שד"ל על במדבר כ:יב

1יען לא האמנתם בי: משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עון חדש, כי הנה דון יצחק אברבנאל הביא עשר דעות והוסיף עוד אחת מדעתו, והרשב"ן במגן אבות דף ע"ה הוסיף דעת אחרת, ורמבמ"ן הוסיף עוד אחרת, ואולי עוד כמה דעות אחרות נכתבו ואני לא ידעתין; אשר על כן כל ימי נמנעתי מהעמיק החקירה בדבר הזה, מיראה שמא מתוך חקירותי יצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עון חדש על משה רבנו. והנה לשעבר נחה שקטה דעתי בדעת רמבמ"ן, שהיה החטא במה שפחדו מהקהל וברחו מפניהם אל אהל מועד, ובפרט כי מצאתי כמחשבתו כן חשבו שלשה חכמים אחרים, האחד ר' אברהם ביבאגו בספרו דרך אמונה (מאמר ב' סוף שער ו') שכתב וז"ל: עם שאני נפלא למה לא אמרו החושבים שמשה רבנו חטא (אמר שד"ל דעת החכם הזה הוא כי משה רבנו ע"ה לא חטא, והיא הדעת העשירית שהביא דון יצחק, גם בעל העקדה הביא דבריו וסתר אותם, ועכשו המחבר מדבר לדעת האומרים שמש חטא, והוא תמה למה לא אמרו) היות חטאו על שלא קדשו את הש"י, (כמו שכתוב ויבא) משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד, כי תמורת שהיה להם להוכיח את ישראל ולעמוד בפרץ באמור להם מדוע תריבו את ה', הידו תקצר , וכאלה רבות, נסתרו אל פתח אהל מועד כמו בורחים; ובאלה יתישבו כל הפסוקים, כי אילו עמדו בפרץ היה שם שמים מתקדש; ולפי דעת כל המפרשים יהיה קשה מה היה חטא אהרן, ועל פי דרכנו יהיה מתורץ הכל עכ"ל. והשלישי והוא קדמון מהנזכרים, הוא בעל ס' אַוַּת נפש (לא אוֹת נפש, כקריאת וואָלפיוס ודע ראָססי), והוא פירוש על הראב"ע על התורה, ויש מיחסים אותו לרלב"ג, והוא שבוש, והוא נמצא בכ"י ביד ידידי החכם כמ"ר יוסף אלמנצי הי"ו, ולא נזכר בו שם המחבר, וההקדמה מתחלת במלות: אות נפש שואף רוח ורודף קדים. והנה המחבר הזה כשהגיע לפרשת חקת יצא ממחיצתו שאינה אלא לבאר דברי הראב"ע, והרחיב פה והאריך לשון עד שלשה דפים, לפרש חטא משה ואהרן, ולהיות הס' יקר המציאות מאד, ראיתי להודיע טיבו לרבים, וזה לשונו: ואחר אשר פירשתי דעת א"ע בשגגת חטא משה ואהרן ע"ה, נבאר דעתנו בו, כי כל מה שפירשו המפרשים אינו מספיק, כבודם מונח במקומו, לפי הנראה לנו. ותחלה נבאר הספקות והסתירות הנראות בפירוש כל אחד מהם, כי בעברי על זה הספור נתתי לבי לדרוש ולתור מה פשעם ומה חטאתם ועל מה נענשו הגדולים האלה, ועיינתי במה שפירשו בו המפרשים ולא ראיתי בו פירוש מספיק לפי הענין ולפי לשון הפרשה. כי לפי הר"ם אשר פירש כי החטא (אמר שד"ל כן הוא בכ"י, ולה רציתי להגיה, כי כן מצאתי בהרבה ספרים כ"י, והיה זה כדי להבדיל חֵטְא מן חָטָא) היה בעבור הראותו מדת הכעס באמרו שמעו נא המורים, אשר לא היתה אז ראויה במקום ההוא, יקשה למה נענש אהרן, כי משה לבדו אמר; גם יקשה עליו אמרו יען לא האמנתם בי, (וכי) זה מיעוט אמונה וחסרון קדושה, אם כעס עליהם בהקהלם לריב על המים, אחר אשר ראו עיניהם המסכות הגדולות והאותות והמופתים אשר עשה להם ה' זה ארבעים שנה במדבר? כי אם בקשו מים בנחת ויישוב ואמרו למשה התפלל בעד עבדיך על המים, בלא קצף ובלא מריבה, היתה השאלה נכונה וראויה, אחר הצטרכם אליהם, כי זה מהדברים ההכרחיים לבני האדם, וכן שכן למחנה גדול כזה; אך אמנם משה ע"ה לא כעס עליהם על השאלה, אך כעס עליהם על איכות ענינה, ר"ל בהקהלם דרך מרי, ושקשרו לריב עמו כדרך המורדים במלכם. ולכן אומר אני כי בדין כעס עליהם להוכיחם ולהשיבם מדרכם הרעה. (ועוד הוא מאריך בקושיות על הרמב"ם ושאר המפרשים, ואח"כ הוא מבאר דעתו ואומר) ונאמר כי הנביא הוא בעל הבריאה השלמה אשר הכוונה אליו במציאות השפל, והוא מִכַת המחוייב, יעשה פעולות הראויות, וישיב הַמַענים הדוחים, לפי המקומות והענינים, ויגער ויכהה, ויבטיח ויקדים בגמולים טובים או בהפכם, או בהשגת המבוקש או בבלתי השגתו, הכל לפי הראוי, לפי הכתות והדעות, או לפי המבוקש שימשך ממנו קדושת ה', בהראות פעולה נראית בגזרתו, ולא יתרשל וימתין להשיב לפי הענין ההוא, ויבטח בה' לקיים מאמרו, אחר שהוא מן הראוי למען ספר שמו, כי כן מצאנו במשה ע"ה שאמר לפרעה התפאר עלי וגו', בלי הקדמת נבואת ה' אליו בזה, אבל בטח בה' שלה יבישהו, כמו שאמר א"ע, אחר שהתשובה ראויה לפי המבוקש להתפרסם יכלת ה' בעולם השפל, שהיו כופרים בו פרעה ועבדיו. וכן עשה ג"כ בהקבץ קרח וכל עדתו לחלוק על הכהונה, ענה תכף בקר ויודע ה' את אשר לו, וכל הנמשך אחריו, ולא נתרשל להשיב עד בוא דבר ה', אחר שהענין והמקום היה גורם וגוזר התשובה, וגזר והגביל זמן מדעתו שיוכיח בו ה' למי תֵאות הכהונה ומי בחר עליה, בוטח כי יהיה כגזרתו. ועל כן התלוננו כל עדת ישראל ממחרת על משה ואהרן, ואמרו אתם המתם את עם ה', ר"ל אתם מדעתכם הגבלתם זמן ההוכחה על ששבט לוי נבחר ואהרן כהן גדול, ובעבור קריבותכם אל ה', ובעבור שלא נְסַפֵק בתורה הנתונה על ידיכם שמע ה' לקולכם והמית החולקים עליכם, אבל אין זה מופת חותך שנבחר שבט לוי, ולא אהרן. וזהו שאמר ה' יתעלה דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב, והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל וכו', כי כאשר פרח מטה אהרן לבית לוי, היה מופת שהשבט נבחר, ואהרן נבחר לכהן גדול, שהוא היה הראוי שבכל השבט; כי נראה כי עתה לא הריבו עמו רק על חלוף הבכורות שהיו מקריבים קודם שנבחר שבט לוי, ואל זה רמז באמרו כי כל העדה כלם קדושים, ר"ל עדת הבכורות, כמו שפירש א"ע. וכן מצאנו בשמואל הרמתי כשנקבצו ישראל לשאול להם מלך, אשר לא היתה השאלה ההיא ראויה, כאשר היה להם מנהיג נכבד ונביא ה', כי אם בניו לא הלכו בדרכיו, אשר מנה שופטים עליהם, (היה להם) לשול שישפטם הוא עצמו כבראשונה, או שימנה אחרים יראי אלהים אנשי אמת, והדבר הקשה יביאון אליו, והו שחרה בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך, ואמר ה' יתעלה אליו שמע בקול העם כי לא אותך מאסו וכו', ר"ל אחר שמניתי להם דַּבָר טוב ונאמן, והם שאלו להם מלך, לא הדַּבָר מאסו, רק הממנה מאסו; ושמואל הזהירם על זה פעמים ושלש, ר"ל שלא ישאלו להם מלך, כאשר תמצא בעת פרסום בחירת שאול במצפה, אמר להם ואתם היום מאסתם את ה' אלהיכם, וישראל חשבו להתנצל מזה אחרי שמצאו בתורה שום תשים עליך מלך, בלי הגבלת זמן, חשבו שיהיה הרשות נתונה להם להקימו כשישרצו ויהיה להם לב אחד להקימו, מבלי הבטה לפרנס הדור אם הוא ראוי אם לא, ולכן החזיקו בטעותם, וזהו שאמר להם שמואל בחדשו המלוכה בגלגל ותאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו, ולהשיבם מטעותם ולהודיע להם שחטאו ושיתנו תודה לה' וערפם לא יקשו עוד, כי כפירת העון שתי עונות, אמר להם שמואל בלי מצות ה' אליו, הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר, כי אם נצטווה מה' לומר להם זה, לא היה צריך להתפלל על הקולות והמטר, ובטח בה' שישמע תפלתו, אחר שהיה ראוי להודיע ולפרסם להם רעתם וחטאתם אשר מאסו ה' ודַּבֹרוֹ, כי אולי חשדוהו שחרה לו בעבור הסרת הגדולה מבניו, וכאשר ראו ישראל הקולות והמטר בעת הקציר, אשר לא היה משפט הארץ ההיא, כאשר הקדים להם שמואל, שבו אל ה' והודו על חטאתם, באמרם התפלל בעד עבדיך וכו' כי יספנו על כל חטאתינו רעה וכו'. וכן אליהו בהר הכרמל, בהתפקר הדור ההוא לעבודת הבעל, וכחשו בה', אמר להם עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים, ויתנו לנו שנים פרים, והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים, ועשה כל הפעולות הנכבדות, ר"K בנין המזבח, ושתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב, והתעלה סביב ללכת המים סביב למזבח, כדי שיתפרסם עוצם יכלת ה' ונפלאותיו, לדור הרע ההוא המסופקים ביכלתו ומציאותו ברדת האש ותאכל העולה, והמים אשר בתעלה לחכה, והכל עשה אליהו ע"ה בלי הקדמת צוואת ה' אליו, אחר שהיה מן הראוי לעשות כן לפי הזמן והענין. ואחר זאת הקדמה נאמר כי כאשר נקהלו ישראל על משה ואהרן ובקשו המים אע"פ שלא בקשו אותם בדרך נכונה, אבל בריב ומצה, היתה התשובה הראויה להם להבטיחם על שאלתם, ולומר להם אל תיראו כי לא ימית אתכם ואת מקניכם בצמא, הלא כלכל אתכם במן מ' שנה, והכה צור ויזובו מים ולא חסרתם דבר, לכן בה' אל תמרודו. מכל מקום (היה) ראוי לגעור בהם ולכהות על המריבה, לא שירפו ידיהם ויבהלו להשיב, כי מתנאי הנביא מדת הגבורה, לא יחת ולא ישוב מפני כל. ושני הנביאים האלו, אשר נשלמו במדות ובשכליות, ורעו את העם מ' שנה מדבר, והם משה ואהרן, לא תמצא שהשיבו להם שום דבר בהקהלם עליהם על דבר המים, אבל רפו ידיהם, ומן המערכה נסו, והלכו אל אהל מועד מפני הקהל, כאמרו ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד, ואמר א"ע כדמות בורחים. עד כאן לשון בעל אות נפש, ועוד האריך. ואמנם אע"פ שהסכימו בפירוש זה ארבעה חכמים מזמנים שונים ומארצות רחוקות, בלי שידע אחד מהם מחשבת חברו, ואע"פ שגם אני בפירוש הזה בחרתי במשך ט"ו שנים ושבחתיו לתלמידי, מכל מקום הנני רואה עתה כי אין משמעות הכתובים מסכמת עם הפירוש הזה; כי הנה ה' לא הוכיחם כלל על אשר פחדו ועל אשר לא דברו, והנה העיקר חסר מן הספר, ובפרט מלות על אשר מריתם את פי (למטה פסוק כ"ד) לא יתיישבו כלל לפי הדעת האת, אלא בדוחק גדול, ואמתת משמעותן אינה אלא שהיה שם צווי שלא קיימוהו, לא שחסרה להם הגבורה הראויה להם. גם מלות ויבא משה ואהרן מפני הקהל אין שום הכרח שכוונה לומר שהלכו כדמות בורחים (כדברי הראב"ע), כי וינוסו אין כתוב כאן, ומלת מפניהם אין ענינה אלא שהתרחקו מהיות לפניהם, על דרך ויסע עמוד הענן מפניהם (שמות י"ד י"ט). והרב החכם בעל ס' באר שבע, בספרו על התורה נקרא צדה לדרך הביא דברי בעל מנחה בלולה (בלי להזכיר שמו על הקלקלה), וכתב עליהם: ואני אומר שכל המפרשים לא רצו לפרש כן, כי הוא פירוש משובש, שאינו כדי לדבר הימנו כלל, שהרי מקרא מלא כתוב על אשר מריתם את פי, שעברו על דברו, לפי פירושו, לא עברו על דברו, אלא שלא הוכיחו את ישראל. ועוד האריך. גם בעל הרכסים לבקעה דחה פירוש רמבמ"ן. והנני רואה עתה כי משמעות הכתובים אינו אלא כפירוש רש"י וכל הקדמונים, שהיה צווי ה' ית' שידברו אל הסלע ממש, וכמו שכתב בעל העקדה שהיה להם לומר אל הסלע: כה אמר ה', הסלע תנה מימיך וישתה העם הזה, וכיוצא בדברים האלה, כאשר ידבר איש על רעהו בעל דעת כמהו. הלא כה עשה אח"כ יהושע, שאמר שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון. הן אמת כי (כדברי הרמב"ן) אין הנס גדול בדבור מבהכאה, כי הכל שוה אצל הסלע, אבל מכל מקום לעיני ההמון הדבור אל הסלע היה מתמיה יותר, והיה שם שמים מתקדש יותר. ומה שאמר הרמב"ן כי מאחר שצוה קח את המטה, יש במשמע שיכה בו, איננו נכון, כי אחר שאמר לו ה' ודברתם אל הסלע, ולא והכיתם, היה להם לדבר ולא להכות, אלא שבשעת הדבור היה להם לנטות ידם במטה על הסלע, בריחוק מקום ובלי לנגוע בו. והנה חטאת משה ואהרן היתה מרי (ככתב להלן כ"ד), כי לא עשו כאשר צום ה'; ונקראת ג"כ מעילה (דברים ל"ב נ"א) שענינו חסרון נאמנות כי לא נאמנו עמו, כשלא דקדקו לשמור דברו לעשות ממש כאשר צום; וכאן נקראה חסרון אמונה (לא האמנתם בי) לא שהם לא האמינו באלהים, ושחשבו שיוכל להוציא מים מן הסלע בהכאה ולא יוכל להוציאם בדבור (כי זה דבר שאין הדעת סובלתו); ולא שחשבו שאפילו בהכאה לא יצאו, וכמו שיוכל המתעקש להבין ממאמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים, כי אמנם אם לא האמינו שיצאו המים, למה הקהילו את הקהל אל פני הסלע? הלא אין ספק כי באמרם המן הסלע הזה וגו' לא היתה הכוונה אלא לומר: היתכן בדרך הטבע שמן הסלע הזה יצאו מים? לא: ועתה התיצבו וראו את אשר יעשה ה', כי הוא יוציא לכם מים מצור החלמיש, ולא היה בזה חסרון אמונה כלל. אבל מאמר יען לא אמנתם בי להקדישני ענינו: יען לא קדשתם אותי (לדבר אל הסלע, שדבר מתמיה כזה היה גורם קידוש השם גדול מאד בעיני ההמון), כאילו לא האמנתם בי (שאוכל לעשות כדבר הזה, להוציא מים בדבור). והרי זה דרך מליצה נהוג הרבה, והוא הנקרא Metonymia, ודוגמתו כל משנאי אהבו מות (משלי ח' ל"ו), אין הכוונה שהם ממש אוהבים רעת עצמם; כי זה בלתי אפשר, אבל שמעשיהם הם כאילו היו אוהבים רעת עצמם; וכן חושך שבטו שונא בנו (שם י"ג כ"ד), והלא אינו חושך שבטו אלא להיותו אוהב את בנו, אבל הנמשך ממעשיו הוא כאילו היה שונאו, כי הוא גורם לו שיהיה נער משולח ובעל מדות רעות; וכן וימאסו בארץ חמדה (תהלים ק"ו כ"ד), והם לא מאסו בה, כי גם המרגלים אמרו טובה הארץ מאד מאד, רק פחדו מגבורת היושבים בה, ואמרו ולמה ה' מביא ואתנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב. והיותר קרוב לעניננו הוא מה שאמר שמואל לשאול (שמואל ה' ט"ו כ"ו) כי מאסתה את דבר ה', והוא באמת לא מאס את דבר ה', אבל מרה את דברו מחמלתו על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. אבל איך היה ומהיכן נמשך הדבר הגדול והנורא הזה שקדושי עליון משה ואהרן חטאו ומרו את פי ה', נראין הדברים שהכעס הוא שגרם להם, ובפרט כי נצטוה לקחת בידו המטה שהיה בו פרח וציץ ושקדים והונח לפני ה' למשמרת לאות לבני מרי, ובהיותו בידו נצטייר בלבו מרי העם הזה, שכמה פעמים התלוננו על ה', לפיכך במקום שהיה לו לדבר אל הסלע, דבר אל העם ואמר להם שמעו נא המורים, וכמו שפירש הרשב"ם: שמעו נא המורים, כמו שהמטה הזה שיש בו שקדים מוכיח שהוא למשמרת לאות לבני מרי. והנה הכעס הוא שגרם לו למרות את פי ה', אך לא על הכעס נענש (כדעת הרמב"ם), אלא על שלא דבר אל הסלע. וכן אמר ר' אלעזר בן עזריה בספרי פרשת מטות (והביאו רש"י), בשלשה מקומות בא (משה) לכלל כעס ובא לכלל טעות.