שואל ומשיב מהדורא תנינא א:פח

1להרב החריף מו"ה ארי' ליבוש אבד"ק פיכאוו במדינת הגר:

2במה שהקשה בהא דאמרו בב"ק דף מ"א ע"א וממאי דהאי לא יאכל את בשרו לאחר שנגמר דינו הוא אימר דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי וקרא דלא יאכל את בשרו היכא דמסקל סקלי' וע"ז הקשה דאדרבא לאחר שסקלו מהראוי לומר שיהי' מותר בהנאה דהרי כבר נעשה מצותו וכמ"ש לענין הנשרפין דאפרן מותר וכתבו התוס' בתמורה דף ל"ג הטעם דאין לך דבר שנעשה מצותו ויהי' מועלין בו ע"ש וה"ה בזה דכל שמקיים מצות סקילה שוב נעשה מצותו ומהראוי להיות מותר ולכאורה יפה שאל והנ"ל בזה דדוקא אותו דבר שנעשה מצותו וכן התם ששורף את הדבר ונשאר האפר מהדבר הנשרף שפיר נקרא נעשה מצותו אבל כאן במה שסקל והרג השור לא ניתר הבשר דבמה נעשה המצוה בהבשר במה שקטל ונטל החיות משור וגם אטו מה שהשור נסקל הוא בשביל השור בעצמו רק כדי שהבעלים יהי' מכופרים שהם נתחייבו מיתה והשור במיתה א"כ לא נעשה המצוה בשור שיהי' ניתר השור עי"ז ועיין רמב"ן בשורש י"ד בסופו בספר המצות שכתב שנצטוינו בכל המומתין מפסוק ובערת הרע מקרבך וא"כ בזה כבר קיים במה שסקל השור אבל מה שקוברהו אח"כ לא מקיים המצוה ושפיר לא נעשה המצוה והנה המגלת אסתר שם כתב דפסוק ובערת הרע מקרבך ל"ש על הב"ד רק על האדם שיש לו הדבר הרע שמחויב להביאו לב"ד לסקלו למען יתקיים ובערת הרע ותמהני דא"כ איך קאמרו בב"ק דף מ"ה דיכול לומר הוה מעריקנא לאגמא דאיך שייך לטעון כן דהא אסור לעשות כן דמחויב לקיים המצוה ועיין בב"ק דף מ"ם שהקשו ממשנה זו דהוה מעריקנא לאגמא דהא אסור לעשות כן וא"כ מכ"ש בזה דמצוה להביאו לב"ד לקיים המצוה וע"כ דעליו אין המצוה רק על הב"ד וצ"ע בזה. אח"כ בשנת תרכ"ו דרשתי בזה בשבת הגדול והארכתי בקושיא זו בחלק הדרושים בעזר ד':

3והנה הרב המגיד פ"י מנזקי ממון כתב דיש לחלק דהאי קרא דובערת לא כתיב אלא באדם ודבריו תמוהים דבהדיא אמרו בחולין דף קל"ט גבי עוף שהרג דבעי לאתוי לדינא לקיומי בי' מצות ובערת וכבר תמה בזה הרב הגאון בעל מעין חכמה על המצות בחרוז גדול או קטן אך לפע"ד הי' נראה דבאמת כבר הבאתי הפלוגתא דרמב"ן ומג"א אם הא דובערת המצוה על הב"ד או על האיש ואני אומר להכריע דבאמת זה ודאי דאם האנשים מחויבים שיביאו הרע לפני הב"ד כדי לקיים מצוה זו דובערת א"כ פשיטא דשניהם מקיימים המצוה וכמו כל הכשר מצוה דחשוב מצוה וכמ"ש הנימוק"י בשם הרנב"ר לענין השבת אבדה ע"ש פ"ב דב"מ גבי זקן ואינו לפי כבודו ואדרבא אני אומר דבזה יותר מצוה על האדם דהרי אין דנין שלא בפני הבעלים וא"כ לא יוכלו הב"ד לדון שלא בפני הבעלים וז"ש רש"י בחולין ובערת הרע מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב"ד כדי לבער רשעים מישראל (וקצת צ"ע ברש"י שם גבי בר קטלא הוא שכתב רש"י ומהיכן נמלט ולמה לא פירש כפשיטו דודאי לאו בר שליח הוא דהא כבר נגמר דינו ועיין שם דף ק"מ ע"א וצ"ע) ולפ"ז בשור טריפה שהרג שפיר כתב ה"ה דלא שייך לומר דבפני ב"ד חייב דבשלמא אדם טריפה שפיר י"ל כיון דהב"ד ראו שהרג הרי מ"מ רע הוא אבל שור טריפה דאינו חייב רק מקרא דגם בעלי' יומת וא"כ באמת ובערת לא קאי על העוף והשור רק דכיון דהמצוה הוא על האדם שיביא לב"ד מה שגורם ש"ד לאיש וא"כ ממילא נצטוו הב"ד לדון בדינו אבל כאן שמצד גוף הדבר הוא פטור דהוא טריפה רק שהב"ד נצטוו וכיון שהבעלים אינם רעים רק שהשור הוא רע וע"ז לא נצטוו הב"ד רק שהאיש מצווה לבער הרע ולהביאו לב"ד וא"כ כל שפטור ממילא גם הב"ד אינם מצוים ע"ז וזה ודאי דמצות ובערת אף שקאי על הב"ד אינם מצווים רק על אנשים רעים ולא על הבהמות הרעים שזה לא נקרא רק ממונו של אדם ומחלקי אדם הוא ממונו וע"ז לא נצטוו הב"ד רק האנשים בעצמם וז"ב ודו"ק. וראיתי בחידושי הר"ן בחולין דף ל"ט שהקשה דליתי עשה ול"ת דשילוח ולדחי ל"ת דובערת ולא זכיתי להבין דפשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכיון דמצוה לקיים ובערת פשיטא דלא צותה תורה שילוח ויש להוסיף עוד לישב דברי ה"מ דבאמת קרא ובערת הרע מקרבך ודאי קאי על האנשים דמקרבך משמע שהם בסוג אחד והבהמות אינם בכלל זה אך זה אם קאי על הב"ד אבל אם קאי על איש ואיש שיבער הרע מקרבו א"כ גם בבהמתו שהיא חלק מחלקיו פשיטא שצריך לבער הרע מקרבו וכדדרשו שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו מקרא דלא תשים דמים בביתך וא"כ ז"ש ה"ה דכיון דקאי על האדם ולא על הבהמה שוב א"י ב"ד להענישו רק שהאדם מצווה וכאן אינו מצווה שהרי טריפה הוא. אחר כמה שנים מצאתי בספר מעיין חכמה על המצות בחרוז דרחוץ ידים על הערופה בנחל שהקשה בהא דאמרו בש"ס דלא מצינו דבר שנעשה מצותו ומועלין בו כ"א ע"ע והקשה הוא דאמאי לא חשיב שור הנסקל וכתב דשור הנסקל אינו נאסר מחיים לשיטת ר"ת ועיקר האיסור הוא רק לאחר שנעשה מצותו ע"ש ולפ"ז ל"ק גם קושיא הנ"ל דכיון דהש"ס מקשה דלא יאסר רק היכא דסקלי' מסקל א"כ שוב לא שייך שנעשה מצותו וז"ב ודו"ק ומצאתי בפ"י בקידושין דף נ"ד שכתב לענין בגדי כהונה כלל זה דכל שלא נאסר רק לאח"כ לא שייך שנעשה מצותו דבלא בלו ניתנו להנות רק לאחר שבלו אסור להנות ע"ש ודו"ק. ובזה אמרתי לדחות מ"ש הא"מ ח"ב בתשובותיו סי' י"ט וכן הרבה מן האחרונים ליישב דברי הרמב"ם דכתב דמצות חמץ שורפו או מפרר וזורה לרוח והקשה בספר ב"ה ומג"א סי' תמ"ה דהא כיון דהוא מן הנקברים אסור לשרפו שאתה מקיל באפרן וכתבו האחרונים הנ"ל דזה דוקא הנקברים שאין מצוה לקברן רק להעלימם מן העין שלא יכשלו א"כ לא נעשה מצותו משא"כ בחמץ שהוא מצוה להשבית מן העולם א"כ אף אם מפרר וזורה לרוח ג"כ נעשה מצותו ע"ש שהאריכו ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דבעת שנעשה המצוה דהשבתה לא נאסר עדיין דקודם שש אינו נאסר החמץ ולא שייך לומר דנעשה מצותו ואדרבא בזה נראה לפע"ד ליישב דברי הרמב"ם דגם כששרפו אפרו אסור דלא נעשה עדן איסור בעת עשיית המצוה ובכה"ג לא שייך לומר דנעשה מצותו ומועלין בו אברא דבפסחים דף כ"א אמרו לא נצרכה אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה סד"א בהדי דקא שריף לי' לתהני מיניה ופירשו התוס' דלר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אפרן מותר משא"כ לרבנן ולפמ"ש גם לר"י מהראוי שיהי' אפרו אסור וכמ"ש אך נראה דהתוס' לשיטתי' דס"ל דהא דאמר ר"י אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא טריפה שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירשו התוס' דף י"ב ע"ב ד"ה אימת דהיינו בתחלת שבע דמוזהר על החמץ וא"כ אז כבר נאסר קודם שריפה ולכך ה"א דבהדי דקא שריף לתהני מיניה אבל לפירש"י דשלא בשעת ביעורו היינו בתחלת שש וא"כ אז באמת אפרו אסור אף שהוא מן הנשרפין ומזה נראה ראי' ברורה לפירוש התוס' דאל"כ יקשה איך חשיב בתמורה דף ל"ג ע"ב חמץ בין הנשרפין דאפרן מותר והיינו משום דנעשה מצותו וע"כ משום דמיירי לאחר זמן איסורו דאז שפיר שייך נעשה מצותו וראיתי בא"מ דבר תימה שהביא בשם התוס' תמורה קושיא למה לא חשיב חמץ בפסח לר"י מן הנשרפין ולרבנן מן הנקברין וע"ז כתב דלדידי' גם לרבנן אף שהוא מן הנקברים מ"מ אפרן מותר ואני תמה אנא מצא כן בתוס' וגם הא בהדיא חשיב לי' חמץ בפסח מן הנשרפין ובש"ס אמרו בהדיא אמר מר חמץ בפסח ישרף סתם לן תנא כר"י ואני תמה לדידי' היאך מוכח כר"י והא גם לרבנן מותר לשרוף ועכ"פ אפרו מותר ולפמ"ש א"ש הכל ולשיטת רש"י באמת קשה דלר"י מהראוי להיות אפרו אסור וצ"ל כיון דמה"ת עיקר ביעורו בשבע ואז כבר נאסר אף שר"י אומר שהשבתתו בכל דבר מ"מ עיקר מצותו הוא בשריפה וצ"ע בזה והנה הרמב"ם כתב דאם שורפו קודם שש אפרו וגחלתו מותר ולאחר שש פחמין אסור ולפמ"ש יש לומר דטעמו דלאחר שש לדידיה דפוסק דאף מפררו וזורה לרוח א"כ הוה מן הנקברים דאפרו אסור וקודם שש דפחמין מותר משום דהוה כחרכו קודם זמנו וכמ"ש ה"ה שם ודו"ק. והנה הב"ח כתב באהע"ז סי' כ"ח דהמקדש בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא אם יודעת מזה יש חלות לקידושין לר"י דאפרו מותר ולפמ"ש הוא דוקא לאחז"א שכבר נאסר עליו והשריפה התירו אמנם לפ"ז שוב א"י לקדשה דהרי החמץ אינו ברשותו לאחז"א ובמה מקדשה ולאחר שנעשה אפר כבר הוא הפקר ואין מקדשה בדבר שלו ולפ"ז בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא י"ל דמקודשת מתורת אפר:

4ובזה מיושב היטב דברי הש"ע אהע"ז סי' כ"ח סכ"א שפסק בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא מקודשת ותמהו הח"מ והב"ש שם דמנ"ל זאת ולפמ"ש א"ש דעכ"פ מה"ת שלו ויכול לקדשה דהוא שלו מן התורה ואף דהש"ס אמר כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא היינו לקדש בגוף החמץ אבל עכ"פ באפר שפיר מותר לר"י והאפר שפיר מותר כיון דמדרבנן עכ"פ אסור א"כ מקיים המצוה וניתר האפר עי"ז או דשם קאי הש"ס אליבא דרבנן ובחידושי אמרתי בזה דלכאורה צריך להבין מה דאמר הש"ס כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמיא ולא ברשותי' והיינו דכיון דמדרבנן אסור כל דתקנו חז"ל כדאורייתא הוא דהפקר ב"ד הפקר ועשאו כאלו אינו שלו והרי כבר נודע מ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט דהפקר ב"ד הפקר ל"ש היכא דיהיה אח"כ שלו ע"ש וא"כ כאן דהאפר מותר דכל הנשרפין אפרן מותר א"כ לא שייך לומר שהפקירו חמצו כיון דעכ"פ אפרו יהי' מותר לו והוה שלו אמנם לפמ"ש א"ש דשם קאי הש"ס על שעות דרבנן דהיינו שיבטלו בתחלת שש וא"כ ממנ"פ אם לא יהי' החמץ אינו שלו אז כיון דמותר עדיין א"כ שוב לא יהי' אפרו מותר כיון דלא נאסר עדיין החמץ ולא הי' מה שיתיר עדן וכמ"ש וע"כ דהוה כשל תורה ושוב אין בידו לבטלו א"כ זה דוקא בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא אבל בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא שפיר מקודשת עכ"פ כיון דמה"ת האפר שלו וא"ל דהאפר אסור דזה אינו דהשעות דאורייתא ושוב האפר מותר דנעשה מצותו ומה דהביא מר"ג בחיטי קורדניתא הוא בתרי דרבנן ושם שפיר גזרו חז"ל והפקירו ממונו ולא שייך לומר דאח"כ יחזור לרשותו משום האפר דהא עדן לא נאסר מן התורה אבל כל שנאסר מדרבנן לא שייך הפקר ב"ד וכנ"ל:

5ובזה מיושב היטב מה שהביא הכנה"ג באו"ח סי' תל"א במי שביטל חמצו תחלת שש שנסתפקו המהר"ש אבוהב ודעימיהו אם מועיל הביטול שלא יעבור על ב"י ותמה הכנה"ג דהא ש"ס ערוך הוא כיון דמדרבנן אסור ל"מ הביטול וגם כיון דהפקר ב"ד הפקר אינו מועיל הביטול וכמו דאין חוששין לקידושין ולפמ"ש יש ליישב דבאמת לא שייך הפקר ב"ד הפקר דאח"כ יהי' מותר האפר אך ז"א דממנ"פ אם תחשבו לדבר שלו שוב לא יהי' אפרו מותר וע"כ דאינו שלו ושוב ל"מ ביטול ולפ"ז זהו דוקא שיתקנו חז"ל ביטול בעת ההוא שפיר אמרינן דע"כ כשמבטל צ"ל בשלו והרי כבר נעשה אינו שלו דהפקר ב"ד הפקר אבל לענין שלא יעבור על ב"י א"כ בודאי אינו עובר דעכ"פ ביטלו וא"ל דהפקר ב"ד הפקר דא"כ בודאי אינו שלו ובאמת חמץ חידוש הוא דעשאו הכתוב ברשותו אבל בשעות דרבנן פשיטא דמועיל הביטול עכ"פ ומה דאין חוששין לקידושין דבאמת הפקיעו חז"ל לחמצו מרשותו ודו"ק היטב כי הוא חריף ונעים ונחמד ת"ל:

6אמנם אי קשיא הא קשיא אמאי לא חשיב ג"כ בית המנוגע בכלל דברים שלא הותרו לאחר שנעשה מצותם דהרי אמרו בירושלמי מס' ערלה הרי אפר הבית אינו בא מחמת ע"ז ותימא אסור א"ל שניא הא דכתיב בי' נתיצה והובא ברמב"ן בספר המצות מ"ע ששכח הרמב"ם לפי דעת הרמב"ן מצוה י"ז וא"כ אמאי לא חשבו שם ומכאן לכאורה ראיה ברורה לדעת הרמב"ן שחשבו למצוה בפ"ע ואין זה ענין לטומאה וטהרה וא"כ יש לומר דזה לא הוה בכלל דבר שנעשה מצותו דמצות טומאה נתקיים ומה ענינו למצות נתיצה שזו מצוה בפ"ע וזו אינה ע"י הטומאה ולא התירה התורה אלא שלפ"ז קשה מה פריך הירושלמי על הא דכל הנשרפין דאפרן מותר חוץ מאפר ע"ז והרי אפר הבית ומאי קושיא הא שאני התם דכל הנשרפין דאפרן מותר הוא בשביל שנעשה מצותן וזה לא מקרי נעשה מצותו דנעשה בשביל מצות הטומאה וזה מצוה בפ"ע ואולי דזה בכלל תירוץ הירושלמי דשאני בית דכתיב נתיצה ואינו מובן מה בכך סוף סוף האפר ראוי להיות מותר ולפמ"ש י"ל דמצות נתיצה היא מצוה אחרת ולא מקרי נעשה מצותו בזה. ודרך אגב אזכיר מה דהקשה אותי הרב החריף מוה' ליזר נ"י ראש ישיבה ב"ק ווילנא בהא דפריך הש"ס וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכא משכחת לה והקשה דהא לפמ"ש הרמב"ם דשור טריפה שהרג אינו נסקל דכמיתת בעלים כך מיתת השור ע"ש בפ"י מנזקי ממון וא"כ משכחת לה שהרג האדם בהיותו נחתך צומת הגידין דהו"ל טריפה ואח"כ כשחתכו למעלה דלשיטת הרמב"ן בכה"ג טריפה חוזר לכשרותו ואז נהרג והשבתי דלפמ"ש דיש עשה על הב"ד או על האיש לבער עושי רע גם בבהמה וכמבואר פ"י מנ"מ שם בהראב"ד וא"כ בכה"ג שנוכל לחתכה ותהי' כשרה נראה לפע"ד דל"מ בבהמה דודאי מצוים היינו לחתוך אותה ולסלקה וגם באדם בכה"ג אף דכתיב והצילו העדה נראה לפע"ד דמצווים לקיים ובערת הרע בכל טצדקי שאפשר דספק מצוה הוא והרי אמרו בחולין דף י"א וכ"ת דבדקינן לי' קא מנויל וכאן שמתקנים אותו אף שנהרוג אותו אח"כ נראה דמצוים אנו לקים המצוה ולעשות אותו ועיין סנהדרין דף ע"ח כנלפע"ד ודו"ק היטב ולכאורה רציתי לומר דאף אם נימא דא"צ לחתוך שתהי' כשרה כדי להרגה בב"ד מכל מקום כל שחותכה אח"כ וכשרה תו מתחייבת הבהמה סקילה בשביל התמות שהרגה דאין דיחוי אצל מצות בפרט בדבר שבידו לחותכה וא"כ אכתי לא משכחת לה מועד דמה שהורגין אותו משום תמות הוא אף שלא הי' נסקל אח"כ אך ז"א דכיון דתלוי במיתת בעלים א"כ כל שהי' בעת ההוא פטור ממיתה פשיטא דטריפה אף אם יבריא אח"כ כבר נפטר אבל באמת כל הענין דפטור הוא משום דהו"ל עדות שאילה"ז וכאן לא שייך זאת דלא שייך לומר דגברא קטילא בעי למקטלי' דאם יוכל להיות שיחתוך ויחיה שוב מנא ידעי דגברא קטילא הוא וא"כ מכ"ש במיתת השור דחייב סקילה וגם העיקר לפע"ד דמחויב לבערו וכמ"ש ועיין בסנהדרין דף ע"ח לענין גוסס בידי אדם וביד"ש ובמ"ש התוס' שם ודו"ק היטב. אחר כמה שנים מצאתי דבר נפלא בתוס' מנחות דף נ"ב ד"ה ואין שהקשו ת"ל דאפר הקדש מותר וכתבו דשאני הכא דכל מצותה לשריפה עומד הנה הורו לנו דבר חדש דע"כ לא שייך דבר שנעשה מצותו רק בדבר שהמצוה הוא קודם שנשרף ורק שצריך לשרוף כגון ערלה וכ"כ וכדומה א"כ העיקר אינו עומדת לשריפה אבל דבר שמתחלתו אינה עומדת רק לשריפה לא שייך לומר דנעשה מצותה ולפ"ז מצות סקילת השור שעיקרו אינו רק הסקילה ואיך שייך דנעשה מצותה ולפ"ז גם לענין חמץ בשריפה ל"ש שנעשית מצותו דהא עיקר המצוה אינו רק בשריפה ומקודם שצריך לשרפו אין עליו שם מצוה כלל ואיך שייך לומר דנעשית מצותו אך יש לחלק דשם באפר פרה עיקר המצוה הוא האפר וכעין דאמרו דלא שייך כתותי מכתת שיעורא דכל כמה דמכתת עדיף טפי וה"ה בזה עיקרו עומד שתשרף הפרה ותהי' אפר משא"כ בשאר דברים דכל ששרף א"צ עוד לקיום המצוה עוד אמנם לפמ"ש התוס' עוד שם לחלק דשם אכתי לא אתעביד המצוה ולפ"ז כיון דמצות ביעור חמץ בשריפה הוא דוקא בזמן ביעורו ושיטת רש"י הוא דדוקא בשש אבל לאחר שש השבתתו בכל דבר והתוס' פירשו דשעת ביעורו היינו בשש ושלא בשעת ביעורו הוא אחר שש שרוב העולם מבערין בשש ולפ"ז קודם דאתעביד המצוה דהיינו אם מבערו בשש כיון דמן התורה א"צ לבערו ורק חכמים הצריכו לבערו וא"כ עוד לא נעשה המצוה ולא שייך שנעשה מצותו אבל הרמב"ם כתב להיפך כמ"ש לעיל וצ"ע בכ"ז:

7והנה בגוף הדבר בחמץ בפסח דאפרו מותר למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה לפע"ד הי' נראה דבר חדש דע"כ לא שייך דבר שנעשה מצותו רק בערלה וכה"כ דאין לו זמן מוגבל מתי ישרוף ואם אינו מבערו תיכף משנעשה ערלה וכה"כ אינו עובר שייך לומר דנעשה מצותו אבל כאן לא שייך דנעשה מצותו דהא עיקר המצוה הוא קודם הפסח דאז החמץ הוא שלו ולא בפסח שכבר עבר זמן איסורו ועבר בב"י ניהו דהתורה הטילה חיוב עליו שיבער גם במועד היינו כדי שלא יעבור על ב"י להבא אבל עכ"פ כבר עבר על ב"י ולא שייך נעשה מצותו שעיקר מצות התורה לא הי' במועד לאחר שכבר עבר על ב"י ובאמת דאף דלאו דב"י ניתק לעשה אבל כבר האריכו בזה דהו"ל לאו שקדמו עשה וא"כ לא שייך שנעשה מצותו. ובזה אמרתי בשנת תרי"א בלמדי עם תלמודי נ"י ה"פ סי' תמ"ה שהרמב"ם כתב דלאחר שש אם שרף החמץ הפחמין אסורין ודייק הב"י שם דס"ל כחכמים והדבר תמוה דא"כ מה חילוק בין קודם זמן איסורו לאח"כ ועיין חק יעקב שם ובבאורי שם הארכתי וגם בכמה תשובות ולפמ"ש א"ש דבאמת אף לר"י דהוה בשריפה מ"מ לאחר זמן איסורו הוא אסור דלא מקרי נעשה מצותו והנה אחד מהתלמידים השיב מהא דכתבו התוס' בפסחים דף ה' ד"ה וכתיב והשבתי דאין זה ראיה דשם לה"א דהתורה אמרה תשביתו ביו"ט לאחר זמן איסורו שוב הוה נעשה מצותו משא"כ לפי האמת דתשביתו מעיו"ט א"כ לא מקרי נעשה מצותו ועיין בפסחים דף כ"א דאמרו ולא יסיק בו תנור וכיריים פשיטא ל"צ לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה סד"א הואיל ואמר ר"י אין ביעור אלא שריפה בהדי דקא שריף לי' לתהני מיני' קמ"ל ופירשו התוס' דדוקא לר"י כיון דמצותו בשריפה אפרו מותר ולפמ"ש קשה דשם קאי בעבר זמנו א"כ לא שייך נעשה מצותו והנראה דאדרבא מזה ראיה למ"ש דהרי באמת קשה למה אמר בהדי דקא שריף לי' והרי אפרו מותר אף לאחר דקשריף ולפמ"ש א"ש דבאמת כאן כבר עבר זמנו ולא נעשה מצותו כראוי רק דמ"מ בעת ששורף מקיים מצוה לזה קמ"ל דה"א דעכ"פ בהדי דקא שריף ומקיים המצוה לתהני מיניה קמ"ל כיון דלאחר זמן איסורו הוא אסור להנות דהא לא עשה מצותו כהוגן ומ"ש תלמודי ראיה מפסחים כ"ט ד"ה אין פודין גם זה אינו ראיה דשם לא עבר על ב"י דקודם שפדהו לא הוה שלו רק לאח"כ כשפדה א"כ אז תיכף כשפדהו הוא שורפו ומקיים מצותו ומ"ש ראיה ממ"ש הב"י באו"ח סי' תמ"ה בשם הגה"מ שהביא בשם רמב"ן דאם נמצא חמץ ביו"ט ישרפנו דעיקר מצותו של ביעור חמץ בשריפה הוא ג"כ אין ראיה דשם כשבדק וביער כדינו ואח"כ מצא חמץ פשיטא דלא עבר על ב"י דאנוס הוא וא"כ בכה"ג שוב הו"ל נעשת מצותו:

8ובזה אמרתי ליישב קושית הב"ח באהע"ז סי' כ"ח שהקשה דאמאי לא כתבו הפוסקים דיכול לקדש בחמץ בפסח ע"י שיודיעה שמקדשה באפר וכמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט ועיין ח"מ וב"ש שם ולפמ"ש א"ש דבפסח לאח"ז איסורו שוב לא אמרינן דנעשה מצותו וז"ב ודו"ק ועיין מק"ח סי' תמ"ה ובשו"ת הנספחים לאבני מילואים סי' ח"י האריכו דאף לרבנן דמפרר וזורה לרוח כיון דגם בשריפה מתקיים המצוה שוב הו"ל נעשה מצותו ובאמת שמצד הסברא דבריהם נכונים אבל מכל הפוסקים מבואר דלרבנן הו"ל מהנקברין ואפרן אסור וצ"ע. והנה בחורף שנתרי"ב אור ליום וא"ו פ' בא הגיענו לסי' תמ"ה והנה בהא דאמרו חכמים לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול לשבות והקשה אחד מהתלמודים נ"י דלשיטת ר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש א"כ מה פריך דוקא מהעשה דתשביתו והא שייך גם הל"ת דב"י לכמה פוסקים דעוברין בב"י והשבתי בזה דבאמת אינו מובן למה סיימו הש"ס דהשבתה בכל מה שאתה שובת ועיקר הקושיא סגי דהא כתיב תשביתו וגם קשה דלר"י ע"כ דתשביתו היינו הבערה ועיין רש"י ותוס' שנחלקו בזה בפסחים דף ד' ד"ה מדאורייתא וא"כ עכ"פ לר"י דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה בודאי דתשביתו הוא בשריפה כמו לר"ע וא"כ אין קושיא על ר' יהודה אך נראה דבאמת תשביתו הוא ענין השבתה וביטול וא"כ באמת משמע כל ענין השבתה ורק למאן דס"ל ב"ח צריך שריפה ע"כ דהשבתה הוא דוקא בשריפה ולפ"ז זהו דהקשו חכמים דכיון דבתורה כתיב סתם השבתה והוא בכל דבר שמשבית ורק שע"י הק"ו אתה עוקר שאר עניני השבתה רק שריפה א"כ אם לא מצא עצים יהא יושב ובטל וא"כ אתה עוקר ע"י הק"ו משמעות הכתוב וע"י החומרא אתה מיקל וא"כ אין הקושיא דעובר על העשה רק דעוקר משמעות הכתוב ע"י שרוצה להחמיר ונמצא חומרו קולא וז"ב:

9והנה ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י נד"ז הגאון בעל ים התלמוד הקשה דאמאי לא קאמר דנמצא חומרו קולו שהאפר יהי' מותר לר"י דהוה מהנשרפים ולפמ"ש א"ש דזה אינו קושיא דמה בכך אם מצותו בכך ועשה מצותו א"כ מותר האפר אבל עיקר הקושיא דהתורה אמרה סתם וע"י שאתה מחמיר עוקר הכתוב ממשמעותו להקל עי"ז אברא דגם בזה קשה דאתה עוקר הכתוב ומקיל עי"ז באפרו ובאמת שעיקר הקושיא שהקשה הב"ה והמ"א סי' תמ"ה דלדידן דאף מפרר או דוקא מפרר היאך יכולין לשרפו ואתה מקיל באפרן לכאורה י"ל דבר חדש דבאמת צ"ב בהא דאמרו חכמים הנקברין לא ישרפו שאתה מקיל באפרן ומה קושיא הא מסתמא כששורפו ע"י עצים וד"א יהי' אפר ההיתר הרוב ואפר באפר בטל ברוב ודברי המ"א סי' תצ"ח הם תמוהים כנודע וא"כ שפיר יוכל להשתמש באפר וצ"ל דהוה כמבטל איסור לכתחלה דאסור ולמה יעשה כן כיון דא"צ שריפה רק להעלימו מן העין למה ישרף ולפ"ז זהו בשאר איסורים אבל בחמץ כיון שבאמת לר"י עיקר מצותו בשריפה א"כ לדידן דמספקא לן ועכ"פ אם רוצה לקיים המצוה גם לר"י אינו מתכוין לבטל האיסור רק לקיים המצוה ובכה"ג לא אכפת לן באפרו שנתבטל ברוב ומעתה מיושב גם הקושיא הנ"ל דלר"י לא יהי' קולא באפר דלדידי' צריך לשרפו מצד הדין ואינו מכוין לבטל האיסור:

10ובזה מיושב היטב הא דהקשה אחד מהתלמודים דלשיטת ר"ת דשעת ביעורו היינו אחר שש א"כ לפ"ז יהי' לאחר זמן האיסור האפר מותר וקודם הזמן האיסור יהי' האפר אסור ולפמ"ש א"ש דבאמת גם קודם לא יהי' אסור דיתבטל ברוב וכמ"ש אברא דהמ"א סי' תמ"ה ס"ק ה' דעתו דבע"ז דאסור במשהו אסור אף זוז"ג דעכ"פ משהו מיהא איכא וכן בחמץ וא"כ אפשר דלא מהני גם ביטול ברוב הן אמת דדברי המ"א תמוהים כמ"ש בפרמ"ג שם דהא עד הלילה הוה בששים ולא במשהו וגם בפסח עצמו האפר אינו בכרת וגם בדילי מיני' ולא שייך משהו ולכאורה רציתי לומר דלענין הנאה לא שייך לומר דהוה משהו דכל שיש הגורם דאיסור אף במשהו הרי נהנה במשהו וז"ש המ"א דהנאה כל שהו מיהא הוה אבל ז"א דא"כ בערלה דאסור בהנאה נמי נימא כן וע"כ דכל דבטל לא נהנה כלל מהאיסור וא"כ ה"ה בחמץ וע"כ דברי המ"א תמוהים בזה וצ"ע. והנה בטעם הדבר דשלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר אף דלרש"י היינו לאח"ז איסורו והרי לר"י תשביתו היינו שריפה וא"כ למה בשלא בשעת ביעורו יהי' סגי בכל דבר וצ"ל כמ"ש רש"י בדף י"ב כיון דמוזהר מה"ת הוא יכול לעשות בכל דבר וביאור הדברים דהתורה הקלה עליו כי היכא דלא יעבור על ב"י והעשה דתשביתו ומה יעשה אם לא ימצא עצים לשרפו ולפ"ז נראה לי דזה דוקא אם ראוי לקיים כדינו בשריפה אבל אם א"י לקיים כדינו בשריפה לא מועיל שאר דבר כיון דעיקר תשביתו לר"י הוא שריפה רק דשלא בשעת ביעורו כיון דזמנו בהול הקלו עליו והו"ל שאר דברים ג"כ כשריפה הו"ל כהך דר"ז דבעי כל הראוי לבילה. ובזה עמדתי על דברת הב"י סי' תמ"ו שכתב דמ"ש הטור יוציאנו דמה שמועיל הוצאה מרשותו הוא לשיטת רש"י דהשבתתו בכל דבר שלא בשעת ביעורו וה"ה דהוצאה מרשותו הוה השבתה והוא תמוה דא"כ למה כתב הטור אח"כ דביו"ט לא מועיל כיון שא"י לשרפו כדינו לר"י דס"ל דביעור חמץ שריפה והא לרש"י השבתתו בכל דבר ונשאלתי בזה בלמדי עם תלמודי שנת תרי"ב י"ב שבט ב' בשלח ולפמ"ש א"ש דכל שא"י לשרפו ביו"ט ל"מ לר"י דהו"ל אינו ראוי לבילה. ובזה מיושב מה שקשה על הטור דניהו שא"י לשרפו כדינו הא מ"מ מועיל ההוצאה שלא יעבור על ב"י ונשאלתי בזה ואמרתי דכל שהוא אנוס בתקנת חז"ל שאסרו להוציא שוב אינו עובר וכעין מ"ש התוס' בשבת ד' לענין רדיית הפת ומצאתי בכ"מ ובמ"א סברא זו אבל לפמ"ש א"ש דכל שא"י לשרפו שוב ל"מ השבתה בכל דבר דאינו ראוי לבילה. ובזה יתיישב קושית רש"י בפסחים דף כ"ז ע"ב במ"ש חכמים אם לא מצא עצים יהא יושב ובטל והקשה רש"י דהא השבתתו בכל דבר ולפמ"ש א"ש דלר"י דהשבתה הוא שריפה דוקא א"כ עכ"פ בעי ראוי לבילה וא"כ כל שאין לו עצים דאינו ראוי לבילה שוב מעכב ודוקא לרבנן דס"ל השבתה בכל דבר א"כ אף שאינו ראוי לשריפה השבתתו בכל דבר ועיין פסחים דף ה' ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ודו"ק ברש"י שם: