שד"ל על במדבר טז:א

1ויקח קרח: מקנא היה קרח במשה, ועכשו לקח השעה שהיו ישראל מְצֵרִים על גזרת המרגלים והחרמה, והוציא עצתו לפעַל. קרח ועדתו שרוא כל המופתים אשר עש משה, איך יתכן שלא יאמינו שליחותו? ואם לא האמינו הם שהיו עדי ראיה, הלא זה יביא להטיל ספק במשה, ולומר שמא מעשיו מזוייפים. אבל האמת הוא כי קרח ואנשי עדותו לא כפרו במופתים אשר עשה משה, ולא היו מיחסים אותם לתחבולות אנושיות, שהרי אמרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', הנה הודו כי ה' בקרב ישראל, ושהוא עושה להם אותות ומופתים. אבל קרח ועדתו טעו טעות גדולה מחמת הרגלם בין המצרים עובדי האלילים, ולמדו מהם דעות נפסדות בענין האלהות והשגחה. והנה קרח ועדתו מאמינים היו כי יש אלהים בישראל, ושהאל הה הנקרא ה' נשבע לאבותם להורישם את הארץ, ושהוא העושה להם אותות ומופתים; אבל היו מאמינים כי האל על ידי עבודות מיוחדות הוא כורת ברית עם כהניו וחכמיו היודעים דרכי עבודתו, ועושה להם רצונם. והנה האמינו כי משה פועל גבורות בכח האל, אבל האמינו ג"כ שהאל מתפתה ושומע למשה בעשותו לפניו העבודות הרצויות לו, וא"כ עכשו שהוקם המשכן ונודעו משפטי הקרבנות ודרכי העבודה הרצויים לפני ה', יוכל כל אדם להיות כהן ונביא מבלעדי אהרן ומשה, והנה קרח היה מתנשא לאמר אני אהיה כהן ונביא, וה' יענה אותי בנסים ונפלאות כאשר ענה את משה ואת אהרן, אחרי אשר אעבוד עבודתו כמצֻוֶה מפיו; ולמה אראה את משה ואת אחיו בגדולה, ואני ואחי נהיה להם לנושאי כלים? ומשה ראה את כוונתו ואמר להם קחו לכם מחתות ותראו אם העבודה והקטרת היא מקובלת לפניו מצד עצמה, יהיה המקטיר מי שיהיה, או אם רצון האל הוא שיהיה המקטיר איש מיוחד הנבחר והחביב לו.