצותה שיהיה הנרפא מן הצרעת מביא קרבן, כדי שמיד שתסור ממנו גערת האל ונזיפתו שהיתה מרחקת אותו מהתראות לפניו, יבא לבית ה' ויכנע לפניו, ויודה לו על שחזר וקירב אותו, גם יבקש ממנו שלא ישוב עוד לגעור בו ולהרחיקו מעליו; וזה טעם וכפר הכהן על המטהר לפני ה', שעל ידי הקרבן, האל מתפייס לו וימשוך עליו חסדו. ואמנם ענין שתי הצפורים ועץ הארז והאזוב ושני התולעת וההזיות נראה שהכל סימן ורמז לכפרת העון, להודיע שיאן המצורע נזוף עוד למקום. והנה תולעת השני הוא רמז לעון, כי היו מציירים העונות באדמימות, ככתוב אם יהיו חטאיכם כשנים, על שם שפיכות דמים, שהוא עון שאין למעלה ממנו. והארז והאזוב מהם רמז לגדול ולקטון, על דרך מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצר בקיר. והנה עץ ארז ואזוב ושני תולעת רומזים לעון גדול וקטן. ואמנם דם הצפור השחוטה הוא רמז לנקוי גדול כלומר לנקוי מחטא גדול כי הדם הוא בנפש יכפר; והמים החיים הם סימן לנקוי קטן כלומר לנקוי מחטא קל. והנה שתי הצפורים הן כפרת המצורע וחליפתו, ואחת מהן נשחטת ודמה בנפש יכפר, והאחרת חיה ומחברין אותה עם העונות (עץ ארז ואזוב ושני תולעת) ומטבילין אותה בדם ובמים, ומזין בה על המצורע, וזה רמז שכבר נתכפרו עונותיו וחזר לטהרתו; ואחר כן משלחין את הצפור החיה על פני השדה, וזה יסמן שהמצורע איננו עוד מוסגר חוץ למחנה, אבל הוא יוצא מהסגרו ונכנס בכל מקום שירצה. וקרוב לענין המצורע ענין הנדה והזב והזבה והיולדת כי כל אלה כנזופים למקום, כי יציאת הדם או הזרע (שלא ברצון) היא התחלת מיתה, והוא רמז שהאיש או האשה ההיא בני מות הם, ולפיכך נצטוינו להבדל מהם ולהזהר ממגעם, ולפיכך כשהם נטהרים מביאים קרבן, וכפר עליהם הכהן כמו על המצורע. ואמנם הנדה לא נתחייבה בקרבן, כי חסה התורה על בנות ישראל, ולא הטריחה אותן לנסוע ממקומן ולבוא אל בית ה' בכל חדש, ואין לומר כי לכך לא נתחייבה בקרבן, מפני שלא יתכן שתבקש מהאל שלא תשוב עוד נדה; כי אמנם יתכן שתבקש שבשובה לנדתה לא תמשך טומאתה יותר מהראוי ותהיה זבה. וכן היולדת היתה צריכה כפרה לא כדי לבקש שלא תלד עוד, אלא כדי לבקש שלא תמות בשעת לדתה, כי הדם היוצא מן היולדת סימן מיתה הוא, וכל יולדת בסכנה עומדת. ואמנם הטומאות שאין בטהרתן הבאת קרבן הן טומאת מת וטומאת נבלה וטומאת שכבת זרע בלא חולי; ואלה אין בהם כפרה, מפני שאינן דבר היורד מן השמים, אך הם ענינים תלויים ברצון האדם, רצה מיטמא, לא רצה אינו מיטמא (ולמיעוטא לא חיישינן, לכך לא בא צווי פרטי לאיש אשר ימות מת עליו בפתע פתאום, וכיוצא בו), באופן שלא יתכן לחשוב על הטמאים האלה היותם נזופים ממש למקום. ואמנם היו המת והנבלה מטמאים, כי המיתה היא גערת האל שאין למעלה ממנה, ואם המצורע והזב מטמאים את הנוגע בהם להיותם נזופים למקום, כל שכן וקל וחומר המת. ולחומר טמאת המת היה אף הנוגע בו נזוף ז' ימים, וצריך הזאה במי חטאת. אבל הבהמה השחוטה איננה טמאה, כי לא היתה מיתתה בידי שמים ודרך גערה, אלא בידי אדם ולתועלת בני אדם, אבל החלל אעפ"י שהוא הרוג בידי אדם, הוא טמא, כי האדם מושגח ובעל שכר וענש, לא הבהמה, לפיכך האדם המת, אף על פי שבידי אדם מת, ראוי לחשוב עליו שהיתה מיתתו בגזרת האל ובגערתו; ואין לחשוב כזאת על הבהמה השחוטה או ההרוגה. ואמנם טמאת שכבת זרע היא לכבוד בית המקדש, כדי שלא יבא אדם לבית ה' ולא יאכל בשר קדש ביום שעסק בהנאה גופנית (בלתי הכרחית כאכילה ושתיה), והוא על דרך שצוה קודם מתן תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה; ואיסור הזה ירומם וינשא במחשבת כל הקהל הדר כבוד המקדש וקדשיו, יירומם וינשא במחשבת הכהנים יקר תפארת העבודה אשר הם עובדים; וכל זה יועיל הרבה להגדיל יראת האל בלב הכהנים ובלב העם. ואמנם הזאת מי חטאת היא רמז להסרת החטא: הפרה האדומה היתה באדמימותה רמז לעון, וכן עץ ארז ואזוב ושני תולעת הם רמז לעון גדול וקטן, ובהשרפם יחדו כאילו העון מתבטל, והאפר ההוא הוא סימן לבטול העון; על כן הזאתו מטהרת מטומאת מת שהיא טומאה חמורה. ואמנם אף על פי שהעון נשרף, לא נתבטל לגמרי, כי האפר הנשאר ממנו יש בו עדיין משהו מן העון, לכך הוא מביא טומאה קלה על הנוגע בו, ואותה טומאה קלה עוברת בטבילה. והנה אין לתמוה איך הפרה מטהרת הטמאים, ומטמאה הטהורים, כי היא מעבירה טומאה חמורה, והיא מביאה טומאה קלה. משל למה הדבר דומה, לכלי נחשת שממרקין אותו תחלה בחול, והמירוק ההוא מעביר מעליו מה שלא תספיק ההדחה במים להעביר מעליו; ולבסוף צריך להדיחו במים להעביר מעליו החול הנדבק בו, וכן בכתוב (ויקרא ו' כ"א) ומרק ושטף במים; וגם הממרק אותו צריך לשטוף ידיו, מפני הזוהמא שנדבקה בהן. כך אפר הפרה עושה מירוק חזק ומעביר הטומאה החמורה, ואחר המירוק צריך עוד טבילה גם לעוסקים בימי הנדה וגם למי שהזו עליו.