שואל ומשיב מהדורא תנינא א:עב

1לחכם אחד:

2במ"ש מעלתו באיש אחד שביקש מחברו שילוהו והבטיחו להלוות לו אח"כ הלך הלוה וכתב לו שט"ח והמלוה חזר בו ולא רצה להלותו מה משפטו והאריך בדברי הש"ך ס"ס ל"ט וכתב מעלתו דעכ"פ דמי שטרו ודאי צריך לפרוע כמ"ש הלבוש וכן הסכימו הסמ"ע וכל האחרונים מטעם דיני דגרמי הנה מה דפשיטא ליה להלבוש וכל האחרונים לפע"ד הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"ו מזכייה הלכה כ"ד הורו רבותי שאם הי' מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה וכו' וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון וכו' והראב"ד כתב שהגרמה הלז דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחו וכללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אותה עפ"י שגרם לו זה פטור ע"ש ובה"ה ולפ"ז כאן דהלוה הלך וכתב לו שט"ח ואבד ממונו אף שגרם לו זה פטור להראב"ד הן אמת דקשה טובא לשיטת הראב"ד בהא דאמרו בב"מ דף ע"ו דהלכו חמרים ולא מצאו תבואה דמשלם להם כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקם ע"ש וכן קי"ל בסי' של"ג ס"א וא"כ הא שם החמרים אבדו בעצמם שהלכו רק שבעה"ב גרם להם הנזק ואמאי יתחייב הבעה"ב אך באמת הדבר נכון דשם חייב אף בשלא הי' מוצאים מקום להשתכר דלא גרם להם נזק כלל ואפ"ה חייב ומטעם דהו"ל כהתחיל במלאכה וכמ"ש בסמ"ע ס"ק וא"ו ובש"ך ס"ק ז' ומתורת שכר פעולה. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דאמאי לא ישלם כשלא הלכו לר"מ דדאין דיני דגרמי ולפמ"ש להראב"ד ל"ש דיני דגרמי בכה"ג ודו"ק:

3אך אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו בב"ק דף ק' חזי דעלך קא סמיכנא וכו' דאי משתכח בישא קא מחלפת לה כמאן כר"מ דדאין דיני דגרמי והא כיון דהוא בעצמו לקח הדינר הרע הזה ואיבד ממונו רק שהוא גרם לו ל"ש דיני דגרמי להראב"ד והיא קושיא גדולה להראב"ד אך לפע"ד נראה בכוונת הראב"ד דבאמת צ"ע שיטת הראב"ד דמה נ"מ בין אם הוא גרם לו ההיזק בפעולתו או שבעל הממון עשה לעצמו הנזק בגרמת זה שהטעהו אבל ביאור הדבר נראה לפע"ד דהא באמת גם הראב"ד מודה דכל שחברו גרם לו ההיזק דחייב ורק שם דבאמת בשעת שזה נתן המעות לא עשה לו נזק והיה צריך לעשות סעודה כמנהג העולם ורק שחזרה בה אח"כ וגרמה לו למפרע נזק בזה שפיר כתב הראב"ד דכיון שזה איבד בעצמו ממונו רק שחברו גרם לו ההיזק בכה"ג היכא שבשעת מעשה לא גרם לו ההיזק רק שלמפרע גרם לו הנזק אבל לא בפעולתו רק בפעולת עצמו וגרמת זה בכה"ג פטור אבל שם בעת שהחליף ולקח דינר רע גרם לו נזק רק שלא ידע ואח"כ נתגלה לו בזה ס"ל להראב"ד דחייב ויש להמתיק הדבר לפמ"ש הרא"ש והפוסקים לחלק בין גרמי לגרמא דגרמי נקרא מה שעושה מעשה בידים בגוף הממון שמזיקו וברי היזיקא משא"כ גרמא ע"ש ועסי' שפ"ו בסמ"ע באורך ובש"ך שם וא"כ כאן דהוא עצמו אבד הממון א"כ אף שזה גרם לו הנזק לא מקרי רק גרמא ולא גרמי דאינו עושה מעשה בגוף הממון שזה איבד לעצמו משא"כ בהחליף דינר רע שעשה מעשה בגוף ההיזק דמ"ל שהוא החליף או שעל ידו נתחלף הן אמת דלפ"ז דברי הראב"ד שדימה זאת לזרעוני גינה אין לו ענין כלל מיהו בלא"ה הדבר תמוה דמזרעוני גינה אין ראיה כלל דלא ברי היזיקא ולא עשה מעשה בגוף הממון ולא בא הנזק מיד ומה שייטי' להכא ובלא"ה צ"ע דגם להרמב"ם מהראוי שיפטור בזה דהא הו"ל גרמא דלא ברי היזיקא דאטו ברי שתחזור בה ולא בא הנזק מיד ולא עשה מעשה בגוף הממון ואף שי"ל שזה מקרי ברי היזיקא וגם ההיזק בא מיד שעכ"פ בעת החזרה שאז בא הנזק מיד וגם בעת ההיא ברי היזיקא מ"מ הא לא עשה מעשה בגוף הממון וצ"ל דהרמב"ם לשיטתו דאינו מחלק בין גרמי לגרמא ועסמ"ע סי' שפ"ו שם ובש"ך שם ובסי' תי"ח והראב"ד השיג דאף לשיטתו כל שבעל הממון בעצמו עשה הנזק ל"ש דיני דגרמי וא"כ דבריו צ"ע מכל צד דמלבד דהסברא מצד עצמה צ"ע הדבר יפלא מהא דמחליף דינר רע דל"ש לחלק כמ"ש דעכ"פ גרמא ודאי הוה ולהרמב"ם חייב בגרמא ולא הי' לו להשיג על רבינו ואם כוונתו דהוא ס"ל לחלק בין גרמי לגרמא א"כ אין ראייתו מזרעוני גינה דאייה כלל וצע"ג:

4והנה בדברי הראב"ד הנ"ל אמרתי לישב מה שהקשה הקצה"ח סי' ר"ז על תשובת הרא"ש שהובא בטור סי' ר"ז במי שאמר לחברו שחוט פרה זו אם תמצא טריפה אתן לך בשביל בשרה כך וכך ושחטה ונמצאת טריפה וחזר בו ופטרו הרא"ש ותמה הקצה"ח דלמה לא יתחייב מדיני דגרמי ולפמ"ש א"ש דס"ל כשיטת הראב"ד דכל שעשה בשלו והוא גרם לו הנזק דפטור אברא דהקצה"ח הביא ראיה מדברי הרא"ש סי' ק"ז בראובן שצוה לאומן לעשות לו דבר והוא עשה אותה פעולה ואח"כ טען שכבר לקח מאומן אחר וחייבו הרא"ש מדיני דגרמי ודימהו להלכו חמרין ולא מצאו תבואה וכו' והרי גם שם לא עשה הנזק רק האומן בעצמו וראובן גרם לו אך באמת שם לפע"ד כוונת הרא"ש דחייב משום שכר פעולה שהרי ע"פ עשאו ונתחייב בדמיו ותדע שהרי דימה להלכו חמרין ושם לא משום דיני דגרמי אתאן עלה כמ"ש הש"ך והסמ"ע בסי' של"ג וכמ"ש למעלה בשמם וצ"ע עכ"פ דינו של הלבוש הנ"ל תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל ועיין באהע"ז סי' נון וכפי הנראה קי"ל כהרמב"ם ודברי הלבוש נכונים לענין דינא ומצאתי בשו"ת מהר"י בן לב כמדומה בח"ג שהרגיש קצת על הראב"ד וגם במגלת ספר למהר"ב הספרדי הרגיש בזה וכמדומה שהוא מחלק דשם ההפסד תיכף בעת שא"ל דהדינר טוב דע"פ לקחו וכן י"ל בבכור וכדומה והוא כמ"ש ובזה יש לומר הא דמבואר בחו"מ סי' קכ"ט ס"ב בהג"ה באם אומר להלות לזה שהוא בטוח דדוקא כשהי' בשעת מעשה שקר אז חייב זה ולא כשנתקלקל אח"כ כמבואר בסמ"ע וש"ך והיינו דכיון דהחיוב אינו רק משום גרמי ולא משום ערב כמו שנראה מש"ך שם וכ"כ בנתיבות המשפט שם בהדיא וא"כ בכה"ג ל"ש גרמי דהוא עשה מעצמו והקלקול בא אח"כ וכמ"ש הראב"ד הנ"ל וגם לכל הפוסקים בכה"ג הו"ל רק גרמא בלבד הארכתי בזה לפי שמורה רעות אחד בגאוותו ובזדון לבו פסק לאחד שנתחייב לשלם שא"ל לאחד להלוות לאחד שהי' בעת ההוא בטוח ואח"כ נתקלקל וטעה מאד:

5עוד קשה לי על שיטת הראב"ד דאיבוד ממון מה שבעל הממון עושה אותו אעפ"י שגרם לו זה פטור מהא דדן את הדין וזיכה את החייב וחייב את הזכאי דמוקי בבכורות דף כ"ח כר"מ דדאין דד"ג ושיטת התוס' והרא"ש דלר"מ חייב אף בטיהר את הטמא ולא עביד בדיבורו מעשה דאלו במקום דקם דינא אף לרבנן הוה מזיק ממש דבדיבורו עביד מעשה ועיין בב"ק דף ק' באורך ובסי' כ"ה וא"כ קשה הא שם למה דלא מיירי דנשא ונתן ביד וא"כ לא הוה רק גרמי וזה גרם לו היזק והבעה"ב בעצמו ערבן עם פירותיו וא"כ בכה"ג שבעל הממון עושה את האיבוד אף שגרם לו זה יפטור אף לר"מ וכן קשה מהא דאמרו דאם נשחט הבכור ונודע שלא הי' מומחה דהבשר יקבר והוא ישלם מביתו וכר"מ דדן ד"ג וקשה הא הוא שחט בעצמו ואיבד ממונו אף שגרם לו זה למה יתחייב:

6ובגוף דברי הראב"ד הנ"ל תמהני דלמה לא פטרה מטעם דלא נתכוונה להזיק רק להנאת עצמה שחזרה מהשידוכין ובלי ספק שהי' לה טעמים שחזרה מהשידוכין וא"כ כל שלא נתכוונה להזיק הרי שיטת הראב"ד דבכה"ג פטור מדד"ג וכמ"ש הראב"ד הובא בבעה"ת שער נ"א חלק ז' ובטוש"ע חו"מ סי' ס"ו סכ"ג וכן הקשה אותי אחד מהחכמים אך באמת הדבר נכון דלפ"ז יקשה להראב"ד אמאי חייב לחנוך במנה שהזיק שעבודו של שמעון וכמבואר בטור חו"מ סי' ק"ד וכן קי"ל בסי' ק"ז לענין יורשים שמכרו הקרקעות והא יכלו לומר שלא נתכוונו להזיק רק לטובת עצמם אך ביאור הדבר נראה לפע"ד דזה ודאי אף שמתכוין לטובת עצמו אסור להזיק לחברו ואסור להציל עצמו בממון חברו וגם חייב מדד"ג אף שלא כיון להזיק וכמ"ש הש"ך סי' ס"ו ס"ק פ"ב ע"ש ורק דמוחל באמת כל הטעם דמצי למחול הוא משום דמכירות שטרות דרבנן או מטעם שני שעבודים או טעם אחר שכתב הראב"ד ולכל הטעמים עכ"פ זה נשאר עדן כח למוכר שיוכל למחול ורק דמ"מ גרם היזק לחברו ולזה כתב הראב"ד דכל כה"ג שבאמת בדידיה קעביד רק על מה שמתכוין לגרום לחברו היזק מחייבו כל שמכוין לטובת עצמו ל"ש דיני דגרמי ובזה כתבתי בגליון קונטרס הגאון מוהר"ח יונה ז"ל במה שהרעיש בקול על התוס' שכתבו דכל דבדיבורו קעביד מעשה אף לרבנן חייב דהו"ל כמזיק בידים והקשה הוא דא"כ במוחל דאמרו בהדיא בהכותב דף פ"ה למאן דדאין דיני דגרמי ומשמע דלרבנן פטור וכתבתי בגליון שם דלפע"ד ל"ק דשאני מוחל דלא חשוב מזיק בידים דזה נשאר לו כח לעצמו שיוכל למחול ואדעתא דהכי נכנס הקונה ול"ש בזה מזיק רק דגרמי בעלמא וא"כ כל שמכוין לטובת עצמו ל"ש גרמי אבל כל שגרם היזק בדבר שלא נשאר לו שום כח פשיטא דחייב אף שעושה לטובת עצמו וז"ב ודו"ק:

7ובזה מיושב קושית הגידולי תרומה בשער נ"א שם על הראב"ד מהא דעושה מלאכה במי חטאת דחייב אף שעושה מלאכה ונתכוין לטובתו ולפמ"ש א"ש דפשיטא דכל שגרם היזק לחברו במה שא"ש אף שעושה לטובת עצמו חייב וז"ב ופשוט ובחידושי אמרתי דברים רבים בישוב קושית הגד"ת אבל מ"ש כאן הוא הנכון וא"כ גם כאן א"ש מיהו כיון דיכולה לחזור אפשר שאדעתא דהכי נכנס ג"כ והו"ל ג"כ כמוחל שט"ח וצ"ע בזה גם קשה לשיטת הראב"ד דטעם דזרעוני גינה הוא משום שעשה היזק בשלו וצ"ע דא"כ מה חילוק יש בין זרעוני גינה שאינם נאכלים לנאכלים הא אף שאינם נאכלים עכ"פ עשה בעצמו ההיזק ובש"ס ב"ב פ' המוכר פירות מחלקין וכן קי"ל בטוש"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף כ' וסעיף כ"א וצע"ג ועיין ברמב"ן בדיני דגרמי שכתב ג"כ כהראב"ד בטעם דזרעוני גינה וצ"ע:

8ובזה נראה לפע"ד דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פכ"א מאישות הלכה י"א פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות מפני חלי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכלים רעים ימות ולדה מפני שצער גופה קודם והדברים מתמיהים מאד דהא מבואר בהדיא שלא תאכל מאכלים רעים לחלב ועיין בהה"מ וכ"מ שנדחקו בזה ומ"ש ה"ה שצערה קודם יפה תמה בח"מ בסי' פ' דאם לה אין סכנה רק צער מה"ת דמכח צערה תסכן הולד ומ"ש הב"ש בזה ס"ק ט"ו דחה הוא בעצמו אך לפע"ד נראה דבאמת מיירי הרמב"ם באופן שהולד אינו מכיר את האם ויכול להשכיר מניקה אחרת אך שהבעל טוען שהיא משועבדת להניק וא"כ אם תאכל מאכלים הרעים תהי' גרם להזיק שעבודו ולפ"ז הדבר נכון דהרי מבואר בש"ע חו"מ סי' ק"ג ס"ד יורש שמכר כל נכסי אביו ואין ב"ח יכול לטרוף יש מי שאומר שגובה מהדמים שביד היתומים וי"א שאינו גובה וכתב הסמ"ע דכאן משמע מדברי הטור שאינו מקרי מזיק ובסי' ק"ד גבי ב"ח מאוחר שקדם ומכר כתב הטור דחייב לשלם להבע"ח מוקדם וכתב לחלק דביורשים שבעת שמכרו שלהם מכרו שפיר לא מקרי מזיק אבל בב"ח שאין לו רק שעבוד ושעבוד הב"ח הראשון מקודם שפיר מקרי מזיק ולפ"ז זהו שכתב הרמב"ם דלא מקרי מזיק שעבודו של חברו ותהי' חייבת לשלם וע"ז כתב שצער גופה קודם וא"כ בעת שאכלה כדין אכלה ניהו דיגרום לה אח"כ נזק שלא תוכל להניק בזה פשיטא דעכ"פ לא מקרי מזיק שעבודו של חברו שהרי צערה קודם וכל שצערה קודם אינו חייב במזיק ועדיף טפי מב"ח הראשון וגם לפמ"ש הראב"ד דכל דעושה לטובת עצמה לא מקרי מזיק וכאן הרי הוא עושה לטובת עצמה וצער גופה קודם ובכה"ג ודאי מודה הראב"ד אף לפמ"ש בכוונתו לעיל דעכ"פ נשאר לה כח שעכ"פ צער שלה קודם וז"ב מאד ומעתה ל"ק קושית הה"מ דשם מיירי שמניקה שפיר אסורה לאכול דברים רעים עמו שצער שלה אינו דוחה סכנת הולד אבל כאן מיירי שבעת ההוא אינו מזיק רק שתגרם היזק אח"כ בזה פשיטא דצערה קודם ואינה נקראת מזיק שעבודו של חברו וז"ב:

9ובזה מיושב מ"ש רבינו דהרי"ז אוכלת משלה ולא משל בעלה אף דצריכה למזונות יתירים ולפמ"ש אף דבאמת היא מזקת שעבודו רק שצער גופה קודם וכל דמשתרשי לכ"ע חייב כמ"ש הש"ך שם ס"ק ח' וא"כ כאן דקמשתרשי דקא נהנית א"כ פשיטא דאין הבעל חייב לתת מה שנהנית ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא. אברא דדברי הש"ך תמוהים שכתב דשם מיירי שלא נטל הדמים דאל"כ הו"ל משתרשי והדבר יפלא דהא הטור בהדיא כתב דמיירי שנטל הדמים ועיין בקצה"ח אך לפע"ד נראה דבר חדש דהנה בטעם הרא"ש שס"ל דאינם חייבים לשלם וכתב דאינו מזיק גוף הקרקע ומזיק שעבודו של חברו לא הוה רק דמקלקל גופה של קרקע והדבר צ"ע דמה נ"מ סוף סוף הזיק שעבודו של חברו אך נראה דבאמת מזיק שעבודו של חברו ג"כ לא הוה רק גרמי ומאן דלא דאין דיני דגרמי פטור כמבואר סוף המניח ורק דבמזיק שעבודו של חברו כיון שחפר בורות שיחין ומערות קלקל בגוף הקרקע וחשיב היזק ממש ולפ"ז זהו שכתב הרא"ש דבשלמא כשהזיק בגוף הקרקע י"ל דחשיב היזק ממש ועיין בתוס' שם אבל כאן הרי לא קלקל רק שמכר קרקעותיו המשועבדות לו וא"כ כל קרקע וקרקע אינו רק גורם דגורם שכיון שאינו רק משועבד לו ואם הי' גובה מאחת לא היה גובה מאחרת וא"כ כל דלא קלקל ממש רק שגרם היזק הו"ל בכה"ג על כל קרקע וקרקע רק גורם דגורם ובכה"ג פטור מדיני דגרמי ועיין קצה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ז:

10ובזה מיושב קושית הגד"ת שהקשה על הרא"ש מהא דאמרו בגיטין דף י"א דפליגי רשב"ג ורבנן במזיק שעבודו של חברו והרי שם ג"כ לא קלקל בגוף העבד ואפ"ה חייב לרשב"ג ולפמ"ש א"ש דשם מיירי בעשה לעברו אפותיקי ושחררו וכתבו התוס' דמיירי באפותיקי מפורש דאל"כ לא מקרי מזיק שעבוד בידים וא"כ כיון דמיירי באפותיקי מפורש וא"כ הו"ל מזיק שעבודו והו"ל גורם ממש כיון דאין לו שעבוד רק מזה וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הב"ח שם דהטור כתב איני כמשיב על דברי אבי והרי בסי' ק"ד הביא תשובת הראב"ד דחייב לחנוך על שהזיק שעבודו של שמעון ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם כיון שמת בע"ח של שמעון ולא נשאר רק קרקע זו וא"כ לא יוכל לגבות מנכסי חנוך ורק מאותה קרקע שירש מאביו והלך זה הבן ושעבדה ללוי א"כ הו"ל גורם ממש ושפיר חייב ואף הרא"ש והטור מודים בזה:

11ומעתה מיושב גם קושית הש"ך דהוה משתרשי וכמ"ש הראב"ד דשם בודאי משתרשי אותה הקרקע אבל כאן כל הנכסים משועבדים וא"כ ל"מ משתרשי דלא ניכר במה משתרשי דבאמת כל שיגבה מאחת מהקרקעות שוב אינם משועבדים לו ובמה ניכר שמשתרשי וע"כ לא אמרו משתרשי רק במזיק מתנות כהונה דניכר במה משתרשי לי' אבל כאן לא ניכר וגם בגבאו המלך בחובו שפיר משתרשי לי' המעשר שמחויב לתת להמלך כלו וניכר הדבר אבל כאן לא ניכר משא"כ בהך דראב"ד דניכר הריוח שמשתרשי ליה ודו"ק היטב ועיין קצה"ח מ"ש בזה מה שמחלק בין סי' ק"ד דלא הפקיע הב"ח המצוה ואף שלכאורה דבר חכמה דיבר מ"מ לא הבינותי דגם שם הפקיע המצוה במה ששעבדו בשטר ללוות ולפענ"ד מ"ש נכון ויש להאריך בזה ולישב הרבה קושיות של התומים ואכ"מ:

12והנה בהא דכתב הרמב"ם וכן פסק בש"ע אהע"ז סי' ע' ס"ה דאם בעלה במדה"י אין מחשבין עמה על מעשה ידיה ואם בא הבעל ולא מצא שום דבר ממע"י שלא עשתה הפסיד הבעל תמה הרב בעל הפלאה בסוגיא דשמעו בו שמת בכתובות דף ק"ו ובק"א סי' ע' דאמאי תפסיד הא שבת הוה דבעל וכמבואר בסי' פ"א דשבת דאשה לבעל וגם שבת שלא במקום נזק כגון דאהדקי' באנדרונא ג"כ חייב וא"כ גם כאן מה שלא עשתה עכ"פ הוה שבת ואמאי הפסיד הבעל ע"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת ההפלאה בעצמו הרגיש דאיך חייב בשבת הא לא הוה רק גרמא בעלמא וכתב דע"כ הוה מזיק ממש דהרי התורה חייבה בשבת רק שבתו יתן אך נראה דבאמת הוה רק גרמא בעלמא דהרי אינו רק מניעה ממלאכה ולא מקרי היזק ממש אך נראה כיון דקי"ל המזיק שעבודו של חברו חייב אף דלא הוה רק גרמא בעלמא ומה"ט אמרו בב"ק דף ל"ג דהמזיק שעבודו של חבירו פטור אלא דאנן קי"ל כרשב"ג דמחייב בזה משום דמקלקל בגוף הקרקע כגון שחפר בורות שיחין ומערות הו"ל כהיזק ממש וכמבואר בסי' שפ"ו בחו"מ ולפ"ז אם מזיק שעבודו של חבירו חייב מכ"ש במונע גוף חברו שהי' יכול לעשות מלאכה והדקי' באנדרונא או שחבל בו עד שלא יכול לעשות מלאכה הו"ל כחפר בורות שיחין ומערות דחייב וה"ה בזה וז"ב ולפ"ז לפמ"ש הש"ך סי' שפ"ו ס"ק י"ב דדוקא מזיק שעבודו של חבירו אבל הלוה שהזיק בעצמו שעבודו של מלוה פטור דיכול לומר בדנפשי קא עבידנא ע"ש וא"כ בשלמא בחבל בחברו שפיר חייב בשבת דהו"ל מזיק שעבודו של חברו ומכ"ש בזה שמונע גופו לעשות מלאכתו אבל האשה שלא עשתה מלאכה בעצמה והיא הזיקה שעבודו של בעל שפיר פטורה וז"ב וראיתי באבני מלואים סי' ע' שישב קושית הפלאה דהא דחייב באהדקיא באנדרונא הוא דוקא כשהכניסו לחדר וסגר הדלת עליו אבל אם הי' כבר בחדר וסגר הדלת אחריו פטור וכמבואר סי' ת"כ סי"א בחו"מ וכאן הוה כהיתה בחדר ולא עשתה מלאכה כיון דטמנה ידה בצלחת ולא עשתה מלאכה ע"ש ולפ"ז אם היתה עושה מלאכה אחרת לא בצמר והרויחה היתה חייבת לשלם דהרי באמת הפסידה לבעל ועשתה בידים היזק והרי בתשובת הרשב"א הובא בב"י באהע"ז ס"ס צ"ה מבואר דאם שבחה הקרקע ולא עשתה בצמר דאינה חייבת בשביל שלא עשתה מע"י כיון דאין מחשבין עמה על מע"י ושם עשתה מלאכה אחרת ואזקה בידים המע"י ואפ"ה פטורה אבל לפמ"ש א"ש דאף דאזקה למע"י כל שהלוה בעצמו הזיק שעבודו של חברו פטור וזה ברור מאד:

13ובזה נראה לפע"ד להבין החילוק בין הכניסו בחדר וסגר הדלת ובין כשהי' בחדר וסגר הדלת דפטור ולפמ"ש יש לומר דבאמת אינו רק גרמי במה שמנעו ממלאכה רק מה שהכניסו הוה כקלקל בגוף השדה וחפר בורות שיחין ומערות דמה נ"מ אם חבלו שא"י לעשות מלאכה או שהכניסו בחדר זה מקרי קלקול בגופו של חברו אבל כשהי' כבר בחדר מה שסגר הדלת אינו רק גרמי בעלמא כיון דלא קלקל בגוף השדה שהרי לא הכניסו בחדר וא"כ גרמי פטור בשבת ועיין בטור חו"מ סי' ש"ח ס"ב דהרמ"ה ס"ל דבהוסיף על משא הכתף אינו חייב רק בנזק בלבד אבל בד' דברים אינו חייב והיינו דגם שבת פטור כשאינו רק גרם בעלמא וכמ"ש הקצה"ח שם בטעמו של הרמ"ה ובאמת שלפע"ד שם כיון דהוסיף על משאו הו"ל כקלקל בגוף השדה שחפר בה בורות שיחין ומערות ואולי כיון דזה טעה בעצמו וסבר חולשא הוא דנקט ליה אבל הוא לא עשה מעשה בגופו של זה הו"ל רק גרמי בעלמא כמ"ש בשטה מקובצת שם דאינו רק גירי דילי' דעל פיו ועל סמך שלו הטעה את עצמו וסבר הפועל דחולשא בעלמא הוא דנקיט ליה והו"ל כגידי דילי' כמו מראה דינר לשולחני ע"ש ומכאן ג"כ קשה על הראב"ד הנ"ל דכל היכא דעושה בעצמו הנזק אף שזה גרם לו פטור וכאן הא הוא בעצמו נשא המשא ועשה לעצמו הנזק אף שזה גרם לו מהראוי לפטור אף מנזק וצע"ג:

14והנה לכאורה הי' קשה לי בהא דחייב בשבת אף שאינו רק ביטול ממלאכה ולמה במבטל כיסו של חברו פטור ורציתי לחלק דדוקא באדם חייב בשבת ולא בבהמה ובנזקי ממונו ומצאתי בקצה"ח סי' של"ג ס"ק ב' שכתב לחלק כן אך מאד תמהני מדוע לא הזכיר שם דברי הרא"ש והש"ע סי' ת"כ סי"א דבהי' בחדר וסגר הדלת אחריו פטור בשבת וה"ה שם מה שנתבטלו מעצמם ממלאכה הו"ל כסגר הדלת אחריו מיהו יש לחלק דכיון ששכרם והטעם הו"ל כאהדקי' באנדרונא ודו"ק היטב בכל מ"ש. ובזה אמרתי לישב הא דמבואר בש"ע חו"מ סי' ס"ו סט"ז באם פרע הלוה להמוכר דעת י"א דחייב לשלם שנית ללוקח ותמה הש"ך דלא גרע מאלו מחל לו המוכר דהי' פטור מהלוקח ופרעון אין לך מחילה גדולה מזו ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת צריך להבין למה לא יהי' מוחל שט"ח חייב מדין מזיק שעבודו של חברו דחייב לשלם דעדיף מגרמי וכמ"ש בסי' שפ"ו וצ"ל דכל הטעם דיכול למחול הוא משום דשעבוד הגוף נשאר אצלו וכשמוחל שעבוד הגוף נסתלק ממילא שעבוד הנכסים וא"כ כיון שהוא בדנפשי' קא מחיל לא הו"ל מזיק שעבודו של חברו וכמ"ש הש"ך סי' שפ"ו ס"ק י"ב לענין לוה שהזיק שעבודו של מלוה דפטור ע"ש ולפ"ז זהו כשהוא מוחל לו אבל כשהלוה פרע לו ומפני כך מחל לו א"כ הלוה הזיק שעבודו של לוקח בידים וא"כ בכה"ג חייב הוא לשלם ואף דהלוה בדנפשיה קעביד הא מ"מ הזיק שעבודו של חברו דהא הלוקח הי' לו שעבוד עלי' ודוקא אם הלוה קלקל שדהו שפיר אמרינן דאכתי ליתי' להיזק בידים דאכתי דידיה הוא אבל כל שפרע החוב הרי קלקל שעבודו של חברו וחייב וז"ב. ובזה יש לישב קושית האבני מילואים סי' ק"ה דאמאי פטור באומרת שנפרעה אחר המכירה הא לשיטת הי"א האלו נתחייב מטעם שפרע להמלוה והוא חייב ללוקח ולפמ"ש י"ל דבכתובה דאינו ברור שיתחייב לשלם שמא תמות היא קודם לא מקרי מזיק שעבודו של חברו דאינו ברור לההיזק ופטור וז"ב ודו"ק:

15והנה בשו"ת תה"ד סי' ש"ז בדבר הש"ץ שנדחה מש"ץ ע"י אחד שהוציא עליו ש"ר וכתב דלכאורה יש לחייבו מדיני דגרמי מה שבטלו מהיות עוד ש"ץ ע"י שקרו וע"ז האריך לחלק דזה לא מקרי דיני דגרמי רק גרמא שלא עשה היזק בידים וגם לא בא ההיזק מיד ע"ש ולפע"ד דבריו צע"ג דבאמת לכאורה צ"ב דהא הו"ל רק מבטל כיסו של חברו בעלמא דפטור וצ"ל דבאדם שאני דהו"ל שבת דחייב וכן נראה מראייתו שהביא מהך דהשוכר אומנין וגם שם קשה דהו"ל מבטל כיסו של חברו וכמ"ש בשו"ת מהר"ם בר ברוך וע"כ דאדם שאני דחייב על שבת ועיין בקצה"ח סי' של"ב שהאריך בזה ולא זכר הך דתה"ד ולפ"ז קשה דנראה דשבת חייב אף בגרמא דבשלמא כשאנו מחייבים אותו על שעשה מעשה וגרם לחברו היזק שייך לחלק בין גרמי לגרמא דגרמא לא עביד בידים אבל כל שמחייבין אותו משום שבטלו ממלאכתו אין נ"מ בין בטלו מיד בין בטלו לאחר זמן ואטו שבת דמשערים בשומר קישואין אטו ההיזק הוא ברגע הלז דאטו בכל יום יש לו לשמור ורק דכל שהי' יכול לשמור חייב וה"ה בזה וגם ל"ש לחלק בין עשה מעשה בידים דסוף סוף הוא נשבת ממלאכתו וצע"ג:

16ובזה נראה לפע"ד לישב קושית ההפלאה שהבאתי למעלה דהיאך חייבה התורה שבת הא הוה רק גרמא בעלמא ולפמ"ש א"ש דכל דחייבה תורה באדם שבת ואף שלא במקום נזק וזה חידוש שחדשה תורה באדם יותר מכל דבר ל"ש לחלק בין גרמי לגרמא וחייב בכל דבר אך לפמ"ש הרמ"ה בטור חו"מ סי' ש"ח דאינו חייב רק בנזק ולא בשאר דברים וביאור הדבר דשבת ל"ש רק באהדקי' באנדרונא דעשה מעשה בידים וכמ"ש הרא"ש שהכניסו וסגר הדלת בעדו אבל במה שלא היה רק גרמי בעלמא לא חייב השבת א"כ מיושב היטב קושית הפלאה דלכך אין מחשבין על מעשה ידיה דאינו רק גרמא בעלמא ופטור על השבת וכ"כ בא"מ הבאתי למעלה אבל דברי התה"ד א"א לישב דא"כ מה מייתי ראיה מהשוכר את האומנים דבאמת גם שם הוה מבטל כיסו של חברו וכמ"ש בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תתכ"א בהדיא לישב כן קושית התוס' וע"כ צ"ל דס"ל כסברת התוס' דאף בדיני דגרמי חייב בשבת למאן דדאין דיני דגרמי וכמ"ש הקצה"ח סי' של"ג באורך וא"כ גם שם תחייב דכל דהוה שבת ל"ש לחלק בין גרמי לגרמא וכמ"ש וביותר תמוה דבאמת שכר הש"ץ כבר צווחו במרדכי פ' אעפ"י ע"ז והטור או"ח סי' תקפ"ה דמה אני בחנם וא"כ אינו רק שכר בטילה וכדומה וא"כ מה שמבטלו שלא עשה זה לא שייך לחייבו על שכר בטלה שלא עשה וכמ"ש בתשובה אחת לענין המלמדים ויש לדחות דמ"מ יכול לקבל שכר על תפלה שאינו רק מדרבנן לשיטת הרמב"ן ואף להרמב"ם רק תפלה אחת מן התורה ועל פיסוק טעמים שאינו רק מדרבנן יכול לקבל שכר ועיין בשו"ת חוות יאיר סי' ק"מ אבל מה שהקשיתי בראשונה קשה. והנה לכאורה צ"ב הא דאמרו בגיטין דף י"ב דהקוטע יד עבדו של חברו נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך הש"ס שבתו פשיטא והדבר תמוה דבאמת מבטל כיסו של חברו פטור ורק באדם חייבה התורה שבת ולפ"ז הא לענין רבו הו"ל זה העבד כשורו וחמורו והו"ל מבטל כיסו של חברו ול"ש לומר דבאדם חייבו התורה ממון של שבת הא זהו דוקא היכא דמפסיד לאותו אדם הממון חייבו התורה שבת אבל כאן דהעבד בעצמו אין לו הפסד והרב הוא דיש לו הפסד ולגבי רבו לא שייך שבת דלגבי רבו אינו רק כשורו וחמורו והיא קושיא גדולה וצ"ל דכל דחבל בגופו וזה אין לרבו עצמו רשות ויוצא לחירות בכ"ד ראשי איברים וא"כ לגבי חבלה דגופי' הו"ל העבד אדם בפ"ע וכשזה הפסידו שבת הא באדם חייבה התורה שבת ורבו דזכה מהעבד זכה וז"ב ולפ"ז היכא דאהדקי' באנדרונא ולא אזקי' אז ל"ש שבת בעבד:

17ובזה מיושב מה שהקשה שארי הגאון בנתיבות המשפט סי' שס"ג בתוקף בעבדו של חברו דאומר לו הש"ל והא אהדקי' באנדרונא ולפמ"ש היכא דלא אזקי' אז לגבי' הפסד ממון של רבו הוה כשורו וחמורו דלא חייב שבת וכמ"ש וע"ש מה שכתב הוא בזה ומהתימה שנראה קצת שהרגיש בסברא זו אבל לא ירד לעומק הדברים ועיין בב"ק דף פ"ו בפלוגתא דאביי ורבא ויש להאריך בזה ואכ"מ. ולפע"ד הי' נראה דמה דמותר לקחת שכר בטלה אף במצוה כמו בעדות ודיינים ומלמדים הוא לפע"ד מדין שבת שבאדם דהתורה חייבה שבת אף שלא במקום נזק כיון שהוא עכ"פ אהדקי' באנדרונא דהיינו שמוכרח לדון ולהורות וללמוד ולהעיד ועי"ז נתבטל מלימודו שוב מותר לקבל מה שנחסר ע"י השבת וזה לדעתי נלמד ממה שאמרה התורה רק שבתו יתן ורפא ירפא ודרשו חז"ל בב"ק פ' החובל דאסיא דמגן מגן שויא וצריך שירפאהו בשכר ואם כן הרי גם רופא אסור ליקח שכר חכמתו ורק שכר בטילה כמבואר ביו"ד סי' של"ו ס"ב ופשיטא דהתורה לא מיירי מרופא עכו"ם שאסור ישראל להתרפאות מהם כמבואר סי' קנ"ו וא"כ אמרה תורה ששבתו יתן ורפא ירפא ואם תרצה לפרש שרמזה תורה שגם להרופא לא יתן רק שבתו ורפא ירפא בודאי א"ש ועכ"פ לפע"ד השכר בטילה הוא בשביל זה כנלפע"ד דבר חדש. והנה במה שהבאתי הלא מראש מחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"ו מזכייה דלהראב"ד כל שעשה ההפסד בעצמו ל"ש גרמי צ"ע דברי הש"ע חו"מ סי' קכ"ו סט"ו ובאמת הש"ך הקשה שם ס"ק ס"ז דלא הוה רק גרמא והתומים כתב שם דהוה גרמי אבל לפמ"ש כאן להראב"ד פטור כיון שהניחה נתן מעצמו מה בכך שע"י גרמתו נתן סוף סוף עשה לו הנזק בעצמו ובכה"ג ל"ש גרמי להראב"ד וצ"ע שלא זכרו כלל מזה. ובמ"ש למעלה דברפואה לא מותר לקבל כ"א שכר בטילה לכאורה הי' נ"ל דבאמת אמרו ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות ועיין ט"ז שם ס"ק א' דהאריך בזה דבאמת אינו רק רשות והביא דברי הרמב"ן פ' בחוקותי ורק כיון דהמנהג הוא כן דבני אדם נהגו בכך שוב עושה הרופא מצוה לפ"ז י"ל כיון דבאמת רשות הוא ואינו מצוה רק שהחולה עושהו למצוה שוב מותר ליקח שכר וזה שדרשו ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות והיינו דאם הי' מצוה שוב ל"ש לומר אסיא דמגן מגן שויא דהא אסור ליתן שכר רק שבת ממלאכה וזה כל אדם לוקח וע"כ דאינו רק רשות וקלקלתו תקנתו דמותר ליקח שכר ודו"ק היטב כי היא פרפרת נאה והנה לכאורה הי' נראה דל"ש קם דינא לחייב משום דד"ג אף לרבנן רק באם הדין דמה שעשה עשוי והיינו שא"י לחזור הדין וא"כ כל דא"א לסתור הדין שייך לומר דאזקיה אבל בטעה בד"מ דמותר לכל חכם שיורה בהיפך וכמ"ש ביו"ד סי' רמ"ב וא"כ בכה"ג ל"ש קם דינא ואינו חייב לשלם עוד הי' נ"ל דיש חילוק בין טעה בד"מ לטעה בשיקול הדעת לענין זה דהנה כפי הנראה מלשון הרמב"ן במלחמות ומהרא"ש מה שא"צ לשלם מביתו הוא משום דכל שהוא מומחה הו"ל הפקר ב"ד הפקר ולפ"ז לפמ"ש התוס' יבמות דף פ"ט דבדבר שאף לאחר ההפקר סופו שיהיה שלו לא שייך הפקר ב"ד א"כ בשלמא בטעה בד"מ דאם נודע שטעה הי' חוזר א"כ אף שערב עם פירותיו או שהאכיל לכלבים שא"א בחזרה מ"מ כל דאם הי' בפנינו הי' מוחזר שוב לא שייך הפקר ב"ד הפקר דהא היה חוזר הדין ולא כלום עבד אבל בשקול הדעת כיון דאינו ברור הדין שוב הו"ל כאבעיא דלא אפשיטא דדעת הש"ך כיון דאם תפס לא מפקינן מיניה מה שעשה עשוי וא"כ ה"ה טעה בשיקול הדעת עכ"פ הפקר ב"ד הפקר:

18ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה השתא דדוקא בהך דר"ט דטעה בד"מ שפיר פריך אילו הוה פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת אבל בהך דבכורות אפשר דמיירי בטעה בשיקול הדעת שפיר שייך הפקר ב"ד הפקר ובלא"ה נראה לפמ"ש המרדכי בפ"ג דקידושין דהפקר ב"ד ל"ש רק במקום שמסתבר לעשות הפקר ב"ד א"כ בטעה בשיקול הדעת דאינו מוכרע שפיר י"ל דעכ"פ מסתבר לומר הפקר ב"ד אבל בד"מ לא מסתבר כלל שיהי' חשיב הפקר ב"ד ודו"ק. והנה הריטב"א בקידושין בדף י"ז גבי ברח ופגע בו יובל נסתפק אי צריך העבד לשלם שכר בטלה מה שבטלו ממלאכתו ע"י בריחתו וכתב דא"צ לא לעבוד ולא לשלם שכר בטלה דהו"ל כמבטל כיסו של חברו דפטור ע"ש ובמקנה בחידושיו שם כתב לתמוה דהא קי"ל דהקוטע יד עבדו של חברו משלם לו שבת גדולה ושבת קטנה הרי שצריך לשלם שכר בטלה ועוד דא"כ עדים המעידים על ראשי איברים לא יהי' חייבים לשלם דלא גרע מאילו מבטל כיסו של חברו וא"כ יהי' עדות שאאילה"ז ובב"ק דף ע"ה מבואר דבעינן בראשי אברים עדות שאילה"ז והניח בקושיא ולא זכיתי להבין דהא באדם שייך שבת וא"כ חייבים לעבד ולרב שבת שבטלו ממלאכתו והריטב"א לא אמר רק דמה שברח העבד ולא עבד ובטל ממלאכה של האדון זה הוה מבטל כיסו של חברו אבל מה שמשלם שבת להרב הוא בשביל שבת דאדם וחייב והוה כאהדקי' באנדרונא וא"כ גם עדים הו"ל עדות שאילה"ז שהרי אם הדקו העבד באנדרונא הי' חייבים לשלם והשתא שהעידו ששיחת לו את העין והשן הרי הדקו העבד שלא יעשה מלאכתו וחייבים ואף דזה צ"ע דהא מה שבטלו להעבד ממלאכה לעבד לא עשו כלום רק לרב והו"ל כמבטל כיסו של חבירו דפטורים אבל באמת אין התחלה לקושיא דהא ע"י שהעידו שיצא לחירות הפסיד כל העבד והרי הוא קנה עבד ונתן מעות בעדו וכשצריך להוציאו לחירות הפסידו לו גוף העבד שיכול הי' למכרו בדמים מרובים ול"ש מבטל כיסו של חברו בזה וז"ב כשמש ואף דע"ע אסור למכור כמ"ש הרלב"ג הובא בכ"מ פ"ב מעבדים הי"ב מ"מ עכ"פ הבן יורש העבד וגם אם הוא אצל אדון מסתמא עושה לו מלאכה והרי יש בו שווי שאם לא ירצה להיות עבד יגרע לו מפדיונו וא"כ הרי יש בו שווי ממון גמור וא"כ הוו העדים מפסידים ממון גמור ושפיר מקרי עדות שאילה"ז וז"ב:

19והנה במה שהחילותי למעלה באם אחד הבטיח להלוות לחברו ואח"כ חזר בו הנה בשנת תרי"ז א' וישלח שאל אותי אחד מתלמודי ושמו שמואל בעלף נ"י במה שאירע שאחד שכר לו דירה ובתוך משך השנה שדר בו א"ל המשכיר שילוה לו שלש מאות ר"כ וידור בביתו בשנה השני' וזה נתן לו דראהן שלשים ר"כ על השלשה מאות ר"כ והנה השוכר רצה לחזור בו מלהלוות לו וע"ז אמר תלמודי לפי מה דמבואר דבאם אמר להלוות לו על משכון והחזיק במשכון לא יוכל לחזור בו והרי הוא דר בדירתו והוה כהחזיק במשכון וא"י לחזור בו וע"ז השבתי כיון דלא כלתה לו שנתו עדן א"כ הוא דר בביתו מחמת ששכר אצלו א"כ לא מקרי החזיק במשכון כיון דלא בא בידו בתורת משכון וכמ"ש הר"ן פ"ב דקידושין גבי אומן קונה בשבח כלי כל דבתחלה לא בא בתורת משכון לא מקרי משכון ובתשובה אחרת ביארתי שו"ת פרח מטה אהרן בזה לישב קושית השבו"י מעליו ע"ש ולא כעת מקומו ודו"ק:

20והנה בשנת תרח"י יום ג' לך למדתי שיקול הדעת וארשום פה קצת הערות והנה לשיטת הראב"ד דמה שגרם אינו שייך דד"ג ולפ"ז כל שלא נשא ונתן ביד ל"ש לחייבו משום דד"ג שהרי אינו רק גרמי לשיטת הפוסקים דהסוגיא אתיא כר"מ וכל שלא נו"נ ביד ל"ש גרמי כמ"ש הראב"ד דזה עשה בעצמו לו ההיזק ובכה"ג ל"ש דד"ג וגם במ"ש הרמב"ם שלא נתכוין להזיק כמבואר בסי' כ"ה ס"א שם לכאורה ראיה מזה להראב"ד שבבעה"ת דכל דלא נתכוין להזיק לא חייב אבל כבר כתבתי לעיל דזה לא אפשר וצ"ל דשאני בדן הדין דטעה וחשב דהדין כך ובכה"ג ודאי לא נתכוין להזיק קרינן ביה משא"כ שם דידע דמזיק רק שלא נתכוין להזיק רק לטובת עצמו והנה בהא דאמרו זיכה את החייב כגון שהי' לו משכון והחזירו ובקצה"ח סי' כ"ה האריך דהא משכון אינו רק מזיק שעבודו של חברו ופטור וע"ש מ"ש בזה דמשכון אין קנין בגוף המשכון ובנתיבות השיג עליו ובמשובב ובמק"א הבאתי דברי הר"ן בזה אך לפע"ד הי' נראה דבאמת כל שהדיין א"ל שפטור פשיטא דזה מחל לו החוב רק דמחילה לא מהני בתפוס משכון וכמבואר סי' רמ"א ולפ"ז כל שהחזיר הדיין המשכון שוב מחל לו החוב ומועיל מחילתו וא"כ הזיק לו גוף החוב ע"י שהחזיר משכון וא"ל דהו"ל מחילה בטעות דאלו הי' יודע שהדיין טעה לא הי' מוחל לו דז"א כיון דהדין הוא דמה שעשה עשוי שוב המחילה כדין וכל שהחזיר לו המשכון שוב מועיל והו"ל גרמי או מזיק בידים לכל מר כדאית לי' ודו"ק. ובמ"ש יש לישב מה שהקשה בתמים דעים דלמה הבע"ד יפטר עצמו מלהחזיר משום דטוען מי יודע אם הדיין טעה דאולי אמת כמו שאמר בראשונה ולמה הדיין עצמו לא יוכל לטעון כן מי יודע אם טעיתי דעד שלא יראו לו הלכה ברורה אולי לא טעיתי ע"ש ולפמ"ש א"ש דהבע"ד שפיר זוכה כיון דהדיין פסק לו כן שוב מחל לו זה החוב ואף דכעת חוזר הדיין מ"מ הוא יכול לטעון דלמא באמת לא טעה וא"ל דהוה מחילה בטעות דז"א דע"ז גופא אנו דנין דשמא באמת כדין פסק וזה מחל לו אבל הדיין עצמו כל שספק לו שוב הוה ספק וגרם לזה היזק שעל ידו מחל לו הלה חובו ולכך חייב. עוד יש לומר עפמ"ש הכנה"ג בשם מהר"י בסאן דלכך בספק ממון קי"ל המע"ה אף דספק גזל הוא ספק איסור וכתב דגם להיפך הוא ספק איסור ולפ"ז בשלמא הבע"ד פטור דיכול לומר דספק הוא ואי דהוה ספק גזל הא להיפך הוה ג"כ ספק גזל אבל הדיין שפיר חייב דהו"ל ספק גזל אבל הבע"ד שפיר לוקח דהוא אינו לוקח גזל שהרי הוא פרע שלא כדין כיון דיש ספק ואם כן אינו לוקח רק ממון שנתן שלא כדין כיון דאם לא הי' פוסק לו אף שהיה ספק לא הי' צריך ליתן ודו"ק היטב:

21והנה בהא דאמרו אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא לי' אלו הוה פרה קיימא דינך לאו דינא השתא נמי לאו כלום עבדת והיא תמוה דמה סברא היא זו דמ"ש ממראה דינר לשולחני דאף דאלו הוה קמן הדר מ"מ השתא דליתא קמן הוא חייב וע"כ כתבו התוס' דהסוגיא אזלא אליבא דרבנן אבל לר"מ חייב משום דד"ג ולפע"ד נראה דבר חדש דדוקא בפרה ס"ל להש"ס כן דשם ר"ט הורה בניטל האם דטריפה וכשאמרו לו שכשרה הוא הנה לאו על הפרה זו אנו דנין דר"ט הורה על כל בהמות שבעולם שאם ניטל האם מהם היא טריפה וכל שטעה בזה א"כ אנו דנין על כל הבהמות שבעולם וע"ז אנו דנין כיון דכל הבהמות שבעולם אם יארע כן זה הוה טעות בדבר משנה וחוזר ניהו דאותה הבהמה כבר נאכלה לכלבים אבל אנו דנין על כל הבהמות שבעולם ובזה הדר וגם על אותה הבהמה הדין חוזר אבל במראה דינר לשולחני דאין כל הדינרין שוים ואף שטעה בזה אבל בדינרין אחרים לא הוה הטעות ובזה שפיר כל דליתא בעינא אינו יכול לחזור וחייב משום דד"ג. ובזה מיושב היטב מה שהקשו התוס' מהך דמוקי בבכורות כגון שערבן עם פירותי' ומה בכך כל שהי' לפנינו ולא ערב הי' מצי לחזור ולפמ"ש א"ש דשם אין הטעות רק באותן הפירות וכל שכבר מעורב ל"ש לומר דאם הי' לפנינו הי' חוזר וכמ"ש. ובגוף הסברא דבד"מ יכול לחזור נלפע"ד עפמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י חו"מ סי' י"ח דלענין ג"ד בפני' לא שייך לגבי דיני ממונות דכל שמביא עדים יכול לסתור הדין ולפ"ז בטעה בדבר משנה דחוזר אימתי שיראו לו וא"כ לא נגמר הדין וכל שלא נגמר הדין ל"ש לומר דישלם מביתו דלאו דין הוא כלל וכל שלא נגמר הדין פשיטא דאינו חייב לשלם ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת וגם כי הוא מעין עמוק. והנה על דברת הראב"ד הנ"ל כעת אני תמה בהא דאמרו בב"מ דף ע"ז ולא יהא אלא בע"ח ובע"ח דינו בבינונית ומשני ר"א בר"א סתם מאן דזבין אדעא באלפא זוזי אוזולי מוזיל ומזבין לנכסי' והו"ל נזק ותנן הניזקין שמין להם בעידיות והרי שם לא הוה מזיק ממש רק גרמי וכמ"ש בשיטה בשם הראב"ד והרי שם עשה הנזק לעצמו ולמה יתחייב וגם על הרמב"ם קשה כיון דעיקר טעמו דל"ד לזרעוני גינה הוא בשביל ששם הוציא הוצאות כדי להרוויח כמ"ש הה"מ שם וא"כ גם כאן מסתמא כשמכר בזול כדי לקנות השדה הלז היה דעתו להרויח ולא שדי אינש זוזי בכדי ומה גם דאל"כ לא הי' נקרא מזיק וא"כ שוב למה יתחייב והיא קושיא נפלאה ואולי דע"כ לא פטור שם רק לשלם לו בשביל דד"ג אבל שם גוף הדבר צריך לשלם רק ההפרש שבין זיבורית לעדיות לזה אפשר דקנסוה שיתחייב בעדיות על דינא דגרמי ודו"ק. והנה ק"ל לשיטת הראב"ד הנ"ל מה קאמר הש"ס בב"ב דף צ"ב ע"ב אלא הא רשב"ג דתניא המוליך חטים ומה ראי' שם שפיר משלם היציאה שהרי האומן קלקל וגרם לו היזק משא"כ בזרעוני גינה הוא לעצמו גרם לו היזק והיא קושיא גדולה והנה לחלוקו של הה"מ על הרמב"ם הי' ק"ל מכאן ומצאתי בלח"מ שהרגיש בזה אבל על הראב"ד לא הרגיש אך נראה דהראב"ד יפרש דראי' הוא ממה דס"ל לרשב"ג דמשלם לו דמי בושתו ובושת אורחיו דזה ג"כ עשה לעצמו ואפ"ה משלם לו והנה דברי הלח"מ תמוהים בתירוצו דגם בדברי הרמב"ם עושה מצוה בסעודה ומכ"ש במעות שנתן לחזנים וכדומה אמנם העיקר הוא בכוונת הה"מ דכל שעושה כמנהג העיר ולא כיון לשום דבר להשתכר רק כמנהג העיר חייב אבל בשתו ובושת אורחיו הוא זימן אורחיו אבל זה לא ידע מזה ולמה ישלם לו וע"כ דס"ל דחייב ביציאה וזה סמך וכן הי' רשב"ג אומר מנהג גדול הי' שהמוכר סעודה לחברו משלם לו והיינו שזה בודאי חייב שהרי ידע שעשה כפי המנהג ודו"ק היטב: