שואל ומשיב מהדורא תנינא א:צב

1לצורבא מרבנן חריף ושנון נ"י:

2ששאלת לבא במגלת ספר כתוב מה ששמעתי ממני ליישב דברי בה"ג המובא בטור או"ח סי' תרל"ח התמוהין שכתב ועיטורי סוכה מותרין לטלטל אבל באכילה אסורין ובשבת אסור בטלטול ותמה הרב"י מה חילוק בין שבת ליו"ט הנה אם אמנם אמרתי ע"ד הפלפול בכ"ז מפני כי יש בו כמה ענינים וסברות מועילות אמרתי לבארם וז"ל הנני יוסיף להפליא דהא דנוי סוכה מוקצה מחמת איסור הא אין בו שום איסור בעצמותו וע"כ משום דטפלן להסוכה אסרו מדרבנן משום סתירת אהל (או משום מוקצה דנוי סוכה אינו רק דרבנן וכמ"ש התוס' בסוכה דף ח') והא מוקצה מחמת איסור דרבנן שרי וכמ"ש רש"י בביצה דף ל"א גבי בית שנפחת הן אמת דק"ל לכאורה על כל מוקצה של ביצה דהוא משום איסור דרבנן כדמפרש ריש ביצה הטעמים והא הוה מוקצה מחמת איסור דרבנן דלא אמרינן ולכאורה רציתי לומר דכל הטעם דלא אמרינן מוקצה באיסור דרבנן הוא משום דלא אתקצאי ביה"ש דלא גזרו על שבות בה"ש וכמ"ש האחרונים וא"כ הא בספק יו"ט ספק חול הו"ל דבר שיל"מ וכדאמרו ריש ביצה דף ד' דאף בדרבנן גזרו ובשלמא בבית שנפחת דאין האיסור בעצם הפירות רק מניעת ארי' דרביע עלי' הבית שננעל ולכך כל שנפחת שרי דלא שייך בזה דבר שיל"מ דעד שתאכלנו באיסור בזה משא"כ בכל מוקצה דרבנן בעצמות הדבר דשייך דבר שיל"מ אברא דלפ"ז יקשה באיסור טלטול דלא שייך דבר שיל"מ וכמ"ש הצל"ח דיכול לטלטלו היום ומחר ומדוע יאסר וצ"ל דמכאן ראיה לשיטת הקדמונים דביצה בתרנגולת העומדת לאכילה אף דלא שייך בה מוקצה כיון דאסור באכילה משום הכנה או משקין שזבו שוב אסור בטלטול וא"כ מכ"ש בדבר שאסור באכילה משום מוקצה דאסור בטלטול וז"ב ולפ"ז כאן דהבה"ג לא ס"ל כלל מוקצה מחמת איסור ביו"ט כלל רק משום דהוה מוקצה מחמת מצוה ולכך באכילה הוא דאסור ולא בטלטול דבשלמא אם איסור מוקצה הוא מוקצה מחמת איסור שפיר שייך לומר כיון דאסור באכילה ממילא אסור לטלטל דלמה יטלטל דבר האסור לו אבל אם הוא מוקצה משום מצוה א"כ שפיר י"ל דבאכילה אסור דלא ישאר למצוה משא"כ בטלטול דישאר עדן למצוה וז"ב לפע"ד וכן מצאתי בהדיא סברא זו בתוס' שבת מ"ב ע"ב ד"ה ואין אברא דלכאורה צ"ב הא דלא גזרו על שבות ביה"ש דלכאורה נראה דהוא משום ספק דרבנן לקולא ולפ"ז צ"ב אם נימא דתוספת שבת דאורייתא א"כ הא ע"כ תוספת שבת הוא קודם ביה"ש וכמ"ש הר"ן פ' המביא דאל"כ יקשה למה לי קרא על תוספת שבת ואינו רק עשה הא הוא ספק כרת דביה"ש חייב חטאת וע"כ דהוא קודם ביה"ש וא"כ יקשה אמאי לא גזרו על שבות בה"ש הא כבר חל איסור שבת עכ"פ בעשה והו"ל ספק תורה אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל פכ"ד משבת והובא בב"י או"ח סי' שמ"ב למדתי דהטעם דלא גזרו על שבות ביה"ש הוא משום שלא גזרו על שבותן רק בעצומו של יום ע"ש ולפ"ז מכ"ש דבתוס' שבת לא גזרו על שבות דמה ביה"ש דהוא ספק לילה והוה עצומו של יום ואפ"ה לא גזרו מכ"ש מה שהוא ודאי יום רק שהתוספת שבת נקרא אבל שבותין לא גזרו בזה וז"ב וכן משמע מדברי הט"ז או"ח סי' ת"ר בתשובתו שם ע"ש ולפ"ז נ"ל דבר חדש דזה דוקא במוקצה מחמת איסור דרבנן שייך לומר דכיון דלא אתקצאי בה"ש דלא גזרו על שבות ביה"ש שוב לא אתקצאי כלל אבל במוקצה מחמת המצוה לא שייך לומר בזה לא אתקצאי בה"ש דהרי כיון שהוא משום המצוה והרי המצוה הוא בתוספת שבת ג"כ וכבר חל המצוה ושפיר אתקצאי בה"ש וז"ב מאד ולפ"ז י"ל דזה החילוק בין שבת ליו"ט דבשבת יש לומר דס"ל תוספת שבת דאורייתא וכבר חל המצוה משא"כ ביו"ט דכיון דקי"ל דלא יאכל בלילה הראשונה כ"א בודאי לילה וכמבואר בב"י סי' תרל"ט בשם או"ח וכן קי"ל בש"ע שם ס"ג בהגה"ה דיליף חג הסוכות מחג המצות דכתיב בערב תאכלו מצות ועיין במ"א שם דברכת לישב בסוכה לא יאמר רק בלילה וא"כ לא שייך לומר דאתקצאי ביה"ש דהרי לא חל מצות סוכה קודם שתהי' לילה ושוב במוקצה מחמת איסור דרבנן אף שהוקצה למצוה לא שייך אתקצאי כלל ולכך התיר בי"ט אבל בשבת דכבר חל קדושת שבת בתוספת שבת א"כ מיגו דהוה לילה לענין שבת הוה לילה לענין קדושת יו"ט ושוב שייך אתקצאי ודברי בה"ג ברורין דכיון דהוא לא ס"ל מוקצה מחמת איסור כ"א במוקצה מחמת מצוה כמ"ש היש"ש והיינו שבכה"ג שהוקצה למצוה ואיסור ודאי אסור משום מוקצה מחמת איסור וא"כ יש חילוק בין שבת ליו"ט ודו"ק היטב כי הוא חריף ומן האמור נפשוט מה שנסתפק המ"א סי' שמ"ב אם גזרו על שבות ביה"ש דמ"ש דכבר אתחזיק איסור ולפמ"ש א"ש דבאמת גם בע"ש אם תוס' שבת מן התורה כבר נתחזק איסור שבת וע"כ משום דלא גזרו רק בעצומו של יום ולא בספיקו א"כ גם במ"ש כן וז"ב ודו"ק היטב בכל מ"ש כי ת"ל יש בו כמה סברות ישרות:

3וראיתי ביש"ש פ"ד דביצה סי' ד' שכתב על דברת הב"י שהקשה על הבה"ג דלית ליה כלל מוקצה לא בשבת ולא ביו"ט דפסק כר"ש וכתב דאפשר דשני ליה בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה וע"ז כתב הרש"ל ומה שהקשה מר"ש דלית לי' מוקצה בכאן אני רואה שלא הי' בקי אעפ"י שחפש ובדק הרבה הלא מסקינן להדיא בפרק כירה דר"ש אית לי' מוקצה למצותה עכ"ל ובראותי זאת נבהלתי הרבה לחשוד רבינו הב"י דנהירין לי' שבילי דתלמודא שלא הי' בקי בש"ס ערוך בדף מ"ו שם אך לפע"ד דברי הב"י נכונים דבאמת הא דס"ל לר"ש מוקצה מחמת מצותו היינו כגון שמן שבנר דהואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והיינו בעת שעושין מצותו אבל בכבה מותר שמן שבנר מותר וערש"י שם וא"כ כאן שהבה"ג אוסר אף בנפלו ביו"ט ושבת אף דודאי אינו כעת ראוי למצוה ובשבת ויו"ט לא יוכל לקשרו כלל והוה כמו מותר שמן שבנר ואפ"ה אסור לכך הוצרך לומר כיון דהוה ביזוי מצוה לכך אוסר הבה"ג וא"ל כיון דראוי לאחר יו"ט ושבת לא הוה מותר שמן ז"א דמ"מ כעת אינו משמש למצוה ור"ש לא אסר רק כעין שמן שבנר שמשתמש כעת למצותו וז"ב מאד כשמש:

4ואגב אומר בישוב קושית התוס' שם שהקשו בד"ה עד מוצאי יו"ט על ר"ש דמתיר מותר שמן שבנר ומ"ש מיו"ט שמיני של חג ולפע"ד יש לומר דבאמת הא דר"ש מחלק בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת מצוה הוא דמוקצה מחמת איסור בעצם הדבר אינו מוקצה רק דאריה דאיסורא רביע עלה משא"כ במוקצה מחמת מצוה דגוף הדבר אינו ראוי לו ומקצהו מדעתו שצריך לו למצותו ולפ"ז שפיר אסור ביו"ט שמיני מחמת יום שעבר ומקצה בעצם משא"כ במותר מן השמן שזה אינו מוקצה בעצם רק שנתקצה כבר זה ודאי דמי למוקצה מחמת איסור ובלא"ה יש לומר כיון דנטפל לסוכה אפשר דיש בו משום סתירה דבה"ש דיום שמיני אסור מחמת יום שעבר ואח"כ יש בו משום איסור דסתירת אהל א"כ הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסור וז"ש ר"ש הואיל והוקצה למצותו והוקצה לאיסור שהוא אינו מובן דלמה צורך אמר זאת ולפמ"ש א"ש ודו"ק ועכ"פ יש לישב בזה קושית התוס' והרא"ש דלמה אמרו גבי סוכה בשמיני דאסור משום דאתקצאי לבה"ש דהרי הוה מוקצה מחמת יום שעבר דלא אמרינן ונדחקו בזה דעושה מעשה ויושב בסוכה ביה"ש ועיין בתוס' סוכה דף י"א ולפמ"ש א"ש דבאמת הא דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר הוא דוקא כשיודע שלאחר עבור בה"ש יהי' מותר בודאי ורק דביה"ש הוא מקצה משום שמא עדן יום שעבר הוא אבל בכלות ביה"ש בודאי יהי' מותר ולכך לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר אבל כאן בסוכה דביו"ט עצמו אסור משום סתירת אהל ורק קודם יו"ט לא הי' שייך סתירה וא"כ כיון דביה"ש הי' אסור משום מוקצה דיום שעבר ואח"כ יהי' אסור משום אהל שפיר אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר וז"ב מאד לפע"ד ומן האמור יש לישב בזה מה שהקשה השעה"מ פ"ז מסוכה הט"ו בהא דפריך הש"ס בשבת הנ"ל ולית לי' לר"ש הוקצה למצותו והתניא סככה בקרמים והקשה דלפמ"ש המהרש"א בשם הג"א בשבת דף כ"ב דבלא נפלו אף בחוה"מ אסור משום ביזוי מצוה וא"כ כיון דהברייתא מיירי בלא נפלו א"כ שוב אסור משום ביזוי מצוה ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושיא ממה דסיים הברייתא דאף ביו"ט שמיני אסור והיינו משום מוקצה מחמת יום שעבר וא"כ א"א לומר דמשום ביזוי מצוה הוא דא"כ פשיטא דלא אסור משום מוקצה מחמת יום שעבר כיון דכעת לא הוה מצוה כלל ול"ש בזיון ואף דהתוס' כתבו דזה לא אתי כר"ש לפמ"ש לעיל אף לר"ש אתיא. ובזה מיושב הא דאמרו וממאי דר"ש הוא והתני ר"ח והקשה רש"י דא"כ מר"ח לבד הו"ל למפרך ולפמ"ש א"ש דמר"ח ליכא קושיא דשמא בשביל ביזוי מצוה הוא אבל כיון דעכ"פ חזינן דר"ש אוסר בסכך אף מה שאינו מן עיקר הסוכה רק לנוי שפיר מוכח דמשום הוקצה למצותו אסור מדאסור אף בשמיני וכמ"ש ודו"ק:

5והנה שיטת התוס' בשבת דף כ"ב דבחה"מ לא שייך מוקצה רק משום ביזוי מצוה ע"ש ובהג"א ובמהרש"א וכן ביאר הרא"ש בתשובה כלל כ"ז בהדיא ובאמת שצ"ב דבשלמא אם הי' מוקצה מחמת איסור לא שייך רק בשבת ויו"ט לא בחוה"מ אבל אם הוקצה למצוה מה לי יו"ט מה לי חוה"מ ולפע"ד נראה דכיון דאין חובה לאכול בסוכה כל שבעה זולת בלילה הראשונה לא שייך הוקצה למצוה דאי בעי לא אכיל משא"כ בשבת ויו"ט דחיוב לאכל פת שחייב בסוכה וא"כ שייך הוקצה למצותו וז"ב לדעתי ובזה יש לישב מ"ש הרא"ש בתשובה שם להוסיף על דברת התוס' דלא דמי לאתרוג דהוקצה למצותו אף בחוה"מ דשאני אתרוג דאם יאכלו לא יהי' לו למצוה משא"כ במסתפק מנוי סוכה דאכתי ישאר הסוכה ע"ש וצ"ב דס"ס הרי הנוי של סוכה הוקצה למצוה ולפמ"ש א"ש דכל מה שאינו נצרך לסוכה רק שהוא מנוי שוב לא שייך הוקצה למצותו דמוקצה אינו רק בשבת ויו"ט ורק דצריך למצוה וכיון שהמצוה לא יתבטל בשביל זה שוב לא שייך הוקצה למצוה. ובזה יש לישב קושית השעה"מ בהלכות סוכה הנ"ל על הרא"ש דא"כ אמאי בהדס אסור כל שבעה וגם אתרוג שנפסל אסור ולפמ"ש א"ש דכל דראוי למצוה שוב הוקצה למצותו ואף שנפסל כל שהי' ראוי ביה"ש ואתקצאי בה"ש אתקצאי לכולי יומא משא"כ בסוכה דאי בעי לא אכיל ולא הוקצה בחוה"מ ודו"ק:

6ובזה אמרת דבר נחמד ליישב קושית התוס' בסוכה דף מ"ו שהקשו על ר"ח דמטביל ונפיק בי' והא אתקצאי למצותה ולפמ"ש א"ש דהרי הרא"ש כתב דנוי סוכה כיון דלא מבטל מצות סוכה לא שייך אתקצאי ולפ"ז כיון דר"ח ביו"ט שני מיירי דחסר כשר כדאמרו בסוכה דף ל"ו וא"כ שוב ל"צ למצוה והמצוה לא מתבטל בזה ל"ש דאתקצאי ואף בשבת ויו"ט ל"ש אתקצאי וז"ב אך עדיין יקשה דהרי הר"ן הקשה דאמאי אתרוג בשמיני מותר ולא אמרינן דאתקצאי מחמת שהוא ביה"ש מוקצה בשביל יום שביעי דאי מתרמי מי שלא נטל לולב בבקר נוטל בין הערבים וכדאמרו בסוכה וכתב דכיון דהוה רק דרבנן לא חייבוהו ליטול ביה"ש ע"ש ולפ"ז ביו"ט שני דאתקצאי בה"ש בשביל ספק יום ראשון דהוא ספק דאורייתא שוב שייך אתקצאי ואיך מטביל ר"ח וצ"ל דלפמ"ש במפה"י לחדש דחסר כשר בבה"ש דולקחתם לכם ביום הראשון כתיב אמרינן יום הראשון ודאי ולא ספק וא"כ שוב לא אתקצאי בה"ש וז"ב. ובזה מיושב מה שאמרו בדף ל"ו דלרב קשיא והקשה הלח"מ דהא גם הדר אינו פוסל רק ביום ראשון לשיטת הרמב"ם ולפמ"ש א"ש דהדר פסול אף בבה"ש מספק דע"ז לא קאי ביום הראשון ולכך קשה לרב ודו"ק אברא דקשה על הר"ן דהא מוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ואף דבסוכה אמרינן כתבו התוס' בסוכה י"א דהרי סוף סוף ישב ביה"ש בסוכה ועשה מעשה מ"מ זה שייך בסוכה דאין המעשה סותר דעכ"פ יושב בסוכה א"כ שם סוכה עלה אבל באתרוג דבלילה אין מצות אתרוג ורק דהוא מוקצה משום היום א"כ הוה מוקצה מחמת יום שעבר דמחמת הלילה אין מצות אתרוג כלל ובאמת הר"ן לשיטתו דס"ל דמוקצה למצוה חמור טפי דאף מחמת יום שעבר אמרינן ובזה יש לישב קושית המח"ל בהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים דכל אחת אוכלה למחר והקשה דעכ"פ ביום ראשון שייך מוקצה ולפמ"ש א"ש דכיון שהוקצה לו רק ליום אחד לא שייך הוקצה למצותו דיהי' שייך אתקצאי לביה"ש ודו"ק כי קצרתי:

7והנה בגוף קושית הטור על בה"ג דמ"ש יו"ט משבת ואדרבא יו"ט חמור מוקצה משבת כדאמרו בביצה דף ב' לפע"ד נראה דע"כ לא אמרינן דמוקצה של יו"ט חמור משל שבת רק בשאר עניני מוקצה דהם מוקצה מחמת איסור וכדומה דאמרינן דשבת חמיר ולא אתו לזלזול משא"כ יו"ט דקיל ואתו לזלזולי אבל במוקצה מחמת מצוה דהיינו שהוא מקצהו למצוה וא"כ מה נ"מ לבין מצות שבת או יו"ט הא שתיהן קדושות ומצוה אחת הן וא"כ שייך מוקצה מחמת מצוה בשבת יותר מביו"ט ולכך ס"ל לבה"ג דבשבת אסור וביו"ט מותר והיינו דשבת אהני לי' קדושתו מחמת עצמו וקדושתו מחמת מצות סוכה דאטו שבת לעצמו אהני לסוכה לא אהני וכעין דאמרו בזבחים דף צ"א משא"כ ביו"ט ומה שהקשה הב"י דהא בה"ג פסק כר"ש ולית לי' מוקצה לא בשבת ולא ביו"ט ותמה הרש"ל דהא שאני הוקצה למצותו וכבר כתבתי לעיל בזה וכעת נראה דלכאורה צ"ב דהיאך שייך הוקצה למצותו דהא לר"ש דס"ל דלא שייך מוקצה מחמת איסור כ"א מוקצה מחמת מצוה משום דהקצה למצותו והרי בסוכה אינו חייב לאכול כ"א בלילה הראשונה לבד א"כ מה שאוכל אח"כ בסוכה הוא רק משום דאסור לאכול בלי סוכה וא"כ הוה מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת איסור לא שייך והרי בשבת דף מ"ו אמרו בהדיא דלר"ש ג"כ אסור בסוכה משום דהוה מוקצה למצותו והיא קושיא גדולה וצ"ל כיון דאם אוכל צריך לאכול בסוכה א"כ שפיר מקרי מוקצה מחמת מצוה דניהו דאינו מחויב לאכול בסוכה אבל עכ"פ כל שאכל ההקצאה בא משום המצוה והרי בש"ס אמרו דלית לי' לר' שמעון מוקצה כ"א במותר שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וניהו דשם הוה הוקצה מחמת מצוה ומחמת איסור משום מכבה מ"מ גם כאן הוה כעין זה דמוקצה מחמת המצוה והוקצה לאיסורו. ובזה מדוקדק מה דמסיק כעין שמן שבנר הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והיא תימה דהא סוכה אינו רק למצוה בלבד ולפמ"ש א"ש דהוה כעין שמן שבנר רק דשם הוה מוקצה מחמת שתי אלה מצוה ואיסור וכאן עיקר המוקצה דמצוה הוה מחמת איסור וז"ב ובס"ד פריך הש"ס שפיר דעכ"פ אינו רק מוקצה מחמת מצוה בלבד ושם הוה מוקצה מחמת מצוה ומחמת איסור וכמ"ש בתוס' ישינים שם להגיה והוקצה מחמת איסור:

8ובזה יש ליישב דברי הב"י דזה דוקא למה דאמרו שם דאין מוקצה לר"ש אלא כעין מותר שמן שבנר שהוקצה למצותו והוקצה לאיסורו אבל לפי המסקנא דמסקינן דאין מוקצה לר"ש אלא כעין גרוגרות וצימוקים והיינו כיון דדחי' בידים וגם מוקצה למצותו הוא משום דדחי' בידים ולפ"ז י"ל דבסוכה דלא דחי' בידים דהא אינו מחויב לאכול בסוכה א"כ לא הוה מוקצה לר"ש דהא אנו לא ס"ל מוקצה כלל רק דכאן הוה מוקצה מחמת מצוה והא גם זה אינו רק בשביל דהוה מוקצה מחמת איסור שא"י לאכול בלי סוכה ועכ"פ לא דחיה בידים ובפרט די"ל דלא ניתנו שם רק בשביל הלילה הראשונה דצריך שיהי' בסוכה וגם ביו"ט ושבת אם נימא דשייך בזה סתירת אהל אבל בחוה"מ ודאי שרי וגם ביו"ט כיון דאינו אסור רק משום סתירה והרי מוקצה מחמת איסור לא אסור לבה"ג ובאמת צ"ל דהך ברייתא דעיטרה בקרמים לפי המסקנא לא אתיא כר"ש ואף דזה דחוק עכ"פ לא נשויה להב"י כל כך טועה כמ"ש הרש"ל ודו"ק:

9והנה הפני יהושיע הקשה בהא דקאמר הש"ס שם דאין מוקצה לר"ש אלא כעין מותר שמן שבנר בשעה שהוא דלוק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ותמה הפ"י דלמאי נ"מ נקיט והוקצה לאיסורו והא סגי בזה שהוקצה למצותו והנ"ל בזה דהנה ר"ש לא אסר רק בשעה שהוא דולק ולא אמרינן מיגו דאתקצאי בשעה שהוא דולק וקשה הא ניהו דלא הוקצה למצותו רק מה דצריך למצוה אבל המותר שמן שבנר שכבה לא אתקצאי אבל מ"מ אתקצאי מחמת איסור ג"כ ונימא מיגו דאתקצאי וצ"ל כיון דנסתלק האיסור אח"כ בזה ר"ש לית ליה מוקצה וכמ"ש הב"י ר"ס ש"י דלר"ש בכה"ג מותר והנה אנן לא קי"ל כר"ש וס"ל דאף שנסתלק האיסור ג"כ אמרינן מיגו דאתקצאי והנה הט"ז חידש בסי' שי"ח ס"ק א' דע"כ לא אמרינן לדידן מיגו דאתקצאי אף שנסתלק האיסור בו ביום רק בדבר שבא היתר מחמת האיסור שנשתנה בזה אמרינן דעכ"פ אתקצאי בעת בוא השבת אבל בדבר שהאיסור כמו שהוא רק שנתחדש מצד אחר היתר כגון חולה שנחלה בשבת בזה לא שייך מיגו דאתקצאי ולפ"ז לר"ש דס"ל דאף בדבר שנשתנה באיסור נמי לא אמרינן מיגו דאתקצאי צ"ל דכיון דהוא ס"ל דמוקצה מחמת איסורא לא אכפת לן רק מוקצה מחמת מצוה ולפ"ז ניהו דתחשוב הנר כמו שהוא דלוק עדיין אבל עכ"פ כעת שנכבה עכ"פ אינו מקיים המצוה כעת והוה המוקצה כמו שהי' רק שנתחדש היתר מחמת דבר אחר דכעת אין זמן מצותו עכ"פ דא"א לומר שמקיים המצוה כעת והוה כמו חולה שנחלה בשבת וז"ש אין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דלוק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והיינו דעיקר המוקצה בא בשביל המצוה וערש"י שביאר בהדיא דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה והיינו כיון דאין מצותה אלא בדלוק א"כ כעת שאינו דלוק אינו מוקצה למצוה ואף דנחשב כאלו דלוק אבל מ"מ מצוה בפועל אין כאן וז"ב מאד ולכך בסוכה אסור להסתפק דכל זמן שהוא תלוי שייך מגו דאתקצאי דגם כעת הוא מצוה במקומה אבל אם הי' נפל הסוכה הי' מותר:

10ובזה מיושב היטב דברי הב"י הנ"ל דשפיר הקשה דלבה"ג דלית לי' מוקצה אף בשבת מהראוי להתיר ול"ש לומר דהו"ל מוקצה מחמת מצוה כקושית רש"ל שהרי הבה"ג התיר בנפלו ביו"ט ולפ"ז כיון דעכ"פ כעת אינו מקיים המצוה א"כ דמי ממש למותר שמן שבנר דכעת כבתה וה"ה כאן דכעת אינו מצוה כלל שהרי נפלו ומיגו דאתקצאי לא אמרינן כיון דעכ"פ הדבר כמו שהי' רק שנתחדש דבר מצד אחר שאין כאן מצוה עכ"פ וז"ב כשמש לפע"ד ובזה נראה לפע"ד דבר חדש דעכ"פ מוקצה מחמת יום שעבר דלא אמרינן והר"ן בפ"ק דביצה חידש דבמוקצה מחמת מצוה חמור ואמרינן אף במוקצה מחמת יום שעבר ולפמ"ש יש לומר דבאמת כל שנסתלק האיסור כעת מצד אחר דהיינו שהוא יו"ט אחר דל"ש הוקצה למצותו וא"כ שוב הוה כמו חולה שנחלה בשבת דהמוקצה כמו שהיא רק שאינו מוקצה כעת אמנם במוקצה מחמת מצוה ואיסור שייך מוקצה מחמת יום שעבר דכעת נסתלק האיסור ונתחדש בגוף המוקצה איסור וגם בזה צ"ע אברא דלר"ש דלא ס"ל רק מוקצה מחמת מצוה הוקצה לאיסורו א"כ הא דתנן עיטרה בקרמים וכו' דאסור להסתפק עד מוצאי יו"ט האחרון זה ודאי לא אתי כר"ש דלדידי' כל שאין זמן מצותו א"כ בגוף הדבר לא נשתנה המוקצה רק דבא מחמת דבר אחר שנתחדש והרי אמרו דאתיא כר"ש אך כבר כתבו התוס' בשבת דף מ"ז שם ד"ה עד דבמה שאוסר הברייתא יו"ט האחרון לא אתי כר"ש ע"ש. ובזה יש ליישב הא דהקשה ולית לי' הוקצה למצותו והתניא עיטרה בקרמים וכו' וממאי דר"ש הוא דתנן רחב"א קמי' דר"י אין נוטלין עצים וכו' ושוין בסוכת החג בחג והקשה רש"י דלמה לא פריך תיכף מרחב"א דשם מבואר דר"ש בהדיא אמר דמוקצה למצותו אסור והיא תימה רבתי ולפמ"ש י"ל דבאמת הש"ס ידע ג"כ דר"ש אית לי' הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולא שהוקצה למצותו בלבד הוא האיסור ומה שאמרו הוקצה לאיסור היינו בשביל דהוא שתיהן גם יחד ולכך בסוכה אסור ליטול עצים דהוה הוקצה למצותו ואיסורו ואף שסוכה רעועה היא ודעתו עלי' הא אין דעתו עלי' בשביל דצריך ליטלה ולכך לא פריך רק ממוקצה דנוי סוכה דאסור עד יו"ט אחרון דשם ל"ש הוקצה למצוה וכמ"ש וע"ז משני דבאמת לא אתי כר"ש וכמ"ש התוס' אבל זה דחוק ומה שנראה לפע"ד בזה דהנה התוס' בדף מ"ז ע"א בד"ה שבנר וקערה כתבו דמשמע דמותר השמן שבנר ושבקערה אף לר"י דאוסר זה דוקא כל יום השבת אבל לאחר שבת שרי וכן מבואר לענין מסתפק מנוי סוכה דרק עד יו"ט האחרון אסור והקשו דהא מותר שמן של נר חנוכה עושה לו מדורה ושורפו וכתבו דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשני הברייתא דנר אינו מצפה שיכבה נירו ומקצה לגמרי אבל נר שבת להנאתו בא שיושב ומצפה שיכבה נירו הלכך מותר ע"ש ולכאורה צ"ב דא"כ למה אסור כל השבת הא יושב ומצפה אימתי תכבה וצ"ל דלר"י דאוסר מוקצה מחמת איסור וכיון שאין בידו לכבות א"כ נאסר כל השמן דא"י מתי תכבה אבל לאחר השבת דל"ש מוקצה מחמת איסור דבידו לכבות רק מוקצה מחמת מצוה בלבד ולכך כל שאינו רק להנאתו יושב ומצפה ולפ"ז צ"ב לר"ש דלא ס"ל מוקצה מחמת איסור א"כ אמאי אסור מותר שמן שבנר כשנכבה והא יושב ומצפה אימתי תכבה נירו וא"ל שאין בידו לכבות הנר הא מוקצה מחמת איסור לא ס"ל וצ"ל כי לית לי' לר"ש מוקצה מחמת איסור היכא דאינו רק מחמת איסור בלבד אבל כאן כ"ז שהוא דולק הוקצה מחמת מצוה ובזה ס"ל לר"ש מוקצה:

11ובזה מדוקדק היטב הא דאמרו כעין שמן שבנר הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וכבר כתבתי קושית הפ"י למה לי הא דהוקצה לאיסורו ולפמ"ש א"ש דבאמת מצד המצוה ל"ש כאן מוקצה כיון דעכ"פ אינו בא רק להנאתו והוא יושב ומצפה וא"כ יהי' מותר עכ"פ בטלטול שאין בו ביטול מצוה בטלטול כמ"ש התוס' דף מ"ו ע"ב ד"ה אמר ורק כיון שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ואין בידו לכבות ונעשה מוקצה מחמת איסור וממילא אינו יושב ומצפה כ"ז הדליקה ולכך אסור לר"ש ודו"ק היטב אברא דלפ"ז צ"ב דא"כ אמאי יהי' אסור הנוי סוכה והא הנוי בודאי אינו עושה רק להנאתו שיהנה מהסוכה ושייך ג"כ יושב ומצפה וצ"ל דל"מ אם נימא דגם בנוי סוכה שייך קצת סתירת אהל כמו שנראה מרש"י ותוס' בביצה דף למ"ד וא"כ שוב שייך הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וגם בלא"ה יש לומר דשאני נר שבת דכל עיקר המצוה הוא בשביל הנאתו אבל כאן עיקר עשיית סוכה אינו בשביל הנאתו לבד רק מצות סוכה עליו וממילא כל שצריך לישב בסוכה צריך לעטר הסוכה דזה אלי ואנוהו אבל עיקר בא בשביל המצוה ובזה יש לומר דלכך לא פריך מרחב"א די"ל דגוף נוי סוכה אסור ליטול ממנה אף לר"ש דגם המקשה הוה ס"ד דכל שאסור בשביל שהוקצה לאיסורו ג"כ רק דבנוי סוכה הוה ס"ד דאינו רק משום הנאתו ולכך חידש כעין שמן שבנר שעכ"פ כל שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וה"ה בזה דעכ"פ הוקצה להמצוה הוקצה לאיסורו וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל. והנה שיטת ר"ת כפי מ"ש המהרש"א בביצה דף למ"ד דבעצים היותר מכדי הכשר הסוכה מהני תנאה דאם יפול שיהי' להסקה ורק בשיעור הכשר סוכה אינו מועיל תנאי כ"א הך תנאה דאם יפול אבל איני בודל לא מהני דע"כ בדיל מינייהו משום סתירת אהל וזה דוקא בסוכה שאינו של מצוה אבל סוכה של מצוה לא מהני שום תנאי דחל קדושה עליהו ע"ש היטב ולפע"ד הדברים נמשכים למ"ש התוס' בדף מ"ז הנ"ל שהקשו דלמה לא מהני תנאי בנר שכבה ומ"ש מסוכה רעועה דמהני וכתבו דשאני סוכה שנבנה מכבר ועתה ביה"ש מצפה שיפול אבל בשמן שבנר עיקר הקצאתו הוא בה"ש וחמיר טפי ולפ"ז בסוכה שאינו של מצוה פשיטא דלא חל הקצאתו ולכך כל היותר מכדי הכשר סוכה דלא שייך סתירת אהל לא אסור כלל ומועיל תנאי לכשיפול והרב בשעה"מ הלכות סוכה פ"ז הלכה ט"ו ראיתי שהקשה דא"כ למה אצטריך לאוקמא באומר איני בודל הו"ל לאוקמי כפשטא בתנאי שאם יפול כיון דנוי סוכה אינו אסור רק משום ביזוי ועוד מ"פ מהפריש שבעה אתרוגים דשאני התם דהוה כאלו התנה ולפמ"ש א"ש דדוקא ביותר מכדי הכשר סוכה שייך לחלק בזה אבל בנוי סוכה ניהו דאינו רק מדרבנן אבל לא מועיל התנאי כל דחל הקדושה וז"ב מאד:

12והנה לפע"ד נראה דבר חדש דלפי מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפט"ו ממעה"ק אם קדושת הגוף פקעה בכדי או לא והדברים עתיקים א"כ בתשמושי מצוה כגון סוכה ולולב דניהו דלא שייך בהו קדושה עכ"פ כ"ז מצותם אפשר דדמי עכ"פ בעת מצותם לקדושת הגוף דלא מועיל תנאי להפקיע קדושה של המצוה עכ"פ כל שחל כבר וזה הי' נראה דלכך בעצי סוכה ל"מ תנאה ולפ"ז הכא דמשני אביי ורבא באומר איני בודל ואביי ורבא משמע בנדרים דף כ"ט בסוגיא דבר פדא דתרוייהו ס"ל דקדושת הגוף בודאי לא פקע רק בקדושת דמים הוא דנחלקו וא"כ ממילא עכ"פ בשעת המצוה ל"מ קדושת הגוף להפקיע ע"י תנאי דאיני בודל אבל תנאי לכשיפול דאז אזדא לי' המצוה אז ל"ש קדושת הגוף כמ"ש הרמב"ן והר"ן בפ"ד דמגילה גבי קדושת בהכנ"ס דעשאוהו כתשמישי מצוה ע"ש ולכך ל"מ התנאי כלל וז"ב. ובזה יש לישב מה שהקשיתי למעלה דלמה בנוי סוכה אסור להסתפק עד מוצאי יו"ט האחרון לר"ש הא אינו מוקצה מחמת מצוה בלבד רק מוקצה מחמת איסור שאסור לאכול בלי סוכה ולפמ"ש א"ש דהרי הש"ס קאמר דבעצי סוכה כיון דקדושה אחת הוא חלה מתחלת החג עד סופה וא"כ כיון שחל בליל ראשון דאז הוה מוקצה מחמת מצוה לגמרי דחייב לאכול בסוכה לכך חל על כל ימות החג וז"ב מאד:

13ובזה ממילא מיושב דברי הב"י מתלונת המהרש"ל דאם נימא כשיטת הראב"ד דגם קדושת הגוף פקע בכדי מכ"ש בקדושת מצוה דפקע בכדי וא"כ שוב לא שייך דלא מפסקי לילות מימים וקדושה אריכתא הוא דהא הי' מועיל תנאי ושוב לא שייך הוקצה למצותו דבשאר הימים לא אתקצאי כלל דהא אינו מחויב לאכול בסוכה אם לא יאכל דבר המחויב סוכה ושפיר נקרא מפסקי לילות מימים דהא מועיל תנאי. ובזה יש לישב עוד הפעם קושית רש"י בשבת דף מ"ה דלמה לא פריך מרחב"א ולפמ"ש א"ש דמרחב"א לא הוה מצי לאקשויי די"ל דלכך אסור עצי סוכה דשם הוה מוקצה למצותו על כל החג דלא מפסקי לילות מימים ובליל הראשון הוה הוקצה למצותו שצריך לקיים המצוה וגם אסור משום סתירה והוה הוקצה למצותו והוקצה לאיסורו ובשתיהן ביחד חמור והואיל דבלילה הראשונה הוקצה כ"כ גם אח"כ כיון דלא מפסקי לילות מימים לא מהני תנאה וכמ"ש שפיר אמר ר"ש דהוקצה למצותו ומה דמסיים ואם התנה הכל לפי תנאו מיירי בסוכה דעלמא כדמוקי בביצה דף למ"ד ולכך הקשה מהא דאסור להסתפק עד מוצאי יו"ט האחרון ואם התנה הכל לפי תנאו וש"מ דס"ל דמועיל תנאי אף במה שצריך להמצוה ושוב הו"ל מפסקי לילות מימים דהרי מועיל תנאי ואפ"ה ס"ל הוקצה למצותו בלבד ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים חריפים ונחמדים ת"ל:

14והנה במ"ש התוס' בשבת דף כ"ב דמשום מוקצה לא היינו אוסרים רק ביו"ט ולא בחוה"מ הקשה אותי אחד מתלמודי דהרי בשבת דף מ"ו אמרו בהדיא דאסור משום הוקצה למצותו והנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דדוקא בנפלה הוא דלא שייך מוקצה בחוה"מ אמנם לפע"ד נראה דכוונת התוס' פשוטה דבאמת משום מוקצה לא שייך רק בשבת ויו"ט ואני מוסיף לתת נופך לסברתם דהרי לרבה דס"ל מוקצה מה"ת בפסחים דף מ"ז הי' משום והכינו את אשר יביאו והיינו הכנה דרבה שסעודת שבת ויו"ט צריך הכנה א"כ בחוה"מ לא שייך זאת שאף דאסור להתענות אבל עכ"פ א"צ הכנה וסגי בכ"ד שלא יתענה ועיין ברז"ה ריש פא"ד בפסחים ובפרט מה"ת ודאי חוה"מ לא בעי הכנה וא"כ אף לאחר שחזר בו רבה ומוקצה רק דרבנן אבל מ"מ מקרי מוקצה יש לו עיקר בדאורייתא ועיין בתוס' ישנים ביצה ד' וא"כ לא תקנו רק בשבת ויו"ט אמנם לאחר שחדשו התוס' דשייך משום ביזוי מצוה א"כ ממילא אסור בחוה"מ דעכ"פ חסר הנוי של סוכה והנה עיקר מה דהוה נוי סוכה דהסוכה כשרה בלי הנוי הוא רק משום דכיון דהוקצה למצוה ולא הי' יכול לקחתה בשבת ויו"ט ונתקצה להסוכה בשביל המצוה שוב שייך נוי סוכה דהרי מקרי טפל להסוכה ולפ"ז שפיר אמרו בדף מ"ו דאתקצי למצוה משום דהוה מנוי סוכה שפיר אסור כל שלא נפל בשביל נוי סוכה דהרי הוקצה למצות סוכה ודו"ק שוב מצאתי הדבר מבואר בשו"ת הרא"ש כלל כ"ד דמשום נוי סוכה לא הוה אסרינן רק כיון דשייך נוי סוכה שוב אסור בחוה"מ משום דהוקצה למצותו ע"ש היטב כל התשובה ושמחתי שכוונתי לדעת הקדמונים בראשית ההשקפה ולפמ"ש מתבאר היטב סברת הרא"ש שם דלא שייך נוי סוכה בחוה"מ דיהי' אסור משום הוקצה למצותו שאין הסוכה בטילה כשאין לה נוי לכך אצטריך טעמא דהוקצה למצותה שאין הסוכה בטילה כשאין בה נוי הלכך אצטריך טעמא דביזוי מצוה אפילו בעודן תלויין והשתא דאסורי להו משום ביזוי מצוה בעודן תלויין בסוכה אסרינן להו משום הוקצה למצותו אפילו נפלו בחוה"מ ובהג"א לא משמע כן ועיין במהרש"א ולפמ"ש סברת הרא"ש ברורה דבאמת לא שייך משום נוי סוכה בחוה"מ דהמצוה לא בטלה ע"י שמבטלה או רק דכל שבשבת ויו"ט אסור משום הוקצה למצותו א"כ חשוב הנוי מגוף הסוכה ושוב אסור משום הוקצה למצותו ודו"ק היטב שוב ראיתי בשעה"מ הלכות סוכה שכתב ג"כ דמשום דהוה ביזוי מצוה אסור משום הוקצה למצותו והביא דברי הרא"ש הנ"ל אך מה שהקשה דא"כ מה פריך ולית לי' לר"ש הוקצה למצותו והתניא סככה בקרמים ומ"ק דלמא משום ביזוי מצוה אסור והאריך בזה ולפמ"ש בכוונת הרא"ש לק"מ דבאמת ביזוי מצוה ל"ש דאטו מחסר המצוה גופא עי"ז רק שע"י שהוקצה למצותו בשבת ויו"ט הוה הנוי סוכה חלק מהסוכה שוב אסור משום הוקצה למצותו וכמ"ש הרא"ש ודו"ק היטב ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת:

15והנה בגוף דברי הבה"ג הנ"ל והטור שאסרו נוי סוכה אף בטלטול אני תמה דהתוס' בשבת דף מ"ב ד"ה ואין ניאותין כתבו דמשום הוקצה למצותו לא אסור בטלטול דע"י הטלטול לא נתבטל המצוה ע"ש ועיין במהרש"א שם שביאר דבריהם דדייק מדקתני ואין ניאותין דלא אסור רק לאכילה והנאה ולא טלטול דבטלטול לא שייך הוקצה למצותו דאין מקלקל בזה המצוה וא"כ כאן דאינו רק בשביל דהוקצה למצותו למה יהיה אסור בטלטול ובאמת שבש"ס אינו מבואר רק דאין מסתפקין מהם והיינו כל שמבטל המצוה בזה ולא דאסור בטלטול אבל אי קשיא הא קשיא דא"כ הא דאמרו בסוכה דף ל"ו אתרוג של מצוה מותר להריח בו הדס של מצוה אסור להריח בו וקשה כיון דכל עיקר האיסור הוא בשביל דהוקצה למצותו כדאמרו שם דמריחא אקצי' וא"כ מה שייך ביטול מצוה כל שאינו אוכלו או נהנה באופן דמכליהו רק שמריח בו וצע"ג:

16אך לפע"ד נראה לחומר הנושא דהנה כבר נודע מ"ש המ"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש דשרי וכמ"ש התוס' בביצה דף ל"א הוא דוקא לטלטל אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו ובדגול מרבבה שם כתב שכ"כ המהרש"א בדף ל"ג שם ובאמת המהרש"א ביאר הדבר היטב דדוקא לסלק המוקצה כגון גריפת התנור ופחיתת הלבנים התירו משום אוכל נפש אבל להשתמש בדבר מוקצה כגון סמיכת הקדירה בבקעת ודאי אסור לטלטל דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו. והנה בחידושי להלכות יו"ט הארכתי הרבה בענין זה אמנם כעת אבאר סברת המהרש"א והמ"א דהנה בשבת דף קכ"ג אמרו דאטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא ופירש"י דאם נתיר לטלטל נזלזל בהוצאה ואינו מובן כ"כ אך בביצה דף ל"ו אמרו ג"כ אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא כתב רש"י תחלת הוצאה ע"י טלטול הוא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בהם לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט ע"ש ולפ"ז זהו שהתירו טלטול לצורך אוכל נפש כדי שלא תתבטל צורך עונג שבת ושמחת יו"ט ולפ"ז כיון שהטלטול בעצמו אסור רק שלא גזרו כל שיבא מזה ביטול עונג שבת ושמחת יום טוב אם כן זהו כשאינו משתמש בו רק שמסלקו בלבד זה התירו משום צורך יו"ט ושבת אבל גוף טלטול להשתמש בו בעצמו למה יהי' מותר והרי זה גופא אכילתו דתשמישו אכילתו והרי דבר שמוקצה אסור באכילה ויש להמתיק עוד הדברים דכל ענין מוקצה הוא בשביל דאסח דעתיה מיניה וא"כ לא שייך ביטול עונג שבת ויו"ט דהרי כל שלא אסיק דעתי' ע"כ דיש לו דברים אחרים לכבוד שבת ויו"ט ולמה יתירו לטלטל המוקצה ואדרבא סעודת שבת ויו"ט בעי הכנה ולרבה הוא מה"ת ועכ"פ מה שהוקצה מדעתו ודאי אסור לטלטל דע"ז לא סמך על שבת ויו"ט ולפ"ז זהו החילוק של המהרש"א והמ"א דבשלמא כל שיש אוכל נפש גמור רק שסגור ולא נוכל לבא אלי' רק כשנסלק הטלטול שפיר התירו משום שמחת יו"ט ושבת אבל להתיר להשתמש בגוף הטלטול המוקצה זה הוה כאכילה ואסור דע"ז לא סמך והקצהו מדעתו וז"ב מאד מאד ולפ"ז י"ל דבאמת מה שכתבו התוס' בשבת דף מ"ב וכ"כ בדף מ"ה בד"ה אלא דהוקצה למצותו אינו אסור בטלטול היינו דוקא טלטול גרידא והיינו לטלטל הנר ולסלקו מאותו מקום זה מותר כיון שבזה לא נתבטל המצוה אבל שם באתרוג דמריח בו ולהריח עומד והקצהו מריח וא"כ תשמישו להריח זה אכילתו והנאתו והרי זה הקצהו למצותו וז"ב מאד ומדוקדק לשון הש"ס הדס דלריח קאי כי אקציה מריח אקציה והיינו דריחא הוא אכילתו אבל אתרוג דלאכילה קאי כי אקציה מאכילה אקציה ולכאורה צ"ב דסוף סוף כיון שהקצהו למצוה שוב אסור בטלטול דכל המוקצה לאכול הוקצה אף בטלטול ועיין ט"ז או"ח סי' ת"ה ולפמ"ש א"ש דבאמת אינו רק מוקצה למצותו בלבד ורק דכל דעומד להריח ריחו הוה כאכילתו אבל באתרוג דעומד לאכילה מותר להריח בו דמזה לא הקצהו כלל ואינו מחסר להמצוה בזה ודו"ק היטב כי הוא כיון אמת לפע"ד אברא דעדיין צ"ב כיון דעכ"פ לריח עומד ג"כ א"כ שוב ריחו הוה כאכילתו וצ"ל דעיקרו באמת עומד לאכילה ולא להריח א"כ שוב הוה רק טלטול לבד וריחו לא הוה כאכילתו ובזה מיושב דברי המרדכי שכתב לענין אסורי הנאה דכל שעומד להריח אסור להריח בו משא"כ בדבר שאינו עומד להריח והביא ראיה מהדס ואתרוג ותמה הש"ך ביו"ד סי' ק"ח ס"ק כ"ז דמה ראיה דשם לא הקצהו רק מאכילה אבל מ"מ נהנה מהריח ואסור ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שהקצהו לאכילה אסור בטלטול ג"כ רק דשם לא נתבטל המצוה בזה שמריח וא"כ אם הי' עומד להריח הי' אסור דריחו הוה אכילתו אבל כל שאינו עומד להריח ריחו הוה כטלטול בעלמא וא"כ ממילא מבואר סברת המרדכי ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר ת"ל:

17והנה בדברי המהרש"א ומג"א הנ"ל נתישב לי מה דקשה לי דאם נימא דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש א"כ כל טלטול גם שאינו לצורך אוכל נפש נימא מתוך ולפמ"ש המ"א ומהרש"א א"ש דהא כל שהוא רוצה להשתמש בהמוקצה עצמו תשמישו זה אכילתו וא"כ לא הותר כלל רק לסלק הטלטול ולא שייך מתוך שלא הותר כלל לטלטל ולהשתמש בו ובזה יש ליישב דברי הבה"ג דלכך ביו"ט הותר לטלטל דניהו דהוקצה למצוה מותר לטלטל כל שאינו מחסרו ואף דתשמישו זהו אכילתו ואסור בשבת מ"מ זהו בשבת דאסור גם לאכול המוקצה אבל ביו"ט דלצורך אוכל נפש שרי א"כ ניהו דזה שהקצה למצוה לא הוה כאוכל נפש דהרי אסור לאכלו מ"מ הא הטלטול אינו מחסרו וממנ"פ אם תחשבהו כאכילה שוב הוה אוכל נפש ושרי משא"כ בשבת ודו"ק היטב כי הוא עצה עמוקה והא דאסרו להריח בהדס ולא אמרינן דממנ"פ הריח לא מחסרו ואם נחשב הריח כאכילה שוב הוה כמו אוכל נפש אמנם נראה דשם כיון דאין בהדס שום ענין אוכל רק להריח עומד וא"כ לזה לבדו הוקצה למצותו וא"כ אף דנחשבהו כאוכל הא הקצהו למצותו ואסור לאכלו ולא מקרי אוכל נפש מידי דהוה אם הי' אוכל נפש האסור אבל דבר ששייך בו אכילה וריח ניהו דאכילה אסור אבל ריחו דחשיב כאכילה ומ"מ אינו מתבטל מצותו זה שרי ביו"ט משא"כ בהדס ומדוקדק היטב לשון הש"ס הדס דלריחא קאי כי אקצי' מריחא אקצי' אתרוג דלאכילה קאי כי אקצי' מאכילה אקציה והיינו דאתרוג יש בו ענין אכילה ממש וגם לריחא קאי ושרי משא"כ הדס דאין בו ענין אכילה רק ריח בלבד ודו"ק ולכך בעיטורי סוכה מיירי בה"ג באתרוגים ופרכולי ענבים כי יש בו ענין אכילה וריח וכדומה לכך שרי ביו"ט ובשבת אסור ודו"ק היטב כי הוא עמוק עמוק לישב דברי הלכות גדולות והלכות גדולות שנו כאן שוב ראיתי בשעה"מ שכתב לישב קושית הרש"ל על הב"י דלא שייך הוקצה למצותו לענין טלטול אמנם הוא לא יישב רק לפי גירסת המרדכי דלא מחלק בין שבת ליו"ט אבל לפי גרסת הטור בשם בה"ג דמחלק בין שבת ליו"ט לא יתכן תירוץ זה ולפמ"ש א"ש ת"ל:

18ובזה נראה לפע"ד ליישב קושית המהרי"א והב"י באו"ח סי' תרע"ז במ"ש השאלתות דהנותר מן השמן בליל ראשון מוסיף ומדליק בליל שני וכו' נותר המינו בליל שמיני עושה לו מדודה וע"ז הקשה לשיטת הרי"ף ודעימי' דהא דאמרו לשיעורא היינו דצריך ליתן שיעור שידליק כחצי שעה והנותר אח"כ יכול לכבות וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר מצותה העיקרית והר"ן כתב שהרי"ף סותר דברי הגאונים ואנן קי"ל בסי' תרע"ב כהרי"ף ובסי' תרע"ז קי"ל כהגאונים וע"ש בב"י מ"ש בשם מהרא"ה אבוה"ב ומ"ש הוא בעצמו ובט"ז סי' תרע"ב ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שאינו מחסר המצוה מותר להנות אף שהוקצה למצותו ולפ"ז נראה דלכך יכול להשתמש לאורה מה שיותר על השיעור מצוה העיקרית דמה בכך שהוקצה למצותו הא אינו מחסר המצוה במה שמשתמש לאורה והא דאסור בעת המצוה הוא משום דהוה דומיא דמנורה או שהוא היכר וכמבואר שם ברש"י ור"ן אבל היותר על שיעור המצוה העיקרית א"כ כל שהוא דולק הוא מקיים המצוה יותר דאין שיעור למעלה רק למטה שלא יפחות מחצי שעה והרי כל הלילה זמנה כמבואר סי' תרע"ב וא"כ לכך מותר להשתמש וכן לכבותה מותר ובלבד שידליקנה בלילה השני' שכבר הוקצה למצותה ואסור להשתמש חול שבזה מחסר המצוה לגמרי והרי הוקצה למצותו אבל בליל השמיני דשוב לא שייך שידליק עוד לשם מצוה לכך הוצרכו הגאונים לעשות מדורה וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דאמרו בשבת דף כ"א דקסבר ר"ה כבתה זקוק לה ופירש"י שמא יפשע ולא יתקנה כשתכבה והיא תמוה דעכ"פ מה שצריך לשיעור הדלקה זה ודאי נאסר ואתקצי למצותה בין לחילוק המהרי"א ובין לחילוק הב"י א"כ מה יועיל במה שלא יתקן הא נצטרך לעשות מדורה ומה"ת לחשוד איש ישראל שלא יקיים מצות הדלקה ויעשה מדורה אח"כ ודוחק לומר שמתנה שאם תכבה שלא יתקצי דמלבד דלא נחשדו בני ישראל על כך אף גם דלא יועיל התנאי כלל דמה שצריך לכשיעור מצוה ודאי אסור ונתקצה ממילא ובפרט למאן דס"ל כבתה זקוק לה והיא קושיא נפלאה אמנם לפמ"ש א"ש דבאמת ירצה שידליק בלילה אחרת לשם מצוה ורק כיון דמותר להשתמש לאורה כדס"ל לר"ה א"כ שוב יהנה ממה שהוקצה למצותו ואכן לומר כל שאינו מחסר המצוה לא אכפת לן ז"א דכיון דכבתה זקוק לה שוב אם לא יחזור ויתקן וידליקנה בליל השני' זה מחסר המצוה דזה הי' צריך שידליק בלילה שלפניה דאסור להשתמש לאורה ולכך אסרו וז"ב מאד. ובזה מיושב קושית התוס' דמהיכן דייק דמותר להשתמש לאורה דלמא אסור להשתמש לאורה רק דכבתה זקוק לה ולפמ"ש א"ש דאם אסור להשתמש לאורה שוב אין חשש כלל דמה"ת לחשדו שלא יחזור ויתקננה ובשלמא אם מותר להשתמש לאורה חיישינן דכשיפשע ולא ידליקנה אף שידליקנה בלילה שניה לשם מצוה הרי משתמש לאורה שלא כדין אבל באם אסור להשתמש מה בצע לו בהדלקה רק לשם מצוה ומה"ת לחשוד שירצה להרויח דמי שמן ומי הכריחו שידליק כלל ולא יעשה שום איסור כלל אברא דלפ"ז צריך להבין לרב דס"ל דכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה ומנ"ל זאת הא אף דכבתה זקוק לה כל דאסור להשתמש לאורה לא חשדינן לי' אך נראה דאם כבתה זקוק לה אף דלא חייש רב שמא יפשע וא"כ זה בחול אבל בשבת דאסור להדליק שוב יהי' אסור בשבת שמא תכבה וע"כ דכבתה אין זקוק לה:

19ובזה מיושב קושית הרשב"א להרי"ף דס"ל דאחר שיעור הדלקה מותר להשתמש לאורה אכתי איכא חשש לאחר שיעור הדלקה ישתמש לאורה ולפמ"ש א"ש דבאמת לא חיישינן כלל להטיה דיש נר אחר או שב"ב עמו ועיין סי' רס"ד ובסי' תרע"ג בט"ז ס"ק ד' שהאריך בזה רק דהחשש הוא שמא יהנה למ"ד כבתה זקוק לה אבל למ"ד כבתה אין זקוק לה א"כ לא אתקצי מה שנכבה וכן מה שיותר מהשיעור ואינו מחסר המצוה ובאמת לתירוצו של הב"י ג"כ קשה על הרי"ף דמתיר להשתמש לאור הנר כל שדלק יותר מהשיעור וצ"ל דהרי"ף מיירי כשלא הקצה רק לשיעור ועכ"פ קושית הרשב"א ל"ק דבשמנים הפסולים לא יתנה ויהי' מוקצה ודו"ק היטב כי הוא חריף. שוב ראיתי בפ"י בשבת דף כ"א שהאריך למה לא נימא בנר חנוכה ג"כ דהוקצה למצותו כמו הדס וכתב כיון דכבתה אין זקוק לה א"כ לא שייך לומר הוקצה למצותו ויושב ומצפה מתי תכבה נרו ודבריו תמוהים דהרי בנר חנוכה יותר אסור משום דהוקצה למצותו וכמ"ש השאלתות והגאונים דעושה לו מדורה משום דהוקצה למצותו ועיין בשבת דף מ"ד בתוס' ד"ה שבנר אבל לפמ"ש א"ש דשאני הדס דזו היא אכילה שבו וריחו הוה אכילה כמ"ש משא"כ בנר חנוכה דמותר להשתמש לאורה דאינו מחסרו בשימושו ודו"ק ובמ"ש יתישב דברי הרי"ף והרא"ש שכתבו בהא דקי"ל כרב דמותר להדליק בין בחול בין בשבת ומפרש דס"ל דאסור להשתמש לאורה שמא יטה וגם מדמותר בשבת ש"מ דכבתה אין זקוק לה והוא תמוה דזה גם בחול דאם זקוק לה היה אסור אף בחול ומצאתי בק"נ שנראה שהרגיש בזה ולפמ"ש א"ש דבחול אף אם הי' זקוק לה כל דאסור להשתמש לאורה ליכא שום חשש רק משבת מוכח לה וכמ"ש ודו"ק היטב:

20והנה תלמידי החריף מוה' אברהם לבוב נ"י נד"ז הגאון בעל ים התלמוד זצלה"ה אמר בהא דכתבו התוס' בשבת דף כ"ב ד"ה סוכה דמשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן בנפלו אבל השתא דאמרינן דאתקצי וביזוי מצוה אסרינן אף בנפלו ועיין בהגהת אשר"י ובמהרש"א שם ואמר הוא דכל שנפלו לא שייך אתקצי דהא כל שאינו מחסר תשמישו לא שייך אתקצאי דהא אינו ראוי לתשמיש ובזה האריך דאם האיסור משום חג הסוכות לד' אסור אף בנפלו דיש בו קדושה כל החג ובאמת שהתוס' כתבו דשייך אתקצאי אף בנפלו וצ"ל דע"כ לא כתבו התוס' דכל דלא שייך מחסר לתשמישו לא שייך מוקצה רק באם הוא באמת משתמש בו רק שנהנה ג"כ ממנו אבל כל שנפלו אם נימא דמותר להשתמש בו שוב יחסר תשמישו אם ירצה לתקנו ובכה"ג ודאי אסור משום מוקצה וז"ב. והנה בדברי התוס' בשבת דף מ"ב הנ"ל במ"ש דלא שייך ביטול מצוה במה שמטלטלו ולכך הוצרך הטעם דנעשה בסיס ולכאורה תמוה דא"כ למה אסור לקבל שמן מן הנר משום ביטול כלי מהיכנו הא אינו אסור בטלטול וצ"ל דהנר גופא נעשה בסיס ונאסר גם לאחר שכבה דכבר נעשה בסיס אבל הכלי המטפטף בו השמן זה לא נעשה בסיס אלא בשעה שהוא דולק דאם נעשה בסיס להפתילה והשלהבת דהא הי' ראוי שישרף כלו וא"כ הוה כמניח דנעשה בסיס אבל אחר שכבה הנר אז באותו שמן המטפטף להכלי מותר להנות ממנו רק בשעה שהוא דולק אסור להנות ונעשה בסיס והוה מבטל כלי מהיכנו לפי שעה דאסור ומה דקתני ואין ניאותין ממנו דמשמע דמותר בטלטול היינו משום דבסיס לא שייך בהכלי שמטפטף דזה טפטף בשבת ולא נעשה בסיס לדבר איסור כיון שלא הי' עליו ביה"ש ומ"מ אסור לתת כלי תחת הנר כיון דבשעה שהוא דולק השמן המטפטף ג"כ אסור שנעשה בסיס ביה"ש קודם שטיפטף ואסור לבטל כלי מהיכנו לפי שעה ועיין מ"א סי' רס"ה ס"ק ב' ולפ"ז מה דקאמר ואין ניאותין היינו לאחר שטפטף להכלי אף שהשמן נעשה בסיס להפתילה והשלהבת כיון שהי' ביה"ש מ"מ כשכבר בא לתוך הכלי לא נאסר רק לאכול ממנו בעוד שהנר דולק אף שכבר בא לתוך הכלי מ"מ הוקצה למצותו ונעשה בסיס להפתילה וא"כ כל שדולק ועודו חזי למצוה אסור אבל לאחר שכבה מותר וכן הבין הפ"י בתוס' דף מ"ג ד"ה בעודן:

21ובזה מיושב היטב דברי המהרש"א התמוהין דבד"ה בעודן כתב דאף דמיירי בשמן המטפטף ומותר לטלטלו מ"מ מקרי ביטול כלי מהכנו כיון שכל זמן שהנר דולק שמן המטפטף בתוך הכלי אסור להנות ממנו דהוקצה למצותו ואם מריקן מכלי זה לכלי אחר הוה מבטל כלי שני מהיכנו והיא תמוה דהא מותר בטלטול ולא שייך ביטול כלי מהיכנו ובשנתרי"ג אור ליום כ"ד טבת למדתי זאת עם תלמודי נ"י ונתקשו בזה ולפמ"ש א"ש דבשעה שמטפטף השמן בעצמו הוא בסיס וא"כ אסור אף בטלטול נמצא אז נתבטל הכלי מהיכנו לפי שעה דדוקא אחר שכבר טפטף ובא לתוך הכלי ליכא איסור טלטול דהכלי השני' לא נעשה בסיס שהרי טפטף בשבת עצמו ולא שייך בסיס אבל בעת ההרקה נעשה בסיס והשמן עצמו נעשה בסיס וא"כ אז כשמוריק נתבטל הכלי מהיכנו דאז אסור לטלטל הכלי דהשמן שבתוכו נעשה בסיס להפתילה והשלהבת והרי הוא מטפטף לתוך הכלי וכשיטול הכלי הרי יטפטף השמן לארץ וכבר הוקצה למצותו ואסור להפסידו ושפיר מקרי מבטל כלי מהיכנו כנלפע"ד בכונת מהרש"א וד' יודע כי נצטערתי הרבה להבין דברי המהרש"א ולא עלתה בידי כי אם עד"ז ועיין פ"י שם שבתי וראיתי דיש לישב דברי המהרש"א בסברא נכונה דהנה ענין מבטל כלי מהכנו יש שני טעמים משום בונה ומשום סותר ועיין רש"י ותוס' דף מ"ג ד"ה דמבטל ולפע"ד נראה נ"מ בין הפירושים לענין זה דכלי המטפטף לתוכו כתבו התוס' דלר"ש מותר בטלטול רק באכילה אסור ולפ"ז בונה לא שייך בזה דהא אינו קבוע שם דהא מותר לטלטלו אבל סותר דהיינו שסותר הכלי מתשמישו והיינו דא"י לאכל בו משום דיש בו מוקצה א"כ זה שייך אף דמותר בטלטול ומעתה שפיר נקטה המשנה דאין ניאותין ממנו והיינו דוקא אכילה אבל טלטול מותר לר"ש ומ"מ אסור להעמיד כלי לקבל בו את השמן משום דמבטל כלי מהכנו דעכ"פ לא יוכל להשתמש בהכלי מה שעומדת להשתמש בה והו"ל מבטל כלי מהיכנו ולפ"ז שפיר כתב המהרש"א דלכך מקרי מבטל כלי מהיכנו דעכ"פ אסור להשתמש בו ולזה כתב המהרש"א דאף אם מוריק מכלי זה לכלי אחר ותהי' כלי הלז מותרת להשתמש בו מ"מ תהי' הכלי השני מבטל מהיכנו וז"ב ובזה אמרתי דבר נחמד במה דרש"י פירש כאן משום בונה ובדף קנ"ד פירש"י משום סותר ולפמ"ש א"ש דכאן אזל אליבא דרב חסדא דר"י מפרש דבריו והרי ר"ח ס"ל בדף קכ"ח כר"י ואסור אף בטלטול וא"כ שוב הו"ל בונה ממש אבל בדף קנ"ד דאזל אליבא דר"ה דפליג על ר"ח וס"ל לענין טלטול כר"ש וא"כ לא שייך משום סותר דעכ"פ מבטל כלי מהיכנו דרק בטלטול מותר אבל להשתמש בה דהוה כאכילה אסור ודו"ק היטב ועיין עירובין דף ע"ט דלא יתן לתוך קופתו ויאכיל ובחידושי ריטב"א שם הקשה הא כיון דהותרה הותרה ומה בכך שנתמעט המחיצה וכתב דאסור גזירה בשביל שבתות אחרות ועוד כיון שבה"ש אסור משום סתירת מחיצה שוב הו"ל אהל ואסור כל היום ע"ש ובאמת שבסוכה דף למ"ד מפורש דסתירת אהל אסור אף לר"ש אך מה דק"ל דהא בסוכה רעועה מודה ר"ש כדאמרו התם וא"כ כאן דכל דהותרה הותרה א"כ שוב הי' דעתו לכך לטלו בשבת שוב אין כאן משום סתירת אהל וגם כיון דמותר להאכיל לבהמתו ול"ח מוקצה שוב ל"ש סתירת אהל וצע"ג: