שבלי הלקט, הלכות מילה ד

1דין ברכת המילה ופירושה.

2תנו רבנן המל אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים ולאחר המילה ופריעה נוטל המברך כוס של יין ומברך בורא פרי הגפן ואחר כך נוטל ההדס ומברך [בורא] עצי בשמים ואח"כ אומר בא"י אמ"ה אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית ובעוד שהוא מברך נוטל מן היין באצבעו ונותן בפי התינוק ואח"כ אומר אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו פלוני ישמח האיש ביוצאי חלציו ותגל האשה בפרי בטנה כאמור ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך ונאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים ונאמר ויעמידיה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם הודו לה' כי טוב והקהל אומרים כי לעולם חסדו פלוני הקטן גדול יהיה יחי הילד ולאביו ולאמו יהא אח לשבעה ואב לשמונה ויש אומרים וגם לשמונה כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים ושותה מן הכוס מעט והשאר שותה אמו של תינוק. ומה שאמר המל אומר המברך אומר לפי שפעמים אין המוהל מברך.

3ובעל הדברות ז"ל כתב לפי שהמוהל (והמוצץ) [מוצץ ו]ידיו ופיו מלוכלכות בדם [ברית] היה מנהג שאחד מוהל ואחר מברך. ומה שאין מברכין שהחיינו על המילה כתב בעל הדברות ז"ל מסתברא לן משום שהיא מצוה דרמיא אבי דינא. ובתוס' מצאתי אמאי לא מברכינן שהחיינו על המילה יש לומר כיון שיש צער לבן לא מתקני ביה רבנן שהחיינו אי נמי שיעור חכמים כן הוא דלא מברכינן שהחיינו אפחות משלשים יום ומילה איתא לפחות משלשים יום אבל פדיון הבן אינו לפחות מל' יום דיצא מכלל נפל בעינן ובברכות פרק הרואה אמרינן הרואה את חבירו לאחר ל' יום מברך שהחיינו.

4ורבינו שמחה ז"ל פי' משום דאיכא שותפות בהדיה כדאמרינן בהרואה קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו על שלו ושל חבירו מברך הטוב והמטיב והכא נמי איכא אשתו בהדיה דניחא לה בבן זכר:

5המל את הגרים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. המל את העבדים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. כתב רב צמח גאון ז"ל מצות מילה בעשרה היכא דאפשר ואי לא אפשר מברכינן בפחות מעשרה. מעתה נפרש הכל. צריך המוהל לברך על המילה קודם שימול דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן.

6כתב בעל הדברות ז"ל שאם היה הנימול גדול צריך לכסוייה ערותיה כשמברך על המילה אבל קטן כתב הרב לא בריר לן מילתא שפיר דאיכא דמדמיה ליה לצואה דלא מפרשינן מינה עד שיאכל כזית דגן ולא צריך למיכסייה ומסתברא דלא הוי ערוה עד שיהא ראוי לביאה כדגרסינן בקרית שמע היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא קרית שמע אלא אם כן טלית מפסקת ביניהן ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר:

7עוד כתב צריך לברך על המילה מעומד (כדי שיברכו) [כדרך שברכוהו] העומדים שם כדגרסינן העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כו'. וכן כתב רבינו טוביה ז"ל דילפינן מספירת העומר שהוא מעומד דילפינן מבקמה ובספירת העומר כתיב לכם וספרתם לכם וכן במילה כתיב המול לכם עד כאן דבריו. [ויש סומכים מדכתיב ויעמוד כל העם בברית].

8ולי נראה שאין טעם בדבר אלא לפי שאינו יכול לימול יפה מיושב כמו מעומד לפיכך נהגו לברך מעומד א"נ מפני כבוד צבור א"נ כדי שישמעו כל העומדין שם הברכה ויענו אמן. עוד כתב בעל הדברות ז"ל מנהג שאבי התינוק עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמרינן בתענית אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו לפיכך התקינו הנביאים הראשונים שיהא מעמד בירושלים [כהנים לוים וישראלים] להודיעם שהן שלוחים [של] כל ישראל:

9ומברכין על המילה בין אם מל אביו של תינוק בין אם מל איש אחר ואין צריך לברך למול אם מל אביו של תינוק:

10כתב רב שר שלום גאון ז"ל אבי של תינוק כשמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו אינו מברך אלא לאחר המילה ואע"פ שאמרו חכמים כל מצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן שאני מילה דחיישינן שמא יתקלקל המילה ומוציא אבי הבן שם שמים לבטלה ולא תקשי מילה עצמה שמברך על המילה קודם שיחתוך. שאינו יכול לחתוך קודם שיברך דבמצוה קא עסיק ואם תאמר א"כ שחיטה ותקיעה ניחוש. לא דמיין הנך תרתי דהנך תרתי בידו ואיכא למימר מצי מקיים להו אבל מילה שהוא ביד אחר מי יימר דמקיים להו הלכך מברך לאחר המילה.

11וכן מנהג בשתי ישיבות וכן כתב רב יהודאי גאון ז"ל וכל כתב בעל הדברות ז"ל כרב [שר] שלום גאון ז"ל ולא מטעמיה דאי משום דלמא מיקלקלא המילה על המילה היכי מברך עובר לעשייתה אלא כל מצוה שהיא תלויה בדבר אחר לא מברכינן אלא לאחר עשייתן כגון מילה שהיא ביד אחר. ואבי הבן מברך וכגון אירוסין שהוא תלוי ביד האשה אינו מברך אלא אחר אירוסין. וכן כתב רבינו יעקב במילה וכן עמא דבר ורבינו יצחק פאסי ז"ל השיב על ברכת אירוסין צריך לברך קודם קדושין וכן המילה מברך אבי הבן קודם המילה שכל המצות כולן מברך עליהן קודם עשייתן חוץ מן הטבילה ומי שאמר שקודם הפריעה יכול לברך שעובר לעשייתו הוא דקיימא לן מל ולא פרע כאילו לא מל ההיא לאו דוקא דפריעה שירי מצוה הוא ואינו עובר לעשייתה. ואם אבי התינוק הוא המוהל מברך על המילה ומברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

12ולרב יהודאי גאון ז"ל נשאל בית דין שמלו במקום אב מי מברך להכניסו ואמר הכל מברכין. וקטן שהוא נולד כשהוא מהול אמרי רבוותא דלא מברכינן על המילה אלא א"כ נראית לו ערלה כבושה דשמא [לאו] ערלה כבושה היא ואין מברכין על הספק אלא להכניסו ואשר קדש מברכינן ובעל הדברות ז"ל כתב דודאי ערלה כבושה היא ומברכין על המילה ואפי' לסברא דרבוותא כיון דקיימא לן דצריך להטיף ממנו דם ברית ליבריך על המילה או להטיף. תשובה לגאון ממזר אע"פ שהורתו באיסור מטיפה כשרה הוא והרי הוא כישראל לענין ירושה ולכל דבר כדתנן מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום וחייב על קללתו ועל הכאתו והרי הוא כישראל לכל דבר ואמרינן מכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר. והלכך מברכין עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל רחמים לא.

13ומה שנהגו לברך על הבשמים לא ידעתי טעם בדבר אלא לפי שמנהג להוליך הדס בכל בתי כנסיות להודיע לעם כי יש שם מילה לעשות הואיל ויש להם הדס מזומן מברכין עליו. ובבראשית רבה פרשה מ"ח אמרינן אמר ר' אייבו בשעה שמל אברהם ילידי ביתו העמידן גבעת הערלות וזרחה השמש עליהן והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת הסמים וכעולה שכולה לאישים אמר הקב"ה בשעה שיהיו בניו של שזה באין לידי עבירות אני נזכר להם אותו הריח ומתמלא עליהן רחמים:

14וכתב ר' בנימין אחי ז"ל נראה שעל כן נהגו לברך על הבשמים בברית מילה:

15עוד נראה בעיני טעם אחר שעל כן נהגו להוליך הדס לברית מילה ולברך עליו שסמכו על הא דאמרינן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות קול ריחיים בבורני שבוע הבן שבוע הבן פי' בשעת השמד היו עושין סימן זה להודיע שיש שם ברית מילה והוא סימן לשחיקת סממנין לכך היו מוליכין הדס שהוא עצי בשמים ומברכין עליו:

16אשר קדש ידיד מבטן. רבינו שלמה ז"ל פי' זה יצחק וידיד קרי ליה על שם אשר אהבת. מבטן. קודם שנולד נתקדש למצוה זו. כדכתיב ואת בריתי אקים את יצחק והיינו מילה:

17בשארו שם. בבשרו שם חוק של מילה וצאצאיו אחריו חתם באות זה של ברית קודש ויש נותנין סמך לדבר אשר קדש ידיד מבטן ר"ת אקים על שם ואת בריתי אקים את יצחק מפי ר' אלחנן ב"ר שלמה ז"ל. ויש מפרשים קדש ידיד מבטן זה יעקב דכתיב ואוהב את יעקב והוא מקודש מבטן דכתיב ושני לאומים ממעיך יפרדו זה לצדקו וזה לרשעו וכשבאנו לברך על קדושת השאר וחתימת צאצאים באות ברית קודש לא תמצא זה לא באברהם ולא ביצחק אלא ביעקב. ויש מפרשים שנולד כשהוא מהול. ובפסיקתא דריש ליה על אברהם אבינו והקב"ה קדשו מבטן דאתיא ידיעה [ידיעה] מגזירה שוה מירמיה. דבירמיה כתיב בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובאברהם כתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו מה ירמיה קדשו מבטן כדכתיב ובטרם תצא מרחם הקדשתיך אף אברהם נתקדש בטרם צאתו מרחם:

18להציל ידידות שארנו משחת. גהינם דכתיב גם את בדם בריתך שילחתי אסיריך מבור אין מים בו:

19בא"י כורת הברית. פי' רבינו שלמה ז"ל אע"ג שבירך על המילה חוזר ומברך כורת הברית מפני שניתנה מצוה זו לאבות מה שאין כן בכל המצות:

20יהא אח לשבעה ואב לשמונה. יש מפרשין יהא אח לשבעה זה אפרים דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגם לשמונה זה מנשה דכתיב ביום השמיני נשיא לבני מנשה וכן הוא אומר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. ואימתי יברך ישראל את הברכה זו בברכת המילה:

21ובאגדה אמר ר' זעירא שיחתן של בני ארץ ישראל תורה הוא שהן אומרין תהא אח לשבעה ואב לשמונה ר' יהושע בן לוי אומר זה אברהם שהוא אב לשמונה ליצחק ולישמעאל ובני קטורה זמרן ויקשן ומדן ומדין וישבק ושוח. אח לשבעה זה יצחק שהוא אח לישמעאל ולבני קטורה ר' ישמעאל אומר זה ישי [ולו שמונה בנים] שהוא אב לשמונה שנאמר ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי ולו שמונה בנים יהי אח לשבעה זה דוד שהוא אח לשבעה:

22והיכי דאית ליה תרי ינוקא למימהל בחדא בי כנישתא כיון דלא אפשר לממלינהו כחדא גופין מוחלקין נינהו וצריכה ברכה אכל חדא וחדא ולא דמי לשחיטה דמברך חדא ברכה על כמה בהמות דהתם אפשר למישחט תרווייהו כחדא כדתנן השוחט והתיז שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה אבל הכא לא אפשר כן כתב בעל הדברות ז"ל וסברא הוא שהרי כל אחד [ואחד] מצוה בפני עצמה זה מצותו על אביו וזה מצותו על אביו אם כן תרתי מצות נינהו ואין עושין מצות חבילות [חבילות] ואין מברכין שתי ברכות על כוס אחד הלכך אפי' אם שניהן תאומים מאב אחד הואיל ואי אפשר למול שניהן כאחד צריך לברך על זה וחוזר ומברך על זה. והיכי דמיקלע יום מילה ביום הכיפורים אמרי רבוותא קמאי ז"ל מברך על הכוס ומנהגנו הוא להניחו עד מוצאי יום הכיפורים ואמו של תינוק שותה אותו ואע"ג דאיכא למימר ליטעמיה לינוקא שלא הגיע לחינוך וטפי דטפי איכא למימר דלא צריך אלא מיהו הכי מנהגא מאי אית למימר דילמא משתפיך אין מבטלין מנהג בכך.

23ובעל הדברות ז"ל כתב דלא סבירא ליה דאטו במקום איסורא כי נהגו מנהגא מי שבקינן [להו] והכא דאיכא איסורא דכיון דפסק דמשתעי ביני ביני מקמי דלטעום בעי לברוכי (זימנא) [ברכה] אחריתא דהא קמייתא ברכה שאינה צריכה היא דהא עובר משום לא תשא ומסתבר לן ביום הכפורים ובט' באב לא מברכינן כלל אכסא ועבדינן כדוכתא דלא שכיחי חמרא ולא מצינן למימר ליטעמיה לינוקא דלית הלכתא כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למיסרך כדאיתא בעירובין אבל בשאר תעניות דקיי"ל רצו אין מתענין מברכינן אכסא דאע"ג דאמרינן המברך צריך שיטעום הני מילי היכא דאפשר אבל הכא דלא אפשר יהבינן לינוקא דלטעמיה ונפיק כדגרסינן בפרק ראוהו בית דין לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן אבל פורס [אדם] לבניו ובני ביתו כדי לחנכן במצות ואע"פ שהוא אינו אוכל אלא בניו אוכלין מותר ש"מ (תחלה) [לכתחלה] צריך שיטעום אבל במקום חינוך אי נמי במקום דלא אפשר שרי וכן כתב ר' שמעון קיירא ז"ל בהלכות גדולות. וכד מהלין ביום הכיפורים לא בעי כוס אבל בשאר תעניות אי בעי מייתי ואי לא בעי לא מייתי לית לן בה.

24ורבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל השיב על יום המילה שחל בתענית צבור שמברך על היין ואינו טועמו והמנהג תורה הוא שאינו צריך לטועמו ולא למיתבי לינוקא דאתי למיסרך אלא לישהי עד לאורתא ולישתייה אימיה דינוקא כי בעי למיתב בתעניתא דאמרינן המברך צריך שיטעום וכי טעים ליה אחריני שפיר דמי מדמקשינן ביום הכיפורים לימרו זמן על הכוס וליתביה לינוקא ומפרקינן דאתי למיסרך טעמא דאתי למסרך הא ליכא למיחש למסרך כי טעים ליה אחריני שפיר דמי. וששאלת כמה שיעור טעימה גבי מקדש הוא דבעינן מלא לוגמיו ואפילו הכי ביומא דתעניתא אסור למיטעם ואע"ג דאמרינן היושבת בתענית טועמת את תבשיליה ואין בכך כלום הני מילי טעימה בעלמא בלא בליעה ואם בולעת קימעא אין בכך כלום אבל למברך בעינן מלא לוגמיו לשתות דבמלא לוגמיו מייתבא דעתיה כדאמרינן גבי יום הכיפורים שתה מלא לוגמיו חייב:

25ואם חל מילה בתשעה באב נוהגין בוורמישא מחצות היום מוהלין דקודם ו' שעות עדיין שעת אבילות ומצות מילה קיבלו ישראל בשמחה כמו תורה שנא' שש אנכי על אמרתך. וביום הכיפורים יוצאין לאחר קריאת ספר תורה קודם שמתחילין מוסף ומוהלין ואח"כ נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפלת מוסף עד כאן תשובתו.

26ור' בנימין אחי כתב דאפי' על היין מצינן למימהל ויהבינן ליה לינוקא וליכא למיחש דלמא אתי למיסרך לפי שאינו דומה לקידוש על הכוס בלילי יום הכיפורים דהתם מילתא דקביעא הוא וכיון דחזו דכל שתא ושתא יהבא ליה כסא דקדושה בההיא יומא מימר אמר דינא הכי כשאר ימים טובים דמקדשין בהן על הכוס ואתי למיסרך אבל הכא דאתא למיקלע זימנא וזימנין לא איקלע ליכא למיסרך מידי ותו דהכא לאו כל שעתא ושעתא לחד ינוקא יהיב ליה אבל התם לגבי קדוש כל חד וחד יהיב ליה לינוקיה דכולהו בעי לקדושי הלכך אתי למסרך ואי משום טעימת תינוק הנימול אינו כלום שאין בה שיעור טעימה מכל מקום אם מלו בלא יין אין בכך כלום: