שואל ומשיב מהדורא קמא ג:רטו

1למשכיל אחד אשר שאל במ"ש התוס' בפסחים דף י"ח ד"ה הא להקשות כיון דפרחה מהן טומאה חמורה טומאה קלה נמי לא לטמאו והקשה לציון הזה אין לו דורש למה לא הקשו תיכף ניהו דט"ח לא מטמאו ט"ק לטמאו הי' להם להקשות כן יפה העיר בזה וכן העירו האחרונים אך לפע"ד נראה דל"ק דהנה באמת דברי התוס' צ"ב דמה קושיא דגם ט"ק לא לטמאו כיון שאין סופו ליטמא ט"ח דזה דוקא בבשר הפורש מן החי שזה נפרש מהדבר שסופו לטמא ט"ק אבל כאן גוף המי חטאת נתבטלו מט"ח בשביל שהוא במעי הבהמה ואינו עוד למשמרת וע"ז אמרי ניהו דט"ח לא מטמא שאינו נקרא מי חטאת אבל משקים טמאים עוד נשאר עליהם דהו"ל כאלו נגעו במי חטאת או כנגעו בשרץ וא"כ מה ענינו שאין סופו לטמא ט"ח אטו משקין טמאים בשביל שנגעו בשרץ אינם מטמאין בט"ק אף שאין סופן לטמא ט"ח ובפרט דכאן אמרינן דלענין זה עוד לא נתבטל שם טומאה מיניה וחפשתי בר"ש במשנה זו פ"ט דפרה וראיתי שכתב לישב כן דעדיין נשתייר ט"ק עליהם וכפי הנראה שכוון לזה אך לפע"ד נראה דזה תלוי בשני הפירושים במה נתבטלו מי חטאת דלטעם הספרי דאינם עוד למשמרת א"כ שפיר יש לומר דמ"מ שם טומאה קלה לא פרח ממנו אבל אם נימא דנפסלו בשביל היסח הדעת א"כ היאך שייך לומר דמ"מ נגע במי חטאת הא כבר נפסל ממי חטאת לגמרי וז"ב ומעתה בשלמא על ר"י דאמר דנתבטלו במעיה והיינו כדמפרש בספרי דאינו עוד למשמרת וכמ"ש בד"ה בטלו והר"ש שם שפיר הקשו בש"ס ניהו דאינו מטמא ט"ח טומאה קלה לטמי דמ"מ אשתייר שם ט"ק דהוה כנוגע במי חטאת בעוד שלא נתבטלו וכמ"ש הר"ש אבל לרבנן דאמרו דמטמא ט"ח וע"ז פריך הש"ס הא בשרה טמא קתני ופירשו התוס' דמשמע דוקא בשרה אבל אדם וכלים לא מטמו דנפסלו בהיסח הדעת וכיון שנפסלו בשביל היסח דעת שוב שפיר הקלו דא"כ פרח טומאה לגמרי ול"ש לומר דהו"ל כנגעו במי חטאת דהא נפסל ממי חטאת כל ששתה בהמה ממנה וא"כ גם ט"ק לא מטמו דבעי הכשר שרץ דניהו דהכשר מים לא שייך במשקה דמים לא בעי הכשר מים אבל הכשר שרץ צריך וז"ב אך מה דק"ל בגוף המשנה הוא דבין לרבנן ובין לר"י הא טומאה בלועה הוא ולא מטמא כמבואר בחולין דף ע"א ובשלמא לרבנן יש לישב לפי מה דנחלקו אביי ורבא בנדה דף מ"ב אם בית הבליעה הוה בליעה או בית הסתרים ולרבא הוה בית הסתרים וניהו דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא אפשר דרבנן מטמאו במשא עכ"פ אינו בטל ומטמא אבל לר"י מ"פ הש"ס דניהו דט"ח לא מטמא טומאה קלה מיהא לטמא הא נגיעה ל"ש בטומאה בלועה כמבואר בחולין שם בכל הסוגיא דאף בבהמה שייך טומאה בלועה יעו"ש וגם לרבנן צ"ע מה מקשה הא בשרה טמא קתני הא משום נגיעה לא מטמא כלל דהו"ל בלועה או בית הסתרים עכ"פ וצע"ג ועיין ברמב"ם פכ"ה מטומאת המת הי"ב ופ"א שם ולגודל חומר הקושיא הייתי נדחק לומר דמה שנחלקו רבנן ור"י הוא בכגון שנשחטה הבהמה והוציאו המי חטאת בגלוי כגון שקרעו הבני מעיה וא"כ היא כבר טומאה גלוי' דרבנן ס"ל דכל מע"ל עדיי' לא נפסל המי חטאת ומטמא הבשר ור"י ס"ל דכבר נתבטל המי חטאת והן נסתר מחמתו תירוצו של הר"ש דעדיין נשתייר הט"ק כאשר הי' דקבלה ממי חטאת בעוד שהי' מטמא ט"ח דלפמ"ש בעוד שהי' בבית הבליעה בחייה הי' טומאה בלועה דאף אם הי' נוגע מעש טהרה בטומאה בלועה אינו מטמא וכדאמרו בחולין שם כגון שבלע שני טבעות וכו' ואימת מקבלת טומאה לאחר שנקרע וכבר נפסל ממי חטאת דנפסל בהיסח דעת וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא ובזה י"ל דלכך לא הקשו התוס' לעיל לרב יהודה דלר"י דאינו נפסל בהיסח הדעת וטעמא דר"י משום דאינו למשמרת וכל שנקרע והוא למשמרת שפיר יכול לקבל טומאה קלה עכ"פ דלא נפסל רק ממי חטאת בשביל גזה"כ דבעינן למשמרת וכל שיוכל להיות למשמרת ניהו דמ"מ נפסל ממי חטאת משום שכבר לא נשמר אבל עכ"פ טומאה קלה יש לה וז"ב ודו"ק אבל אמת כי יש לדחוק כן אבל פשטת הלשון לא מורה כן וצע"ג. אח"כ ראיתי כשלמדתי מס' כלים פ"ח משנה ה' גבי תרנגול שבלע דשם מבואר דכל שמת הבע"ח שוב מטמא אף שהוא בלוע וא"כ ל"ק הקושיא שהקשיתי ועיין ברמב"ם פרק כ' מטומאת מת ה"ה. ומדי דברי זכור אזכור בדברי הראב"ד שהשיג שם על רבינו מספוג דמשמע דוקא בשביל שסוף המשקה לצאת הא לא"ה בלוע אינו מטמא ועיין בראב"ד פי"ד מכלים ה"ג גבי ספוג שהראב"ד השיג על רבינו והכ"מ לא ידע מקורו ולפע"ד כוון למ"ש כאן דדוקא בספוג כיון שעשוי ליכנס לכך מועיל שסוף המשקה לצאת לא בשאר בלועים ודו"ק.

2והנה בהא דאמרו בפסחים דף י"ח רב אשי אמר לעולם בטלו במעיה לגמרי משום דהו"ל משקה סרוח לכאורה תמי' לי טובא דהא הרמב"ם פ"א מטומאת אוכלין הלכה כ"א כתב דכל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הרי"ז בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם ע"ש ואם כן אמאי בטל במעיה הא ניהו דנעשה סרוח מכל מקום היא בטומאתו כיון שמתחלה נטמא קודם שנפסד וא"ל דניהו שלא יצא מטומאתו היינו לעצמו אבל לא יוכל לטמאות להבהמה שכבר נפסד דז"א דכיון שנשאר בטומאתו ממילא מטמא אחרים וכן משמע בפסחים דף מ"ה דכ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב מטמא טומאת אוכלין ואם כן מה מועיל משקה שסרוח אך נראה דמכאן ראיה ברורה לשיטת רבינו דס"ל דדוקא כשנטמא ואחר כך נסרח הוא דלא פקע הטומאה ממנה אף שנסרח אבל לקבל טומאה כל שנפסל מאכילת אדם אינו מטמא ודלא כראב"ד דס"ל דגם מקבל טומאה לכתחלה כל שלא נפסל מאכילת כלב ובתשובה הארכתי בזה ולפ"ז כאן דבעוד שלא נפסל ממי חטאת לא נטמא מתורת משקין טמאים ואימת מקבל תורת משקין טמאין משהוא במעיה דנפסל ממי נדה משום היסח הדעת וכמ"ש התוס' דדוקא במעיה ולא כשאינם במעיה ע"ש וא"כ אז נעשה סרוח ואינו ראוי לאדם עכ"פ ושוב אינו מקבל טומאה וז"ב מאד ובזה נראה דלפמ"ש התוס' בשם התוספתא דמפרש דטעמי' דר"י משום דכתיב למשמרת יצא אלו שאינן למשמרת הואיל ששתתה מהן פרה ולפ"ז נראה לי דהתוספת' פליג על מה שנראה מלשון המשנה דדוקא במעיה וגם בפיה נפסל דאינו למשמרת עוד ולפ"ז נ"ל דכיון דאז לא נסרח עדיין טרם שבא אל מעיה דהרי לא נפסל בחזר והקיאן קודם קידוש רק משום דאינו תלוש להכלי או משום מלאכה ולא משום שהוא משקה סרוח ואינו ראוי להזאה וע"כ דלא נפסל בשביל זה קודם שבא למעיה וא"כ כבר קבלה טומאה ושוב ל"ש משום משקה סרוח. ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם פט"ו מפרה ה"ז הטעם משום שאינן שמורים למי נדה ולא הזכיר כלל טעמיה דרב אשי משום משקה סרוח ולפמ"ש א"ש דל"ש כלל טעמי' דר"א לשיטתי' וכמ"ש וע"כ לא הזכירו וס"ל דלכך אינו טמא דלטמא אחרים לאו דאורייתא ועצל"ח ולכך לא גזרו בזה ועיין בתוס' שהקשו כיון דפרחה מהן טומאה חמורה ט"ק נמי לא לטמא ומשמע דהטומאה קלה אינו רק לאחר שפרח הטומאה חמורה והיינו לאחר שנפסל ממי נדה וא"כ שפיר תירוצא דר"א דמשקה סרוח הוא וכמ"ש ובזה יש לישב הנדון הנ"ל דבאמת בהס"ד ל"ק כלל קושית התוס' די"ל דקודם שפרחה הטומאה חמורה ג"כ מטמא משום משקין טמאים וא"כ א"צ הכשר ורק דבטלו במעיה וטומאה חמורה אבל טומאה קלה מטמא והא דמקשה דסמך על הקושיא שאח"כ והא בשרה טמא קתני ולכך לאחר שהקשה והא בשרה טמא קתני שפיר הקשו התוס' דאיך אפשר שתטמא בשרה לת"ק והא פרחה הטומאה אבל לר"י שפיר י"ל דבמעיה בטל לענין טומאה חמור' וכדמשני באמת ובלא"ה י"ל דזה ידע המקשן ג"כ דבטל משום משקה סרוח רק דס"ל להמקשן דכל שכבר נטמא אף שנסרח אח"כ א"י מידי טומאתו לט"ק עד שנפסל לכלב כמו דס"ל לבר פדא בבכורות דף כ"ג ולט"ח סגי באינו ראוי לגר וא"כ ל"ק קושית התוס' ובאמת כל שכבר נטמא משום משקה נשאר בטומאתו אף שפרח ממנה טומאה חמורה דדוקא כשפרחה ט"ח מצד עצמ' הוא דאינו מטמא ט"ק עוד דצריך הכשר אבל כאן משום דסרוח הוא דאינו מטמא וא"כ ל"ק קושיות התוס' אבל על הת"ק שפיר מקשה דהוא ס"ל בשרה טמא והיינו משום דנפסלו בהיסח הדעת וא"כ אינו ראוי מצד עצמותה וכמו שהקדימו התוס' וא"כ שפיר הקשו דשוב גם טומאה קלה לא תטמא אבל לר"י דאמר דבטלו במעיה והיינו במעיה דוקא ולא בפיה וא"כ שפיר י"ל דבטל בשביל שאינו ראוי לגר לכך אינו מטמא ט"ח אבל טומאה קלה עדיין בטומאתו ושפיר הקשו וז"ש אח"כ בטלו במעיה אבל בפיה לא בטלו וגם לציון הזה אין לו דורש דהי' להם לכתוב זאת על גוף המשנה שהביא למעלה ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ובמ"ש מיושב היטב מה דק"ל טובא דמה משני רב אשי על ר' יהודה דס"ל דבטל במעיה משום דמשקה סרוח הוא והרי המעיין בתורת כהנים פרשת שמיני על פסוק וכל משקה אשר ישתה בכל כלי אמר דר' יהודה ס"ל אשר ישתה זה הדם ור"א ס"ל דאשר ישתה פרט למשקה סרוח א"ל אין המים יוצאין לא לידי עופות ולא לידי פרה הרי דר"י לא ס"ל דאשר ישתה ממעט משקה סרוח ולפמ"ש א"ש דיש לומר דר"י הם הא"ל וס"ל דכל שכבר נטמא אין יוצא מידי טומאתו אף שנסרח אח"כ ור"א פליג וס"ל דאף שנטמא ואח"כ נסרח אינו טמא וכמ"ש הכ"מ שם לחד לישנא ע"ש ועיין בקרבן אהרן שם שכתב ככל דברי הכ"מ וגם מ"ש הכ"מ בהלכה י"ח שם והביא ראיה מהך דכריתות כתב ג"כ הק"א שם מדעתא דנפשיה וא"כ גם ר"י ס"ל דכל שנסרח קודם אינו מקבל טומאה וא"כ שוב אינו מקבל טומאה ודו"ק היטב ובזה מיושב ג"כ מהא דאמרו שם במס' פרה פ"ט שם לעיל מיניה דהך דפרה ששתתה דמי חטאת שנפסל לא יגבלם בטיט כדי שלא יבא לידי תקלה ומשמע דמטמא אדם וקשה מ"ש מפרה ששתתה דבטל במעיה לגמרי וגם לת"ק אינו מטמא רק בשרה כדאמרו בפסחים שם וכבר עמד בזה בצל"ח ונדחק ולפמ"ש א"ש דהרי הרמב"ם בפט"ו שם ה"ב כתב דמי חטאת שנפסלו כגון ששתתה מהן בהמה או שהי' בו כל הדברים הפוסלים שאם נגע בהן הטהור לתרומה נטמא כן לנגע בידי' או בשאר גופו ולפ"ז שפיר לא יגבלם בטיט שמא יגע בהן הטהור לתרומה ולא טהור לחטאת ויטמא בהן אבל במעי פרה בטל ואינו מי חטאת עוד דאינו למשמרת ולטעמי' דר"א משום דהוה משקה סרוח ולכך אינו מטמא אדם כלל וז"ב כשמש והנה המלמ"ל פ"ט מפרה הי"ב כתב בשם התוס' פסחים הנ"ל דדוקא קודם קידוש נפסל בשתית פרה אבל לאחר קידוש אינו נפסל בשתיית פרה ולפע"ד ז"א לשיטת הרמב"ם דע"כ לא כתבו התוס' זאת רק אם נימא דבטלו במעיה משום היסח הדעת א"כ שפיר בעודנו בפיה לא פסול משום מלאכה לאחר קידוש וגם משום היסח הדעת לא פסול דעוד לא הסיח דעתו לגמרי דאולי תקיא עוד אבל לפי מה דמסקי התוס' דפסול משום דאינו למשמרת וזה הטעם כתב רבינו בפט"ו ה"ז א"כ גם לאחר קידוש נפסל בשביל זה שאינו עוד למשמרת וז"ב לדעתי ועיין בפרק עשירי מפרה ה"ד דהמוליך מים לקדשן וא"צ למים שנתקדשו לא יפשול לאחוריו והראב"ד תמה ע"ז דלאחר קידוש אין המלאכה פוסלת ואמאי תפסול היסח הדעת וכתב הכ"מ דרבינו לשיטתו דס"ל דמלאכה אינו נפסל בשביל היסח הדעת רק משום מלאכה וא"כ יש לומר דניהו דמלאכה אינו פסול לאחר קידוש אבל היסח הדעת פוסל ע"ש והנה הוא כתב כן מצד הסברא והן הן דברי התוס' דלכך בטלו במעיה משום היסח הדעת דפוסל אף לאחר קידוש ובספרי מפרש משום דכתיב למשמרת וא"כ כדברי רבינו מבואר ודבריו נובעים נוזלים ממקור מים חיים והאיר ד' עיני ומצאתי בירושלמי ברכות היה קורא וז"ל אר"ח אף מי שהי' מימיו על כתיפו הר"ז קורא שמע ומתפלל ר"ח אמר ק"ש ותפלה א"צ כוונה אמר ר"מ קשייתי' קומי' קיימתיה כי דמך ר"י וכו' הגיעוך סוף מלאכת המים שאינם מחוורים ד"ת והמפרש נדחק שם שלא כדת והיטב אשר דיבר בזה הגאון מוהרח"י בסוף קונטרס על שיקול הדעת דקאי מי שהי' לו מים על כתיפו מי נדה דאסור בהסחת הדעת ומזה דייק דק"ש א"צ כוונה דאל"כ אסור משום היסח הדעת וע"ז אמר דמ"מ תפלה ודאי צריך כוונה וא"כ מהראוי שתפסול וע"ז משני דס"ל דהיסח דעת אינו פסול תורה רק מדבריהם ולכך הקשו בו לק"ש ולתפלה וכתב הגאון דזה דוקא לשיטת הראב"ד דס"ל דמלאכה פסול בשביל היסח הדעת כמ"ש בפ"ז מפרה אבל להרמב"ם דהוא משום מלאכה א"א לפרש כן וכתב דהכוונה להרמב"ם דגוף מלאכתו והולכתו לקדש אינו ד"ת ע"ש ובאמת אף שהיטב לראות דמי שהי' מימיו על כתיפו קאי על מי חטאת ודבריו ראויים אליו אבל בסוף דברי הירושלמי אין דבריו מחוורים דל"מ לשיטת הרמב"ם דפשיטא דזה לא יכחיש שום אדם דמלאכה פוסל במים מן התורה וכן לשיטת הראב"ד דמלאכה הוא משום היסח הדעת בודאי הוא פסול תורה אבל לפמ"ש יש לפרש דאדרבא לשיטת הרמב"ם א"ש ברווחא דדעתו דקודם הקידוש נפסל משום מלאכה ולאחר הקידוש נפסל משום היסח הדעת ומשום דכתיב למשמרת מי נדה א"כ שפיר יש לומר דלאחר קידוש שאינו נפסל משום מלאכה עוד ורק משום דכתיב למשמרת שלא יסיח דעתו א"כ י"ל דזה אינו ד"ת מדרבנן וזהו דקאמר הירושלמי הגיעוך סוף מלאכת המים דהיינו לאחר קידוש שקודם קידוש הוה תחלתו של מים ולאחר קידוש הוא סופו ובזה אינו רק מדרבנן ולכך לא החמירו בו לענין ק"ש ותפלה וז"ב כשמש ומדוקדק לשון הירושלמי הדק היטב ומזה ראיה ברורה לשיטת רבינו והתוס' הנ"ל.

3ובזה מיושב היטב מ"ש רבינו בפ"ז מפרה הלכה י"ח שחט את הפרה ונשחטה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשירה שהרי לא נתכוין למלאכה ותמה הכ"מ שזה היפך דברי הש"ס בחולין דף ל"ב דאמר רבא דלר"נ פרה פסולה ולפמ"ש א"ש דהרי הראב"ד בפ"ז כתב שמלאכה פוסל בשביל היסח הדעת וכתב שיש לזה שורש בגיטין והיינו בדף נ"ג שם בהא דאמר דאסח דעתי' ועכ"מ שם ויבואר לפנינו אבל שטת רבינו דמלאכה אינו נפסל משום היסח הדעת ולפי"ז במי חטאת לא נפסל רק קודם הקידוש משום מלאכה ולאחר הקידוש נפסל משום היסח הדעת וזה אינו רק דרבנן וכמ"ש וא"כ ה"ה בפרה עצמה יש לומר דדוקא בתחלה קודם שחיטתה הוא דנפסל משום מלאכה ולאח"כ לא נפסל רק משום היסח הדעת והרי הראב"ד כתב דנפסל משום היסח הדעת ע"ש בפ"ז ה"א וא"כ ממילא גם לרבינו הוא כן תחלתו של פרה נפסל משום מלאכה ואח"כ אינו רק משום היסח הדעת ואינו רק דרבנן ולכך לא נפסלה הפרה ורבא לשטתו דס"ל בגיטין שם דפסול מלאכה משום היסח הדעת וכמו שנסתייע הראב"ד מגיטין דף נ"ג שם וא"כ שפיר אמר דפסול לר"נ משא"כ רבינו דפוסק בזה כהירושלמי דהיסח הדעת אינו רק דרבנן ולכך הפרה כשרה וז"ב לאמיתה של תורה לפע"ד והנה הכ"מ בפ"ז מפרה שם כתב דלדעת הרמב"ם יתפרש הך דגיטין כמ"ש הר"ש בפ"ט מפרה במשנה דשתתה בהמה או חיה דמיירי במי שאינו בעל המים שאינו פוסל משום מלאכה רק משום היסח הדעת וראיתי בחזון נחום על סדר טהרות פ"ז משנה ב' שתמה על הכ"מ דלמה הוצרך למשכן נפשי' ולומר דמיירי באינו בעל המים הא אף בבעל המים ס"ל דנפסל משום היסח הדעת לאחר קידוש וכמ"ש בפ"י מפרה הנ"ל ובמחכ"ת הנ"ל זה ליתא דשם ע"כ באינו בעל המים דשם פוטרו מדיני אדם וחייב בד"ש וא"כ ע"כ באינו בעל המים מיירי וז"ב אך גוף דברי הר"ש צ"ב דלמה באחר לא יפסול משום מלאכה רק משום היסח הדעת ולפע"ד נראה דבאמת אם נימא דאין אדם אוסר דבר שא"ש אף במעשה א"כ שוב א"י לפסול מימיו של חברו אף כשעשה מלאכה דבודאי לא נקרא רק מעשה זוטא וגם אולי אף במעשה רבה לא מצי למפסל כמבואר בסוגיא דרבוצה וביו"ד סי' ד' וא"כ לכך ל"מ אחר למפסל רק בשביל היסח הדעת וסוף הסיח דעתו והרי בעי משמרת וכעין מ"ש הרא"ה דמ"מ אסור באכילה דהוא לא שרי לה וז"ב ובזה יש לישב דברי רבינו הכ"מ בפ"ג מפרה שם שכתב א"נ י"ל לדעת רבינו דהתם בשלא עשה מלאכה בגופו אלא בכנגדו לכך לא מפסל אלא משום היסח הדעת והוא תמוה דמה תירוץ הוא זה דהא הן הן דברי הראב"ד דכל שאינו מלאכה בגופו לא נפסל משום מלאכה רק משום היסח הדעת וא"כ מבואר כשיטת הראב"ד וכבר התפלא בזה החזון נחום ובאמת שהוא תימה רב' ולפמ"ש י"ל דהכ"מ הכי קאמר די"ל דבאמת מלאכה פוסל אף בלא הסיח הדעת רק דשם דע"כ מיירי באינו בעל המים דאל"כ לא שייך לחייב בד"ש דהא עשה בעצמו הנזק לעצמו וע"כ דמיירי באחר אם נימא דבמעשה מצי לאסור וכדנחלקו בזה האמוראים בסוגיא דרבוצה וא"כ לכך ע"כ צ"ל דנפסל בהיסח הדעת בלא עשה מלאכה בגופו וא"כ לא עשה מעשה וא"י לאסור כ"א בשביל היסח הדעת אבל בעשה מלאכה ויכול לאסור א"צ היסח הדעת אבל בבעל המים בעצמו שפיר אוסר במלאכה אף בלי היסח הדעת וז"ב ודו"ק היטב ובזה מיושב קושית החזון נחום דהקשה דלמה נקט רבא בכנגדן והא אף בגופו לא נפסל כל דלא אסח דעתי' באחר שאינו בעל המים ולפמ"ש י"ל דרבא ס"ל דבעשה מעשה אוסר וא"כ אף אחר היה יכול לאסור כל שעשה מעשה בגופו וז"ב ובזה יש לישב גם מ"ש החזון נחום דמ"ש בפרה דתולה רבינו הטעם הפסול משום היסח הדעת ומפיק לי' מלעיני' ומ"ש כאן במי חטאת דכתבד מלאכה מפסול משום מלאכה ולפמ"ש א"ש דבאמת היסח הדעת דמי חטאת דהוא לאחר קידוש דמבואר בירושלמי דאינו רק דרבנן לכך ע"כ מלאכה דפסלו תורה אינו בשביל היסח הדעת ולכך הפריד הענינים אבל שם בפרה דמבואר בקרא דלעיניו שלא יסיח דעתו וא"כ לכך כתב משום היסח הדעת.

4ובזה יש לישב הרבה קושיות של החזון נחום והרבה יש להאריך ואכ"מ ודו"ק היטב כי ת"ל נתבררו ונתלבנו הדברים ומובטחני כי דברי הרמב"ם יש להם פנים בהלכה לפמ"ש וזכותו יגן עלי כי ישבתי דבריו על שרש ההלכה ובמ"ש למעלה דנ"מ בין הטעם דמשמרת ובין טעם דהיסח הדעת בעוד בפי הפרה מצאתי בחזון נחום בפ"ט מפרה משנה ח' שכ"כ בהדיא ושמחתי שכוונתי לדעתו הרמה והנה דברי התוס' בפסחים ד"ה בטלו שכתבו דמיירי הך דכל העופות פוסלין מי חטאת קודם קידוש סותרין למ"ש בעצמם בגיטין דף פ"ו ד"ה כל ואף אם נימא דבעלי התוס' הרבה היו ונחלקו בפירוש המשנה אבל דברי המהרש"א בגיטין שם צע"ג שלא הזכיר על דל שפתיו דברי התוס' בפסחים הנ"ל ולדבר הזה העירני הרב החריף מו"ה מאיר בראם ני' וכעת צ"ע.

5והנה בהא דאמרו בברכות דף נו"ן הא דתני בולען במשקין והביא הרא"ש בשם הר"ח דאדחו להו מתורת משקין שאינם ראויים לשתות לכל אדם לכך בולען בלא ברכה ולכאורה תימה דמשמע תיכף בבואו לתוך פיו בטל להו מתורת משקה וכאן משמע דדוקא במעיה בטלים ולא בפיו וכ"כ התוס' וצ"ל דלענין טומאה ודאי לא בטלי רק מתורת ברכה אדחי להו ע"ש ודו"ק ועיין כתובות דף למ"ד גבי זר שבלע משקין דמשמע דמשעה שבלע בפיו שוב אינם ראויים עוד וזה ראיה להר"ח ועיין בשטה שם. ודרך אגב אזכיר מה דק"ל טובא בהא דאמרו ביומא ב' וחגיגה כ"ג ובפרה פ"ג מ"ז דמטמאים היו את הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים שהי' אומרים במעורבי' השמש היתה נעשית והביא הר"ש והתוס' בחגיגה שם דברי התוספתא במעשה בצדוקי שהי' רוצה לעשות במעורבי השמש ושמע ריב"ז וסמך ידו עליו וירד וטבל וכו' והרי הר"ש מביא שם משנה ד"ה שישמעאל בן פיאבי עשה במעורבי שמש והיה דן עליו שעשה יותר בקדושה וחכמים אמרו שישפוך כדי שלא להוציא לעז על פרות הראשונות ובאמת ע"ז יש לדון ועיין ג"ה סי' קכ"ה ס"ק ל"א ומ"ש שם על הגליון ולמה לא אמרו שאסור משום שמחזיק ידי הצדוקים והפושעים ח"ו שהיו אומרים במערובי שמש היתה נעשית וצע"ג. והנה דרך אגב אזכיר מה שנשאלתי מהרב מסקאהל במ"ש הרמב"ם פי"א מפרה משנה א' דלכך אם מצאה מכוסה פסול משום דרוב טמאים הן וע"ז הקשה דא"כ היאך אמר ובנדה תלינן באפר טהור והתוס' הקשה כן מחולין דף י' ותירוצם ל"ש לזה דאם רוב טמאין ל"ש לתלות באפר טהור ע"ש ובנדה דף ד' ולפע"ד לק"מ ואדרבא הרמב"ם מתרץ קושית התוס' דלענין חטאת כיון שעשו מעלה א"כ לענין חטאת רוב טמאים לגבי' אבל בשאר טומאות תלינן בו דם טהור וז"פ וברור: