שואל ומשיב מהדורא תנינא ב:י

1שאלני הרב החריף מו"ה נפתלי הירץ ב"ש נ"י ביו"ט ראשון של גליות אם מותר לבשל ביה"ש כדי להאכיל לקטנים דאם נימא דכל ביה"ש ספק יום וספק לילה אם כן יש להסתפק שמא באותו רגע עדן יום ואח"כ הוא לילה והו"ל מכין מיו"ט לחול. ולהיות כי יש לי בזה ענין ארוך ע"כ אמרתי לברר הדבר וטרם יהיה כל שיח אמרתי לברר אם מותר להטמין תבשילין מיו"ט לשבת דהחמין לא נגמרו מע"ש ואינו ראוי לאכול מבעוד יום והמג"א בסי' תקכ"ז ס"ק א' כתב דאם הוא סמוך לביה"ש שאינו ראוי מבע"י אסור מן התורה והוגד לי שדו"ז במור וקציעה העיר בזה ואינו ת"י לעיין בו. והנה לפענ"ד נראה היתר בזה דהנה באמת דעת הב"י דרבינו פוסק כר"ח דצרכי שבת נעשין ביו"ט והיש"ש השיג עליו דדוקא לר"ח אית ליה סברא זו אבל אנן קי"ל כרבה וכן הסכים המג"א שהרמב"ם ס"ל גם כן כרבה באמת לפענ"ד דברי הב"י נכונים דפשטת לשון הרמב"ם מורה דס"ל כר"ח שהרי כתב בפ"ו דמה"ת מותר לבשל ולא הזכיר כלל משום הואיל וגם כתב דמדרבנן אסור כדי שלא יאמרו אין אופין מיו"ט לחול והיא כלשון הש"ס דאמרו בפסחים דף מ"ו לר"ח דמדאוריית' צרכי שבת נעשין ביו"ט ורבנן הוא דגזרו כדי שלא יאמרו אין אופין מיו"ט לחול ועיין בה"ה שכתב דלכך פסק כר"א משום דבתרא הוא. ולפענ"ד הטעם פשוט דהש"ס בפסחים אמר בפשיטות הטעם הלז ולכך פסק כוותיה וכן הרשים הגאון בעל עין משפט בפסחים על הא דאמר ר"ח דצרכי שבת נעשין ביו"ט ורשם מיימוני פ"ו מיו"ט ה"א וכן נלפענ"ד דמוכח מדברי רבינו בפ"ח מתמידין הלכה ט' דשתי הלחם אין אופין אותן מעיו"ט שנאמר לכם ולא לגבוה והקשו האחרונים דלרבה דס"ל הואיל כתבו רש"י ותוס' דלא שייך הואיל בזה ול"צ לטעם דלכם ולא לגבוה דזה לא אמרו בפסחים דף מ"ז לרבה רק לר"ח ולמה כתב רבינו טעם זה ובאמת כפי הבנת הב"י והעין משפט שהרמב"ם פוסק כר"ח אם כן לכך צריך הטעם דלכם ולא לגבוה. הן אמת דצריך להבין איך אפשר לומר דצרכי שבת נעשין בי"ט הא כיון דהתורה אסרה להכין מיו"ט לשבת משום הכנה דרבה אם כן אסרה התורה בהדיא לעשות מלאכה מיו"ט לשבת ואיך אפשר לומר דצרכי שבת נעשין ביו"ט דע"כ אינם כיום אחד שהרי התורה חלקן וצ"ל דבאמת ר"ח לא ס"ל הכנה דרבה וא"כ ממיל' מותר להכין מיו"ט לשבת ולכך ס"ל דגם משום מלאכה לא איכפת לן דקדושה אחת היא כמ"ש רש"י וז"ב ולפ"ז יקשה היאך אפשר דרבינו פוסק כר"ח הא הוא פוסק הכנה דרבה דאין יו"ט מכין לשבת וכן להיפך כמ"ש פ"א מיו"ט הלכה י"ט ואם כן איך אפשר דצרכי שבת נעשין ביו"ט. ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי התוס' ריש ביצה שהקשו דלדידן דס"ל הכנה דרבה איך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת וכי תימא על ידי עירוב איך אפשר שע"י עירוב יעקרו דבר מן התורה ודבריהם תמוהים כמו שרמז המג"א שם דהרי זהו קושית הש"ס בפסחים לדידך דלית לך הואיל איך אופין ומבשלין מיום טוב לשבת ומשני דמדאוריית' צרכי שבת נעשין ביום טוב וכו' וכבר תמה המהר"ם לובלין בחידושיו לביצה בזה. ולפמ"ש הדברים ככתבן וכפשטן דלר"ח ע"כ לית ליה הכנה דרבה אבל לדידן דאית לן הכנה דרבה לא יועיל תירוץ הש"ס דאיך שייך דמדאוריית' צרכי שבת נעשין ביום טוב והא התורה אסרה בהדיא ואם כן ממילא אסור משום מלאכה כיון דהתורה לא התירה לעשות מיו"ט לשבת שוב הדרא לאיסור' קמא משום מלאכה וז"ב בכוונת התוס'. וש"ב הגאון מליסא ז"ל בקהלת יעקב סי' תקכ"ז האריך בזה דעכ"פ אסור משום הכנה ולפמ"ש אתי שפיר בפשיטות דאסור משום מלאכה וכ"כ הפ"י בהדיא ריש פרק שני בביצה דלרבה אי אפשר לומר דצרכי שבת נעשין ביו"ט דהרי שייך הכנה דרבה. ועכ"פ אי אפשר לומר דרבינו ס"ל כר"ח. אבל באמת הדבר נכון דהרי התוס' כתבו דלרבה ניחא דס"ל הואיל ואפילו לדידן נמי ניחא דבדבר אפוי ומבושל שאינו מחוסר רק תיקון מעט ולא שייך הכנה רק בביצה שהיא דבר חדש ואם כן יש לומר דבאמת ס"ל כר"ח רק דלא שייך הכנה בדבר האפוי ומבושל וכ"כ בעירובין דף ל"ח ע"א ע"ש ומ"ש המ"א דע"כ לא כתבו התוס' זאת רק למאן דל"ל הואיל לפמ"ש הדבר מוכרח גם למאן דאית ליה הואיל שהרי רבינו פוסק הואיל ופוסק דצרכי שבת נעשין ביו"ט כמ"ש ראיה מפ"ח מתמידין וכן הבין הב"י ובעל עין משפט מדבריו ואם נימא דשייך הכנה בדבר האפוי ומבושל אם כן איך צרכי שבת נעשין ביו"ט וכמ"ש וגם בפשיטות א"א לומר דלרבה לא ס"ל סברא זו דאם כן אכתי לרבה גופא יקשה דעכ"פ אסור משום הכנה ומה מועיל בזה הואיל ואי מזדמני ליה אורחים דזה שייך לענין מלאכה דלא הוה מלאכה דהוה צרכי אוכל נפש אבל להכין מיו"ט לשבת דזה אסור לרבה אף דהוה צורכי אוכל נפש מה מועיל הואיל דניהו דהוי אוכל נפש אכתי אסור לשבת וכדאית' בקהלת יעקב שם שהסביר כוונת התוס' דלרבה דס"ל הואיל הוי כאילו מכין ליו"ט ונותר לשבת דמותר ומטעם דיו"ט לא בעי הכין וכעין שכתב הר"ן דכל דמותר ליו"ט ל"ש הכנה לשבת דיו"ט לעצמו מכין וכ"כ דו"ז הגאון בישועת יעקב ולפענ"ד במחכ"ת דבריו תמוהים כיון דסעודת שבת בעי הכנה חשובה מבע"י אם כן מה מועיל הכנה שהכין ליו"ט כיון דאסור להכין מיו"ט לשבת ורק דחזי ליו"ט ונותר לשבת אבל אכתי הא סעודת שבת בעי הכנה לעצמו מבע"י ואסור לכוין על זה וז"ב לדעתי ול"ד למ"ש הר"ן והובא במג"א סי' תקי"ג דשם הביצה מוכן ועומד ואין מכין כלל רק דהוי כמכין מיו"ט לשבת שפיר כתב הר"ן דשבת לעצמו הכין וגם במ"ש הר"ן דמותר לחולה גם כן אינו ענין לזה וגם שם אינו ברור כוונת הר"ן וסברתו ומכ"ש כאן ובאמת שיש להבין דאיך התיר רבה באופה מיום טוב לחול משום הואיל והא אכתי אסור משום הכנה והתוס' בפסחים דף מ"ו הקשו להפך דאיך אמרו לרבה דאסור משום הכנה והא הוא ס"ל הואיל ותירצו דמשכחת לה בסמוך לחשיכה דלא שייך הואיל ע"ש ואני תמה להיפך דניהו דמותר המלאכה משום הואיל מכל מקום הא אסור משום הכנה וע"כ נ"ל דבאמת גם לרבה צ"ל כסברת התוס' משום דבדבר האפוי ומבושל לא שייך הכנה ולרבה הסברא יותר פשיט' דכיון דהתורה התירה מיו"ט לחול לאפות אף שאין צורך לו משום הואיל ומקלעי ליה אורחים מכ"ש דמותר מיו"ט לשבת להכין ומשום דבדבר האפוי לא שייך הכנה ורק גם לדידן דל"ל דרבה להתיר לכתחילה משום הואיל אפ"ה צריך לומר סברא זו דלא שייך הכנה בדבר האפוי ומבושל וז"ב לדעתי בכוונת התוס'. ובזה נלפענ"ד דלכך רבה לא ס"ל כר"ח דצרכי שבת נעשין ביו"ט משום דאסור משום הכנה ואם כן היאך אפשר דיהיו צורכי שבת נעשין ביו"ט ולכך הוכרח לחדש משום הואיל:

2ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו בביצה דף ד' גבי אושפיזכני' דר"א דהו"ל ביצה שנולדה מיו"ט לשבת ושאל מאי לאטווינהו וא"ל מאי דעתיך דקי"ל כרב דנולדה בזה מותרת בזה אימר דשרי לגומעה חיה אבל לאטווינהו אסור דאסור בטלטול וכו' ותמהו האחרונים ומכללם דודי זקני הגאון בישע"י סי' ש"ט דל"ל לחדש משום טלטול ותיפוק ליה משום הטויה גופא דהיא אב מלאכה דכל הטעמים לא שייך דל"מ לטעמא דרבה משום הואיל הא לא חזי לבו ביום עכ"פ מדרבנן וכל דל"ח אף מחמת איסור דרבנן לא שייך הואיל וכר"ח אי אפשר לומר דשרי מטעם דצורכי שבת נעשין ביו"ט דכל הטעם הוא משום דס"ל דקדושה אחת היא וכאן ע"כ שתי קדושות הן דאם לא כן איך שייך נולדה בזה מותרת בזה וע"כ משום דשתי קדושות הן והיא קושיא נפלאה ובמקום אחר הארכתי ליישב ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הטעם דרבה היא משום דאיך אפשר דצורכי שבת נעשין ביו"ט דהא אסור משום הכנה וכיון דהדבר אפוי לא שייך הכנה אם כן שוב מותר דצ"ש נעשין ביו"ט ואף דשתי קדושות הן מכל מקום כיון דאינו מכין דבר חדש גם משום מלאכה לא שייך בזה כיון דאי אפשר בענין אחר הו"ל כאוכל נפש של יו"ט וכמ"ש התוס' כעין זה בפסחים דף מ"ז ד"ה ואי דלמאן דאמר צורכי שבת נעשין ביו"ט אף בדבר שאי אפשר לעשותו מהיום מותר דהו"ל כאוכל נפש דיו"ט ואם כן אף דשתי קדושות הן עכ"פ שבת לא הוי קדושה גרועה מיו"ט ושרי וז"ב:

3והנה התוס' בדף מ"ו שם ד"ה הואיל הקשו דאמאי גבי לחם הפנים ושתי הלחם אין אפייתן דוחה יו"ט ואמאי לא נימא הואיל ואי בעי פריק ע"ש ובאמת לרבה דס"ל הכנה ואף דבדבר האפוי ומבושל לא שייך הכנה היינו משום שאינו מחוסר רק תיקון מעט אבל כאן דבעי פריקה ואם כן פשיט' דאסור משום הכנה איברא דזה ניחא לענין לחם הפנים אבל בשתי הלחם דאם נאפה ביו"ט ויאכלנו ביו"ט עצמו אם כן לא שייך הכנה דיו"ט לעצמו מכין ודוקא מיו"ט לשבת שייך איסור הכנה כמ"ש הר"ן ריש ביצה וכן הסכים הט"ז בפשיטות סי' תק"א ס"ק ז' גבי לפידים וסי' תקי"ג בסופו גבי אפרוח ע"ש ולא הזכיר דברי הר"ן. אבל באמת הדבר נכון דבאמת הפ"י האריך בריש ביצה גבי הכנה דרבה דאף ביו"ט עצמו שייך הכנה והביא שכ"כ רש"י בהדיא בביצה דף כ"ו ע"ב ד"ה ואי דלמאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי ע"ש ובאמת שהדבר מפורש שם כדבריו אבל לפע"ד נראה דלענין דינא צדקו דברי הט"ז והר"ן דע"כ לא כתב רש"י רק למאן דאית ליה מוקצה מן התורה ואם כן בעי הכנה מדאוריית' ואם כן שם דקאי אליבא דרבה דהלל בעי מרבה ורבה גרסינן שם ועיין במהרש"א ובמג"ש שם ולרבה דס"ל מוקצה דאוריית' קודם חזרה ואם כן אסור מן התורה אף ביום טוב עצמו אבל לדידן דמוקצה אינו רק דרבנן שרי ביו"ט עצמו ואינו אסור הכנה רק מיו"ט לשבת. ובזה מיושב מה שהביא הר"ן ראיה מעירובין דף ל"ח לענין קנין שביתה דלדידן וגם לרבה אחר חזרה דס"ל דמוקצה דרבנן לא שייך הכנה ביו"ט עצמו. עכ"פ יהיה איך שיהי' קושית התוס' מיושב דלרבה ל"מ לאקשויי דשתי הלחם מצי פריק לה משום דאפשר דלרבה מוקצה דאוריית' ושייך הכנה וכאן מחוסר הכנה ולכך לא אקשי רק לר"ח. ובזה היה מקום ליישב דברי רבינו שהביא בפ"ח מתמידין הטעם דלכם ולא לגבוה משום דלדידן דמוקצה דרבנן שוב שייך הואיל ואי בעי פריק ואם כן איצטריך לטעם דלכם ולא לגבוה ובזה היה מקום ליישב קושית התוס' בדף מ"ז ד"ה וא"י די"ל דגם ר"ח ס"ל בכה"ג הואיל דאף דהוא לא ס"ל הואיל היינו בדבר שאינו עושה לצורך שבת רק לחול לא שייך להתיר משום הואיל אבל לצורכי שבת שייך הואיל ואי בעי פריק ודו"ק. ובזה יש מקום ליישב הא דקשה לי טובא בהא דפריך הש"ס במנחות צ"ה אמאי אינן דוחות השבת והא אפסילא בלינה והיאך אפשר לעשותן בשבת הא יהיה שבת מכין ליו"ט ובשלמא לחם הפנים דהוא משבת לשבת אפשר דמותר אבל משבת ליו"ט כמו בשתי הלחם היאך אפשר דמותר ובפרט לפמ"ש הלח"מ פ"ב מחגיגה הלכה דכל דמלין לצורך מצוה לא שייך למפסל משום לינה ואם כן כאן דמלין כדי שלא יכין משבת ליו"ט הו"ל מצוה ומותר דלא יפסל בלינה והיא קושי' גדולה וע"כ צ"ל דקושית הש"ס שם רק מלחם הפנים. ובזה מיושב קושית הנו"ב מהדו"ק בשם או"ח במ"ש רש"י במקום זריזין כדי שלא תחמיץ והקשה הוא תינח לחם הפנים אבל שתי הלחם דחמץ תאפינה מאי איכא למימר וכבר הארכתי בזה בחידושי באופנים שונים ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ קושית הש"ס הוא מלחם הפנים דמשתי הלחם לא קשה. ובעיקר דברי התוס' ק"ל שכתבו בשתי הלחם דהואיל ואי בעי פריק והיאך אפשר לפרוק והא אין פודין ביו"ט כמ"ש רש"י בביצה דף כ"ז ע"ב ד"ה בבהמת קדשים ע"ש ואפשר דלצורך אוכל נפש שרי ועיין צל"ח בביצה דף כ"ו שם ועיין בחידושי כפות תמרים בסוכה דף ל"ה שכתב דאסור לפדות ביו"ט ולפמ"ש יש לעיין בזה וצ"ע. מעתה נחזור על הראשונות דלפמ"ש הרמב"ם פוסק דצורכי שבת נעשין ביו"ט וגם ע"כ צ"ל דהכנה לא שייך באפוי ומבושל כמ"ש התוס' ואף למ"ד דס"ל הואיל ודלא כמג"א. וגם בלא"ה נ"ל דבאמת שיטת רש"י דאמרינן מתוך אף בדבר דאין צורך כלל והתוס' הקשו דאם כן למה לי באופה מיום טוב לחול משום הואיל תיפוק ליה דמותר משום מתוך. אך לפענ"ד נראה דבזה לא מותר משום מתוך דע"כ לא הותר משום מתוך רק בסתם אף דאין צורך לו כל שהוא אוכל נפש שרי אבל לעשות מלאכה בהדיא בשביל חול זה בודאי אסור וכעין זה חילק הט"ז סי' תק"ג ס"ק ד' לענין הערמה בדרבנן מכל שכן באיסור תורה ועכ"פ באינו אופה לצורך חול בהדיא ומכ"ש בעושה לצורך שבת וגם אפשר שיגמור ביו"ט בוודאי יש להתיר. ובלא"ה נרא' דממנ"פ שרי להטמין דאם יוכל לגמור בעוד יום אם כן חזי ליה ביו"ט ובוודאי מותר ואם לא יגמור שוב לא שייך הכנה דע"כ לא אסרו הכנה רק כשמכינו והוא ראוי לאכלו כך בזה אסור מיו"ט לשבת דטרח ביו"ט שלא לצורך י"ט אבל כל שאינו ראוי עדיין אם כן לא הכין מיו"ט דביו"ט לא נגמר ההכנה וא"ל דעכ"פ בשליש בישול וחזי' לאכול כמב"ד ואם כן שוב הוה הכנה דזה אינו דממנ"פ אם חזי לאכול שוב ראוי לאכול מבע"י להכין ליו"ט דכל דחזי לאחד מותר משום דאולי מקלע אורחים כבן דרוסאי וחביריו ואם לא נגמר שוב לא הכין מבעוד יום וא"ל דשמא יגמור סמוך לערב בשיעור שלא יכול לאכלו דזה אינו דלזה לא חיישינן דעכ"פ כיון דאיתחזיק היתירא דליום טוב עצמו שרי משום הואיל ואינו רק ספק וכל דאיתחזיק היתירא כ"ע מודו דאינו אסור רק מדרבנן ובכה"ג ודאי מתיר העירוב. ומעתה גם לענין ביה"ש גם כן מותר משום זה ובפרט דבבישול ואפייה לא שייך הכנה לשיטת התוס' ובאמת לדבריהם צ"ל דלשחוט ודאי אסור סמוך לחשיכה דבזה לא שייך הואיל וגם אסור משום הכנה דאינו ראוי מבעוד יום ומחוסר תיקון גמור ולכך בעינן שיהי' יכול לאכול כזית מבע"י כמבואר בסי' תצ"ח ס"ו. ובזה נ"ל דצדקו דברי הרש"ל דעכ"פ צריך שיפרש בהדיא בעירוב לשחוט דעכ"פ כשלא פירש ודאי אסור דמסתמא לא כוון על שחיטה דהא הוי הכנה גמורה והואיל בלבד אינו היתר גמור. מיהו י"ל דלשחוט מותר דשייך הואיל וכל דשחטו שוב מותר דחזי לאכול באומצא ולא הוי הכנה כ"כ ועכ"פ צריך שיפרש בהדיא והט"ז בסי' תקכ"ז חולק על הרש"ל ולפענ"ד יש להחמיר בשחיטה ודו"ק היטב בכל מ"ש:

4והנה על מ"ש למעלה בשם הישועות יעקב בסי' ש"ט לכאורה היה נ"ל דבר ברור דל"ק דאם נימא כר"י ור"י לא ס"ל הכנה דרבה א"כ שפיר צרכי שבת נעשין ביו"ט אף בלא הואיל דהכנה לאו דאוריית' וכ"כ הצל"ח בהדיא בביצה דף ז' ואם כן אין מקום לקושיא זו. ובזה נ"ל ליישב דברי הרי"ף שהוכיח מסוגיא דכ"מ שאסור באכילה אסור בטלטול והקשו דמנ"ל דלמא מיירי כאן בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דהוי מוקצה. ולפמ"ש י"ל דע"כ לא אמרינן דלא בעי הכנה דווקא במה שאינו מוקצה רק שלא הוכן לסעודת שבת ויו"ט אבל מה שמוקצה ולא עלה על דעתו שיאכל אף שמוקצה אינו רק דרבנן עכ"פ לא הוכן מעולם ובכה"ג ודאי אסור וע"כ דמיירי בעומדת לאכילה רק שאסור מצד הכנה ודוק היטב כי הוא דבר חדש שראוי לעיין בזה והארכתי מזה במק"א:

5והנה הרב מו"ה שמואל נחום אבד"ק ליבטשוב נ"י הקשה אותי בהא דאסור לדידן לבשל ולאפות מיו"ט לחול וכמ"ש הר"ן דהשתא מיו"ט לשבת אסור מיו"ט לחול לא מיבעי' דאסור וע"ז הקשה דכיון דסעודת חול ל"ב הכנה וכמ"ש רש"י ותוס' ריש ביצה א"כ מה ק"ו דבשלמא מיום טוב לשבת אסור משום הכנה דבעי הכנה אבל לחול ל"ש הכנה וא"ל דיאסור משום מלאכה אם אמרינן מתוך אף שלא לצורך כלל יהי' מותר זה תורף קושיתו אף שהוא לא הקשה כן אנן טענינן ליה. ולפענ"ד נראה דאסור משום הכנה דע"כ לא אמרינן דחול לא צריך הכנה היינו רק לענין ביצה דהוי מוכן ביה"ש ולא עשה מלאכה אבל לבשל ולאפות בשביל חול פשיט' דאסור דהשתא דהתור' אסרה הטרחא של הכנה לשבת מיו"ט מכ"ש שאסור להכין בידים מיו"ט לחול דמה בכך דא"צ הכנה אדרב' לא תהא כהנית כפונדקית דבשבת דקדושתו חמורה ובעי הכנה ואפ"ה אסור להכין מכ"ש מיו"ט לחול ובלאו הכי השתא מכשירי אוכל נפש דאפשר לעשות מאתמול אסור ביו"ט וגם באוכל נפש עצמו כל שיכול לעשות מעיו"ט יש קצת פוסקים דאסור וע' סי' תצ"ה מכ"ש לחול דעכ"פ יכול לעשות לאחר יו"ט ולא התירה התורה המלאכה גופא וגם לפמ"ש הר"ן דקצירה שדרך לקצור לימים רבים לא התירה התורה ביו"ט מכ"ש שיבשל ויאפה לחול דיכול לבשל ולאפות הרבה לצורך ימים רבים דודאי אסור ודו"ק היטב כי זה ברור:

6והנה אי מותר ליתן לקטן ממה שנתבשל באיסור הנה אם נימא דאין בו רק איסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות בידים אך לכאורה היה נרא' דלפמ"ש המג"א דטלטול מוקצה אסור בהנאה א"כ שוב אסור האדם להנות בו דבהנאה אסור לספות דמ"מ הוא נהנה דבשלמא אם אינו אסור רק באכילה שוב כל שספו לקטן מה איסור יש בו משא"כ בדבר שאסור בהנאה עכ"פ הנאה יש בו:

7ובזה השבתי להמופלג מו"ה יוסף שארשטיין נ"י בהא דאמרו בביצה דף י"ד כלאים למאי חזי וע"ז הקשה דהא חזי לקטנים והו"ל ראוי וכעין דאמרו מערבין לגדול ביוה"כ משום דחזי לקטנים והוא הדין בזה והשבתי לו דלפמ"ש הרמב"ם פ"י מכלאים הלכה ל"א דאם היה הלובש שוגג והמלביש מזיד המלביש לוקה וביאר הכ"מ שם הטעם דהתור' אסרה בין על המלביש ובין על הלובש ולא מסתבר שתרווייהו ילקו לכך כל שהלובש מזיד הלובש לוקה וכשהוא שוגג המלביש לוקה ע"ש ולפ"ז הוא הדין בכלאים דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון ואם כן כל שהקטן לובש או מציע תחתיו דאין כאן איסור על הקטן המלביש עושה איסור ואסור לספות לו דלא עדיף הקטן מאילו היה שוגג ואף אם נימא דקטן אף שוגג לא מקרי עכ"פ כיון דאסור להלביש בכה"ג לא התירו לספות לקטן בידים וז"ב כשמש ועיין בש"ע בסי' ש"ג דלא העתיק כל דברי הרמב"ם משום דמלקות לא שייך בזמן הזה אבל עכ"פ הדין דין אמת. ומה שהקשה עוד הא חזי לתת בו ציצית דכלאים בציצית שרי וה"ה בבגד של כלאים זה ליתא דלא התירה תורה רק כלאים בציצית ולא בבגד שהוא כלאים וז"פ וברור וא"צ ראיה. ומה שהקשה עוד דביצה היאך מקרי מוקצה ביו"ט הא חזי לקטן זה אינו קושיא כלל דכל ענין מוקצה היא משום דאקצייה מדעתיה ולא עלתה על דעתו וע"כ אסור ואיך שייך לומר דחזי לקטן והו"ל ראוי הא מ"מ אקציה מדעתו ואם היה עולה על דעתו דחזי לקטן היה ראוי אף לגדול וז"ב ופשוט. אמנם עדיין יש לומר דבמוקצה מחמת איסור אז במוקצה מחמת איסור דרבנן לא שייך מוקצה דחזי לקטנים וכאן ל"ש מ"ש דמ"מ אקציה מדעתו דבשלמא בכל מוקצה דהיא מוקצה מחמת שאקציה מדעתו כגרוגרות וצימוקין או ביצה שנולדה היום וכדומה שייך לומר דאקציה מדעתו אבל כאן דבאמת לא אקציה מדעתו רק מחמת איסור וכל שאינו רק איסור דרבנן שוב ראוי לספות לקטן בידים ושוב מותר. ובזה היה מקום לבאר שיטת רש"י בביצה דף ל"א שכתב דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי ביה"ש משום דבאמת יש לפקפק עדן דניהו דשרי לספות איסור לקטן בידים היינו כשהגדול אינו עושה שום איסור רק שמאכיל לקטן בזה אמרינן דאינו עושה איסור במה שספי לקטן אבל כשהגדול עושה איסור היאך שייך דמותר לספות לקטן הא מ"מ הגדול עושה איסור דרבנן ואין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך מכ"ש בזה שאין זכות לקטן כלל רק דקטן לא איכפת לן באכלו נבילות ומעתה זה כשיש כאן עוד איסור דרבנן אבל כל שכעת נסתלק האיסור רק דנימא דאיתקצאי לביה"ש בזה כל שהיה ראוי לקטנים מקרי ראוי ועכ"פ לא אמרינן מיגו דאיתקצאי ביה"ש באיסור דרבנן דבעצמותו לא היה מוקצה דהיה ראוי לקטנים ויש מקום להאריך בזה ואכ"מ ועיין בחידושי רשב"א בס' החדש מ"ש דטבל דרבנן לא שרי אף דחזי לקטן ואם כן יש ליישב הקושי' מכלאים בע"א ואכ"מ להאריך:

8ודרך אגב ארשום מה שראיתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' שי"ח ס"ק ו' שהקשה שם דהרי נגדל בשבת ויו"ט ואם בתרנגולת העומדת לאכילה שוב הו"ל ספק מוקצה ובמחכת"ה לא ידעתי מהו שח דאם עומדת לאכילה אם כן לא שייך מוקצה דהא עומדת כולה לאכילה אף מה שיגדל בשבת או ביו"ט וא"ל דהוי מוקצה מחמת איסור דרבנן שגזרו משום משקין שזבו דזה אינו דמלבד דמוקצה מחמת איסור דרבנן לרש"י מותר אף דכל שלענין האיסור אזל דספיק' לקולא אם כן שוב לא הוי מוקצה כלל כיון דעומדת לאכילה וז"פ דגם מה שנולד ונתגדל ביו"ט כל שעומדת לאכילה לא אתקצאי ואולי כוונתו כיון דלא היה דעתו בפירוש לשוחטה רק לאכילה שוב אין מוקצה. ואולי כוונתו דניהו דעומדת לאכילה אבל עכ"פ לא אמר בפירוש שהוא ישחוט ביו"ט ואם כן שוב הו"ל מוקצה מה שגדל ביו"ט אבל אכתי תמוה דהא באמת כל ששחטה הוברר דעומד לאכילה ולמה יהיה מוקצה. אמנם לכאורה ש"ס מפורש הוא כמ"ש דו"ז הגאון ז"ל דהרי אמרו בדף ל"ז בביצה לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ופירשו התוס' דהיינו מה שהבהמה גדילה ומוסיפה שמנונית ביו"ט והרי שם גם כן עומדת לשחיטה ביו"ט ואפ"ה אמרו דלא חשו לאיסור מוקצה ואם כן ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו אבל אחר העיון נלפענ"ד דמש"ה פסקו הרי"ף והרמב"ם כרב ולא חשו לקושית הש"ס הנ"ל משום דבאמת לא שייך איסור מוקצה כלל והא דשתקרב משום דלא חש להשיב וערז"ה ורמב"ן במלחמות ובר"ן שם יש קצת ט"ס שם ועיין מג"א סי' שי"ח ס"ק ח' שכתב דמדברי התוס' משמע דל"ש מוקצה ולפמ"ש אין ראיה דדוקא שם לא שייך מוקצה דהא מעיו"ט עומד לשחיטה וידע שיתוסף איסור. ובחידושי אמרתי ליישב הא דהקשו כל האחרונים דלמה לא תירצו הש"ס דלכך לאיסור מוקצה לא חש דבטל ברוב ולא הוה דשיל"מ דלא ניכר האיסור וכמ"ש המג"א סי' ש"ך לענין גיגית. ואמרתי בזה דבאמת לא שייך בזה ביטול כיון דהוו שותפין בבהמה ואם נימא דאיסור תחומין אסור דקא ינקי מהדדי אם כן בכה"ג לא שייך ביטול דהא כל הבהמה מעורב חלקו וחלק חבירו ולא שייך ביטול דהרי ממונא לא בטל ואם כן כל שאינו בטל לענין ממונא גם לאיסור לא בטל וזהו דאמרו לאיסור מוקצה לא חששו ע"כ דאף שהיא של חבירו שייך ביטול ואם כן למה לא חששו לאיסור תחומין ודו"ק:

9והנה בהא דנחלקו רבא ור"א בביצה ריש פרק שני בטעמא דע"ת דרבא אמר כדי שיברור מנה יפה ליו"ט ומנה יפה לשבת. ור"א אמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. ולכאורה קשה דאם נימא הואיל אם כן מותר לאפות מיו"ט לחול מה"ת כדמשמע בפסחים דף מ"ו ובמג"א סי' תקכ"ז וכמבואר לעיל באורך ואם כן לפי זה מיום טוב לשבת מותר לכתחילה דהו"ל כשעת הדחק ורק מדרבנן אסור כדי שלא יאמרו אופין מיו"ט לחול או כדי שיברור כמ"ש הבעה"מ הובא במ"א סי' תקכ"ז. ולפי זה קשה למה תקנו לר"א ע"ת כדי שלא יאמרו אופין מיו"ט לשבת מכ"ש. מיום טוב לחול הא אף אם יאפו יהיה שרי ואדרב' ע"י עירוב יבוא יותר לידי מכשול דבלי עירוב היה נזהר מלאפות וע"י עירוב יהיה שרי ויאמר דמותר לאפות מי"ט לחול וצ"ל דר"א ס"ל כר"ח בפסחים שם דלית ליה הואיל רק ע"י עירוב שרי ולכך היתר. איברא דלפ"ז יקשה לפי מה שנרא' מהרא"ש והר"ן דגרסי רבה יקשה דלרבה דס"ל הואיל ל"ש כלל הגזירה דשמא יאמרו אופין מיו"ט לחול דהא לדידי' שייך הואיל. מיהו אין קושי' דהא רבה ס"ל טעמא אוחרי משום כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט:

10והנה מצאתי בשו"ת שאגת ארי' סי' ק"ב שכתב דרבה ס"ל גם טעמא דר"א אלא שרבא בא להוסיף עוד טעם ונ"מ כמ"ש הרא"ש ע"ש. ולפמ"ש לכאורה אי אפשר שרבה יסבור כלל הטעם של ר"א וכמ"ש. אמנם נרא' דגם רבה יוכל להיות דס"ל טעמא דר"א רק דמוסיף ואף דס"ל הואיל הא נ"מ בסמוך לחשיכה דלא שייך הואיל וכמ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו ושייך טעמא דר"א הן אמת דלפי"ז לרבה פשיט' דיכול לערב ביו"ט בעצמו כיון דכל היום עדיין אין שום חשש רק סמוך לחשיכה אך לפי טעמו של רבה כדי שיברור אמרו שמא יפשע והוא הדין לדידיה גם לפי טעמו של ר"א שייך זאת וז"פ:

11ובזה מיושב מה ששאל אותי חכם אחד מליטא לדברי הש"א הנ"ל מה פריך הש"ס על רבה דלמה ליתסר ביו"ט הא רבה ס"ל גם טעמו של ר"א והיא תימה גדולה שנעלם ממנו דברי הש"ס במקומו. ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד שפיר מקשה דהא כיון שעיקר החשש הוא רק סמוך לחשיכה ואם כן יכול להיות ביו"ט גם כן ולכך שפיר פריך אבל לפי מה דמסיק דשמא יפשע לק"מ וגם רבה יכול לסבור טעמי' דר"א ודו"ק:

12שוב מצאתי בפ"י שהרגיש בקושיא זו ונהניתי ועד בשחק נאמן שבראשית ההשקפה אמרתי כן. ולכאורה יש לומר דרבה לא מצי לסבור כלל טעמא דר"א דהרי רבה אית ליה הכנה בריש ביצה ולפ"ז מה מועיל העירוב כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול הא לחול עדיף טפי דשייך הואיל משא"כ מיו"ט לשבת דשייך הכנה ואם אין צרכי שבת נעשין ביו"ט א"כ סעודת שבת בעי הכנה משא"כ סעודת חול דלא בעי הכנה וערש"י ותוס' ריש ביצה בד"ה והיה ודו"ק היטב:

13והנה החכם הנ"ל רצה לחדש דאם אין אופה כלל מיו"ט לשבת רק שאוכל דבר המתוקן בלי אפי' ובישול אם כן לא שייך טעמו של ר"א ואני אמרתי בחפזי כיון דמחוייב בשבת בבשר והרי בשר ששהה שני ימים לא מקרי שמחה וכדאמרו בסנהדרין דף ע' ובטור או"ח סי' תקנ"ב ועט"ז שם ואם כן שוב צריך לבשל ביו"ט על שבת בשר ואף דהטור באו"ח סי' תקנ"ב כתב שאין חיוב לאכול בשר בשבת ועיין מג"א ס"ק י"ג שם. ולפענ"ד צ"ע דהמעיין בהרמב"ם פרק שלשים משבת ימצא דחשיב שנים מד"ס והם מצות עונג ושם מבואר דבשר היא ממצות עונג וצ"ע בזה: