שואל ומשיב מהדורא קמא ג:סה

1שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג ומופלא וכו' מוה' פליק ני' בדבר אשר אירע לקרובו שנשתדך עם בנו עם אחד ואירע שהמירה אחות המשודכת וע"כ קרובו נסוג אחור מהשידוך ושאלת ע"ז ע"ד הקנסות והבאת דברי הש"ע אהע"ז סי' נ' ס"ה דיכול לחזור בו והנה זקני הח"ץ ז"ל סי' מ"א תמה ע"ז דהמקור היא מתשובת הרא"ש ואחריו המהרי"ק סי' ק"א דאמדינן דעתו דאדעתא דהכי לא התחייב עצמו וע"ז תמה מדברי התוס' בכתובות דף מ"ז דלא אמרינן הכי אלא כשהדבר תלוי בדעתו לבד אבל כל שהדעת שכנגדו הוא להיפך וע"ד כן נכנס מה מועיל דעתו לב"ד ע"ש שהאריך בזה ולכאורה רציתי לומר דהרא"ש בשיטת רבו מהר"ם מרוטנבערג סובב הולך דס"ל דאף בדעת אחרת אמרינן אומדנא וכמ"ש המרדכי פ' החולץ משמו גבי יבמה שנפלה לפני מומר דאמרינן אומדנא דאדעתא דהכי לא היתה נישאת ואף דתה"ד סי' רי"ג הביא בשם אחד מן הגדולים שהביא דברי התוס' אלו וכתב דמן הנשואין ל"ש אומדנא כדי שלא יהא בעילתו ב"ז גמרה וקדשה ע"ש אבל מן האירוסין פשיטא לי' דאף כשיש דעת אחרת אמרינן אומדנא וא"כ גם הרא"ש ס"ל כן ומצאתי במלמ"ל פ"ו מזכי' בהתשובה סם שהביא דברי שו"ת הרא"ש במי שנשתדך והתחייב סך רב לנדן בנותיו ונתקלקל חובתו דפטרו מטעם אומדנא וכתב ג"כ דהולך בשיטת המהר"ם רבו ואח"כ דחה דשם לא היה רק שבועה וכיון שלא הי' רק דברים שבינו לבין קונו יש"ל אדעתא דהכי לא נשבע ע"ש וא"כ גם כאן בשדוכין שלא היה רק חרם ושבועה בכה"ג אף בדעת אחרת ש"ל אדעתא דהכי לא נשבע אמנם בלא"ה י"ל ע"פ מ"ש המהר"ש יונה סי' מ' דלא כתבו התוס' דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא רק היכא שבא להוציא אבל להחזיק אף בדעת אחרת אמרינן אומדנא ע"ש הן אמת דהרב מוהר"י הלוי הובא במלמ"ל שם מדחה דבריו מהא דאמרינן בכתובות דף ע"ז בטבח דטוען קודם שקניתי הי' נולדה הטריפות והמוכר אומר לאחר שלקחת ואם לא נתן הטבח דמים דהמוכר מביא ראי' ומוציא מהטבח דמים הרי דאף בבא להוציא דמים אמרינן דיכול להוציא ול"מ אומדנא דאדעתא דהכי לא קנה ע"ש שהוא והרב מהר"ש הלוי דחו דבריו ואמרו שאין לו שרש כלל ואני תמה על עצמי מה חרי האף הגדול הזה ונעתיק דברי התוס' בכתובות מ"ז דהקשו בהא דאמרו שלא כתב לה כתובה אלא ע"מ לכנסה והקשו א"כ כל שיקח פרה ונטרפה לימא דאדעתא דהכי לא קניתי ותירצו דשם יש דעת המוכר כנגדו ולכאורה תמהתי דאין התחלה לקושיתם דזה ודאי כשנטרפה לאחר הקנין ל"ש לומר אדעתא דהכא לא קניתי ואטו לעולם יוכל לחזור דזה ודאי לא מסתבר כלל ושאני הך דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה דתחלת החיוב לא הי' רק ע"ת זה וא"כ לא נגמר הקנין רק עד שתנשא אבל כל שכבר נגמר הקנין ל"ש תו לומר אדעתא דהכי לא קניתי דא"כ זה יתבטל כל המו"מ שבין בני אדם אם יארע לזמן מרובה איזה קלקול יאמר אדעתא דהכי לא קניתי וכ"כ המהר"ש יונה הובא במלמ"ל שם שכ"כ בהדיא החלוק הלז וא"כ מה הקשו התוס' וצ"ל דקושית התוס' היא באם יתוודע אח"כ דהקלקול היתה בפרה קודם הקנין והקנין היה בטעות וע"ז חילקו כיון דיש דעת אחרת וע"ד כן נכנסו לבית הספק ל"ש האומדנא ובזה מחלק המהר"ש יונה בין להוציא ובין להחזיק ולפ"ז שם דכשהמוכר מביא ראי' שאחר הקנין נטרפה ל"ש אומדנא ואף להוציא לא שייך אומדנא ויכול להוציא מזה כיון שכבר נגמר המקח בטוב וז"ב כשמש אמנם עוד לאלקי מלין דאף גם נימא דקושית התוס' הוא בנטרפה אח"כ היינו להס"ד של התוס' דלא ידעו עוד מהחילוק שתלוי גם בדעת המוכר א"כ מסתברא להו דאף בנטרפה אח"כ יכול לטעון אומדנא ואף דכבר נגמר הקנין מ"מ כל שתלוי רק בדעת הקונה לבד יכול לטעון אדעתא דהכי לא קניתי אבל לאחר שחידשו דכל שתלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא א"כ כל כשנטרפה אח"כ פשיטא דל"א אומדנא ואף להוציא יכול להוציא ול"ש אומדנא כדבר האמור ודו"ק כי הוא דק שכלי וא"כ זכינו דדברי המהר"ש יונה חיים וקיימים ואין לדחותם כלל ואדרבא לפע"ד יתיישב בזה הרבה דברים דאמרינן אומדנא אף דאיכא דעת אחרת והיינו שלהוציא אמרינן אומדנא ולא יכול להוציא אף דאיכא דעת אחרת וכמו שיתבאר לפנינו ברצות ה' וא"כ בנידון הרא"ש והמהרי"ק דזה בא להוציא הקנס שפיר אמרינן דא"י להוציא אף דאיכא דעת אחרת המקנה ואף שמבואר בשו"ת הרא"ש וביאר שם דאף הסבלנות ששלח יכול להוציא והרי להחזיק אף דאיכא דעת אחרת המעכב לא אמרינן אומדנא אמנם באמת הדבר נכון דכל שאמרינן אומדנא ונתבטל השידוך ל"ש סבלונות שידוע שהסבלונות הם לא נתנו רק ע"ד לכנסה וכל שנתבטל השידוך ממילא חזרו הסבלונות למקומם וז"ב ופשוט שוב נזכרתי ממ"ש הנו"ב מהד"ק ח' יו"ד סי' ס"ט לישב קושית זקני הח"ץ ז"ל הנ"ל ומחלק ג"כ בדבר שנגמר כבר הקנין בזה ל"ש אומדנא ובין הדבר התלוי בתנאי ולא נגמר הקנין עדן ע"ש והן הן דברי המהר"ש יונה הנ"ל וע"ז הקשה א"כ מה הקשו התוס' מקנה פרה ונטרפה דשם כבר נגמר הקנין ע"ש שנדחק מאד וכבר כתבתי דל"ק קושיתו דל"מ אם נימא דקושית התוס' באם נתוודע שהיתה טריפה בשעת הקנין דל"ק קושיתו ואף אם נימא דקושיתו מנטרפה אח"כ זה הכל רק להס"ד אבל לא לפי המסקנא של התוס' וכמ"ש למעלה והנה הרב השואל בנב"י שם רצה לחלק דאף דאינו חייב הקנס מ"מ החרם והשבועה חל בתוקפו והנוב"י האריך שגם השבועה לא חל ותמהני שלא הזכיר דבר מדברי המלמ"ל הנ"ל שכתב בהדיא דאדרבא לענין השבועה שבינו לבין קונו בודאי יכול לטעון האומדנא יעו"ש והנה בהא דאמרינן באהע"ז ס' צ' ס"א בשח"ז שנתן לבתו שאם תלך בלא ז"ק שיתבטל החוב ואח"כ מתה בתו והניחה זרע ואח"כ מת גם הילד לא אמרינן אומדנא דוקא שיהי' הזרע קיים ולא כשמת וכתב המהרי"ו דלא אמרינן אומדנא בהודאה וכלם תמהו דמ"ש מנדונית חתנם דאמרינן אומדנא וכבר תמה הב"ש וע' שב יעקב חלק אהע"ז סי' כ"ו שהאריכו בזה וע' בצלעות הבית להבית מאיר סי' ג' והנראה בזה דכ"כ דדבר התלוי בדעת שניהם ל"ש אומדנא ואף דלהוציא דעת המהר"ש יונה דאמרינן אומדנא ואין להוציא ממון אף שאיכא דעת אחרת ובזה נלע"ד ברור דזה סברת המהרי"ו דל"ש אומדנא בהודאה והיינו דכל שזה הודה דהמעות הוא של בתו ושל זרע שלה וא"כ ל"ש אומדנא דיש דעת אחרת דהיינו דעת הבעל שלא רצה כן וא"ל דהוא בא להוציא דז"א דכל דהאב הודה שהוא של זרע שלה א"כ הוא אינו יורש הבת שהוא אינו יורש מצד אשתו רק מצד הזרע וא"כ אינו מוציא מהאב רק שהבת או הבן הוא מוציא מיד האב שהוא מודה שהוא של הזרע וכיון שהוא של הזרע א"כ הוא יורש הזרע ואינו נקרא מוציא מן האב רק מזרע שלו וכמה מדוקדק דברי המהרי"ו שכתב דהשתא אין יורש אותה אלא הזרע שלו ול"ש אומדנא דלא אמרינן אומדנא בהודאה ולכאורה תמוה דכל דל"ש אומדנא בהודאה מה נ"מ אם יורש אותה או הזרע ולפמ"ש א"ש דכל דהי' יורש אותה מה בכך דלא שייך אומדנא בהודאה הא אין יכול להוציא מיד האב אבל לפמ"ש דאינו יורש אותה רק מהזרע שלו שוב לא נקרא מוציא דהיא אינו מוציא מיד האב רק הזרע שלו הוציא מיד האב והיא יורש הזרע וז"ב ולפמ"ש מיושב קושיתו מנדונית חתנים דאף אם נימא דנדונית חתנים הוה ג"כ הודאה מה שבאמת אינו ברור וע' בצלעות הבית שם מ"מ האב הודה ששייך להבת וא"כ שוב הו"ל מוציא מרשות אב דהא הבת מתה ולא יורשת רק הוא בא במקומה ושוב הוה מוציא משא"כ שם דאינו בא מכח אשתו רק מכח הזרע שלו וזה לא נקרא מוציא וכמ"ש ודו"ק כי הוא ענין נפלא.

2ובזה יש לישב קושית הב"ש סי' נ"ג ס"ק יו"ד שהקשה על נדונית חתנים דמ"ש מהפוסק לזון בת אשתו דאף שאשתו כבר מתה חייב לתת מזונות לבת אשתו ואף שיש אומדנא שלא התחייב לתת לה אלא בחיי אשתו ומשום דלא אמרינן אומדנא בהודאה ולפמ"ש א"ש דשם ג"כ הבת יורשת אמה דלאמה נתחייב לתת מזונות לבת אשתו וא"כ עיקר ההודאה לבת אשתו ולא נקראת מוציאה דהא הודה שחייב לה ואינה נקראת מוציאה דהוא באה מכח אמה ודו"ק.

3ומן האמור אני תמה במה שהאריך הט"ז בחו"מ סי' סמך והח"ץ שם בהגהותיו באחד שנתחייב לזון בנו וכלתו ומת הבן אי שייך אומדנא ותמהני דלמה לא הביא דברי התוס' דבדבר התלוי בדעת שניהם ל"ש אומדנא ובאמת לפמ"ש המהר"ש יונה כל שבאה להוציא מחותנה אמרינן אומדנא אף בתלוי בדעת שניהם ומיהו כל דנגמר הקנין והי' אחר הנשואין אפשר דל"ש אומדנא וכמ"ש המהר"ש יונה הנ"ל במלמ"ל שם ובכ"ז צ"ע ועכ"פ דברי הרא"ש הנ"ל א"ש וכמ"ש ודו"ק.