שד"ל על במדבר ו:ד

1אשר יעשה מגפן היין: לשון עשייה נמצא גם להוראת אסיפה וקנין, כמו עשה את כל הכבוד הזה, כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וכן כאן כל אשר יעשה מגפן היין, ענינו כל הנקלט מן הגפן ופירושו בצדו אפילו חרצנים ואפילו זג. חרצנים הוא לדעתי שם לענבים שכבר נדרכו ונעשו מהם יין, והוא כולל הקליפה והגרעינים שבתוכה, וכמו שאמרו בירושלמי (דמאי פרק א') בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו חרצנים חשובות, ועכשו שאין ענבים מרובות חרצנים חשובות, הכוונה שבזמן רבוי הענבים, אז הענבים שכבר נדרכו לא היו חשובות לכלום, כי לא היו קונים אותן לעשות מהן תֶמֶד (זויער) מאחר שהיין הטוב היה בזול גדול, ובהפך בזמן שלא היו ענבים מרובות היו החרצנים נמכרות לעשות מהן תמד. וכן באמרם (ברכות כ"ב) עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, הכוונה הקליפה עם הגרעינין שבתוכה, הן אמת כי הגרעינין לבדם יש בהם כח מזריע זרע, אבל הבא לזרוע גפן לא יטרח להוציא הגרעינים מן הקליפה, אבל יקח ענבים שכבר נדרכו ויזרעם כמו שהם. ואמנם זג הוא לדעתי שם גרעינים שבתוך הקליפה, ואמר הכתוב שלא יאכל הנזיר אפילו החרצנים שכבר יצא מהם היין, ואפילו זג אחד, אע"פ שאינו מאכל אדם. פירושי הוא כדעת ר' יהודה (נזיר ל"ד), ותרגום אנקלוס הוא כדעת ר' יוסי (עיין שם ל"ט), והלכו אחריו רוב המפרשים ובעלי ספרי שרשים, גם געזעניוס; רק תרגום ירושלמי שנעשה בארץ ישראל שמר הוראת המלות האלו על אמתתה כמו שהיתה מפורסמת בא"י גם בדבור ההמון, לא כן תרגום אנקלוס שנעשה בבבל והקדמונים יקראוהו בשם תרגום בבלי (עיין כרם חמד ' עמוד רכ"ג). ומה שמצינו התנאים ר' יהודה ור' יוסי חולקים בהבנת המלות האלה, אחשוב שכך היה הענין: ר' יהודה פירש המלות לפי מה שהיתה הוראתן גם בימיו, אבל ר' יוסי שהיה מציפורי שהיא בגלי, ואנשי גליל לא הקפידו על לשונם ונשתבש הלשון אצלם, הִרְגִיל עצמו שלא לסמוך על מנהג ההמון, והיה מבקש הוראת המלות בשרשים אשר חוצב מהם, ויען מצא מלת זוג המורה על הפעמון, חשב כי גם זג הוא החיצון, ולא הפנימי. וסרו בזה תלונות החכם Gussetius שהרחיב פה בלעקסיקון שלו (במלת זג) ואמר שאין לסמוך כלל על דברי רז"ל בהבנת המלות כי כבר נשכחה מהם ידיעת הלשון, עד שלא היו יודעים מה הוא חרצן ומה הוא זג. וזה שקר מפורסם, כי מתוך הירושלמי דדמאי ראינו כי בדבורם לא היו מסופקים בהוראת המלות, והמתרגמים הירושלמיים תרגמו כפי משמעות המלות בדבור ההמוני, ורק ר' יוסי שנולד במדינה שלא שמרו יפה את לשונם לא רצה לסמוך על דבור המון עם, והתחכם לפרש מדעתו, והלכו אחריו אנשי בבל בתרגומם המיוחס לאנקלוס.