שואל ומשיב מהדורא תנינא ב:יד

1יום וא"ו עש"ק וירא י"ד מרחשוון תר"ב:

2ראיתי ונתון אל לבי במה שנהוג בימות החורף בעמדם בלילות ש"ק והולכים לבהכ"נ והנה יש שמעמידין עכו"ם מע"ש ומצווים להדליק להם נר אם צריך למחות בידם. והנה מקור הדין היא בש"ס עירובין דף ס"ח בעי לאותבי למר וכו' מה הזאה שבות ואינו דוחה את השבת אף אמירה לעכו"ם שבות ואינו דוחה את השבת ואמר ליה ר"י ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית ביה מעשה. וראש המדברים בזה הוא הבה"ג דפירש דהחילוק היא דבהזאה אית ביה מעשה מה שאין כן באמירה לעכו"ם דלית ביה מעשה רק דיבור בעלמא וזה דוחה במילה ועפ"ז התיר במילה שבות דאמירה לעכו"ם אף לעשות מלאכה דאוריית' ול"ג דהא מר לא א"ל לעכו"ם להחם משום דאף להחם שרי והנה הקשו עליו דהא משמע דשבות דאמיר' לעכו"ם חמור טפי במלאכה דאוריית' משבות דישראל דהרי התירו להוציא המת לכרמלית ואלו לקוברו ע"י עממין אסור ועיין בתוס' ב"ק דף פ' ובח"ר בשבת דף ק"ל. ולפענ"ד נרא' דטעמו של הגאון הוא דהנה איסור אמירה לעכו"ם מבואר ברש"י בע"ז דף ט"ו ד"ה ניהו דאסור משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור. וביאור הדבר דבאמת אין בו משום מלאכה כיון דאין שליחות לעכו"ם וגם אין שליח לדבר עבירה אם כן לית בו משום מלאכה דמה אכפת לן במלאכתו של גוי רק כיון דעכ"פ חפצו של ישראל נעשה ואית ביה משום ממצוא חפצך ודבר דבר דאסור לדבר בחפיציו כמ"ש בסי' ש"ו ולכך אסרו חז"ל אמירה לעכו"ם ולפי זה מבואר היטב טעמו של הגאון דכיון דאמרו בשבת דף ק"נ דדבר דבר דיבור אסור הרהור מותר ולכך מותר לומר הנרא' שתעמוד עמי לערב וכן קי"ל בסי' ש"ז סעיף י' ולפ"ז הוא הדין בחפצי שמים דמותר בדיבור כדדרשו בשבת שם בממצוא חפצך חפצך הוא דאסור הא חפצי שמים מותר וכן קי"ל בסי' ש"ו ס"ו ולפ"ז שפיר מתיר בעכו"ם לצורך מילה דכל האיסור הוא משום ממצוא חפצך וכיון דחפצי שמים מותר ממיל' מותר גם אמירה לעכו"ם לצורך מילה דחפצי שמים מקרי וזה דמחלק בין הזאה דאית ביה מעשה וכיון דאית ביה מעשה אם כן העמידו חז"ל דבריהם ועשאוהו כשל תורה ומעשה אסור אף בחפצי שמים אבל ע"י עכו"ם דמשום מעשה לא איכפת לן דאין בו שליחות כלל ורק משום ממצוא חפצך בזה כיון דחפצי שמים היא מותר וזה ברור בטעמו של הגאון. ולפי"ז מיושב היטב הקושי' הנ"ל דשם במת דלא התירו משום המצוה רק משום גדול כבוד הבריות התירו להוציא לכרמלית כמבואר בשבת דף צ"ד ולכך אסרו ע"י עכו"ם דשייך ביה משום ממצוא חפצך וז"ב:

3ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בעירובין שם דבאידך מעשה דאמר ניחום ליה אגב אמיה והיינו ע"י ישראל דלשיטת הבה"ג ע"י עכו"ם א"צ כלל אגב אמיה וא"כ וכי לא היה מצוי עכו"ם שיצוו להחם זה כוונת קושייתם כמ"ש המהרש"א שם. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' בגיטין דף ח' הקשו דלשיטת הבה"ג דהכוונ' דנחים ליה אגב אמיה היינו ע"י ישראל היאך מותר והא קי"ל דהמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו והקשה המהרש"א דלמא לצורך מצוה לא גזרו שמא ירבה ע"ש שהעמיס כן בתירוצם של התוס'. ובאמת שבחידושי רשב"א בשבת תירץ כן אבל כוונת התוס' היא לשיטת הבה"ג רק שבות דלית ביה מעשה כגון אמירה לעכו"ם הוא דהתירו לצורך מצוה אבל ע"י ישראל כל דאיכ' גזירה שמא ירבה אסור דהוה שבות דאית ביה מעשה. ולפ"ז אני אומר דהרי התוס' הקשו דביו"ט התירו למלא חביות מים אף שאין צריך אלא לקיתון אחת וביאור הדבר כיון דהוא בקדירה אחת ל"ש מלאכה דאוריית' וכתבו דדוקא ביו"ט התירו שלא יקצר בעונג יו"ט ועיין בחידושי ריטב"א בעירובין דף ס"ח שם ובר"ן באלפסי פ"ב דביצה דאף דהם ס"ל דהוי מלאכה דאוריית' אבל עכ"פ לשיטת הרשב"א והתוס' דלית ביה משום מלאכה דאוריית' אם כן אין מובן החילוק בין יו"ט לשבת וצ"ל דהחילוק הוא דביו"ט התירו כל שהוא אוכל נפש ולעונג נפשו אבל בשבת דאסור מצוא חפציו ורק לחולה דחויה היא שדחו שבת ולפ"ז כל שא"צ בו לחולה כ"כ שיש בו יותר והוי כמו ממצוא חפציך דאסור וז"ב מאוד ולפ"ז כיון דביארתי בשיטת הבה"ג דעיקר החילוק דכל שאין בו משום מעשה רק משום ממצוא חפצך אם כן בחפצי שמים מותר ומעתה לענין להחם אגב אמו לא שייך הגזירה משום שמא ירבה בשבילו כיון דהוא בקדירה אחת ולית ביה לשיטת התוס' משום תוספת מלאכה רק דיש בו משום ממצוא חפציך שעכ"פ מרבה בשביל הבריא אם כן זהו דוקא לבריא אבל לצורך מילה דהוא חפצי שמים מותר ואין בו איסור ושפיר התירו חמימות אגב אמו וז"ב. ומעתה מיושב דלכך לא התירו ע"י עכו"ם דכל ההיתר משום דהוי חפצי שמים וכיון שיכול להתיר אגב אמו ע"י ישראל ואינו עושה שום איסור וכמ"ש למה יתירו חז"ל על ידי נכרי ומה לי איסור זה או זה וז"ב:

4והנה גם לפמ"ש הרשב"א והריטב"א שם ושם בשם רבינו יונה לחלק דהא דמחלקי בין שבות דאית ביה מעשה היינו בשבות דנתחדש בו מעשה כגון עשיית כלי או בישול וכדומה בין שבות דטלטול דאין בו מעשה חדשה ע"ש גם כן מיושב הקושי' הנ"ל דלכך התירו ע"י ישראל אגב אימיה משום דכל שאין בו משום מעשה חדשה רק שמרבה בשבילו שוב מותר השבות לצורך מצוה ודו"ק: ובמ"ש בשם הר"ן והריטב"א דריבוי מלאכה ביו"ט אינו רק שבות ולצורך עונג יו"ט הותר יש ליישב דברי רש"י ודברי הרשב"א שהובא ביתה יוסף באו"ח סי' תק"ג גבי ממלאת אשה כל התנור פת והב"י חשב שרש"י והרשב"א חולקים ולפמ"ש יהיו דברים אחדים והרשב"א לשיטתו דריבוי מלאכה אינו רק דרבנן ולצורך עונג יו"ט מותר ואם כן איננו חולק על רש"י ועיין בט"ז שם שכתב גם כן דאינם חלוקים מטעם אחר. ולפמ"ש יתיישב טפי ויש להאריך בזה שם ואכ"מ. איברא דלפמ"ש הר"ן בפ"ב דביצה גבי ממלא נחתום חביות של מים ובחידושי ריטב"א בעירובין שם דיש בו איסור תורה בתוספת בישול ואפייה יקשה קושית התוס' על הבה"ג דע"כ ע"י ישראל מיירי דע"י עכו"ם מותר אף בלא אמו. והנראה בזה דהנה התוס' בפסחים בדף מ"ו ע"ב הקשו דאם אמרינן הואיל אם כן בטלת כל מלאכת שבת דנימא הואיל ומותר לחולה שיש בו סכנה וכתבו דחולה שיש בו סכנה ל"ש ע"ש ולפ"ז שם דמחמין לו חמין אגב אמו והיינו משום דלחיה כל שבעה כשאמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת ומשכחת לה שהיא בתוך שבעה דמעל"ע בעינן ומשכחת לה שעדיין בתוך שבעה כגון שנולד לעת ערב וכמ"ש בתוס' בגיטין שם ובחידושי רשב"א בשבת שם ולפי"ז כיון דעכ"פ אמו כשאמרה צריכה אני מחללין עליה והיא שכיח דתאמר צריכה אני אם כן שוב שייך הואיל וליכא מלאכה דאוריית' ושפיר אמר רבה דנחים ליה אגב אמו דהוא לשיטתו דס"ל הואיל וליכא עכ"פ איסור תורה. ובזה מיושב מה שצוה במעשה ראשונה שם להביא ע"י עכו"ם ולא צוה להחם ע"ג אמו דשם אפשר דכבר עבר המעל"ע דשבעה ושוב אין מחללין ע"י אמו וז"ב. ומכאן תמיה גדולה על התה"ד ואחריו נמשך בש"ע סי' תרי"ז דפסק דביולדת לא אזלינן בתר מעל"ע וסבר דמ"ש התוס' דדוחק לומר דבעינן מעל"ע היינו שס"ל שא"צ מעל"ע וכבר רבים המה ראו כן תמהו דכוונת התוס' היא דדוחק דמיירי שהיה בתוך מעל"ע אבל גוף הדין דצריך מעל"ע אינו נדחה ואף אם נדחוק בלשון התוס' הרי בחידושי רשב"א בשבת שם ובחידושי ריטב"א בעירובין דף ס"ח שם מבואר בהדיא כן לשיטת הבה"ג ומ"ש התה"ד בסי' קמ"ח שם דאף דהרא"ש פרק מרובה כתב כן בהדיא לשיטת הבה"ג מכל מקום בשבת פרק ר"א דמילה כתב תירוץ אחר להבה"ג במחכת"ה אגב חריפותו רהיט ליה דלא כתב שם רק דצ"ל לשיטת הבה"ג דאחר יום שלישי היה דעד יום שלישי מרחיצין להתינוק בעצמו בלי האם אבל מזה לא מיירי כלל ע"ש. יהי' איך שיהי' דברי הבה"ג נכונים וגם שיטת הבעל העיטור כן והוא הוסיף דאף שאר המצות הוה כמו צרכי מילה ומותר ולפמ"ש הדבר נכון בטעמו דגם כל צרכי מצוה חשוב חפצי שמים ומותר:

5והנה הב"י בסי' ש"ז הביא בשם הראבי"ה דאמירה לעכו"ם בדאוריי' שרי כל שיש לו היתר ע"י ישראל לעשותו כגון ע"י בורגנין וכדומה. ולפמ"ש י"ל דכל האיסור משום ממצוא חפצך וזה לא שייך רק בעושה דבר שאינו יכול לעשותו בהיתר כלל אם כן מוצא חפצו בשבת אבל אם יכול לעשותו ע"י היתר אינו מרויח כלל ובכה"ג לא גזרו משום ממצוא חפצך וז"ב. ובזה יש ליישב דבריו אח"כ שכתב דאיכ' למגזר דלמא אתי לאחלופי דרך רה"ר אסור אף בכרמלית ותמה הב"י דגם ברה"ר גופא שרי כיון שיכול למצוא היתר ולפמ"ש א"ש דאדרבא אם עושה בכרמלית יש לטעות דההיתר הוא בשביל דאין איסור בכרמלית כלל ויבא להתיר גם ברה"ר אף במקום שאינו יכול לעשות ע"י היתר ובשלמא ברה"ר כיון שהכל יודעין דאסור וע"כ היה ע"י היתר דאמירה לעכו"ם או ע"י מחיצה לא גזרו ודו"ק. ומעתה נבא לענין דינא והנה בסי' רע"ו מבואר שני הדיעות אם להתיר שבת במלאכה דאוריית' ע"י אמירה לעכו"ם ובאמת שאנן לא קי"ל כן רק בשבות דשבות ואף בזה יש אוסרין וע' בסי' ש"ז סעיף ה' ובשבות דשבות דמותר ודאי אתי שפיר לפמ"ש דאף אם נימא דמלאכה דאורייתא דלחומרא יש שליחות לעכו"ם כדמשמע בב"מ דף ע"א ועיין בשו"ת אא"ז המג"ש בפ"י חלק יו"ד סי' ג' עכ"פ בשבות דשבות ניהו דחז"ל אלמוהו לתקנתם כשל תורה אבל עכ"פ משום מלאכה אין כאן רק משום ממצוא חפצך דבאמת אין בו מלאכה בעצמותו שפיר שרי לצורך מצוה. יהיה איך שיהיה עכ"פ לפ"ז נראה לי ברור דבאם צוה לעכו"ם בע"ש ודאי יש לסמוך להתיר וחילא דילי דהרי כל האיסור היא משום ממצוא חפצך וכבר הבאתי לעיל דדבר דבר אבל הרהור מותר ולפ"ז אם צוה לו בע"ש אף אם נימא דעכו"ם אדעת ישראל עושה מכל מקום כיון דאינו מדבר לו בשבת ואינו מצוה רק שהוא מכין מעצמו עכ"פ לא עדיף מהרהור דמותר בשבת ואף דמובא בסי' ש"ז סכ"ב בהג"ה דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לו לרמוז לעכו"ם באמת שצריך להבין כיון דכתיב ודבר דבר אם כן אינו אסור הרהור ואף דהרהור כדיבור דמי הא גם בזה יש עקולי ופשורי ויש בזה כמה סתירות ובפרט היכא דכתיב דיבור בפירוש ועיין בשו"ת ש"א סי' וא"ו שהרחיב הדיבור בזה ועיין במ"ג בכמה מקומות ומ"ש המ"א שם דבס"ז לא התיר רק דבר שיעשה אחר שבת היינו משום דבשבת לא משכחת לה דהא גם הוא אסור בעצמו לעשות ואף אם היא מותר כגון לחולה וכדומה א"כ כלם מותרים ולמה צריך לרמז לו אבל לעכו"ם אפשר דהרהור מותר ואולי הא"ז אוסר אמירה לעכו"ם מטעם אחר לא משום ודבר דבר ואפשר שחז"ל אסרו גוף המלאכה ע"י עכו"ם מדרבנן אבל לטעמו של רש"י נראה לי דיש מקום להקל ואף דחלילה וחלילה להקל נגד דברי הש"ע ורמ"א מכל מקום בבהכ"נ כיון דיש בו צד מצוה ללמוד ולהתפלל מתוך הספר וגם בבהכ"נ מצוה להרבות בנרות ובפרט בשבת קודש דאין הידור אם ילכו בחשך ובאורים כבדו ד'. וע"כ נראה לי דאם עושים כן אין למחות בידם דיש להם עמודים שיסמכו עליהם וטוב להעלים עין כנלפע"ד והנח להם לישראל. עוד יש לומר בטעם הא"ז דאוסר אף רמיזה משום כיון דעיקר האיסור משום ממצוא חפצך וכיון שגם ברמיזה שייך ממצוא חפצך אם כן לכך אוסר ומה דכתיב ודבר דבר דעת הא"ז דאינו קאי רק במדבר שיעשה אחר השבת דזה מותר ברמיזה ומעתה לענין חפצי שמים אף דדעת הרמב"ם ודעימיה דאסור בשבות אחד מכל מקום ברמיזה אפשר להקל כיון דלא נעשה שליח רק מבעוד יום וי"ל עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד ועכ"פ מה שאוסר המג"א לומר לעכו"ם לקנח חוטמו זה ודאי צ"ע כיון דהרהור היא וגם אינו רק איסור דרבנן דמכבה מקלקל הוא והוי ליה כשבות דשבות דבהרהור ודאי יש להתיר וצ"ע:

6והנה במ"ש למעלה בשם הרשב"א דריבוי מלאכה בשבת אסור מן התור' דאף דבחולה דוחה פיקוח נפש אבל אינו רק דיחוי ולא היתר הנה באמת מחלוקת הפוסקים היא בזה כמ"ש למעלה ולפענ"ד נראה ראיה דאינו רק דרבנן מהא דכתב רבינו בפ"ד מעיוה"כ הלכה ד' היה כה"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותו במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי מקוה עד שתפיג צינתן והדבר תמוה דהא במשנה ס"ל לרבנן דמחמין מים חמין ור"י אמר דמלבנין עששיות של ברזל ומשמע דרבנן לא ס"ל התקנה הלז ומדוע בחר הרמב"ם בדברי ר"י אחרי שחכמים נחלקו עליו וכבר תמה בזה במים חיים להפר"ח ומ"ש האחרונים דרבינו ס"ל דשתי התקנות הם אמת באמת בירושלמי מבואר דרבנן לא ס"ל לדר"י ע"ש. אבל לפענ"ד נראה דבאמת חשו שמא ירבה במים חמין ולפי זה כיון דריבוי בשיעור אינו רק דרבנן אם כן אף דחיישינן שמא יערב כל כך מים חמים שהוחמו מבעוד יום במה שא"צ והוה טלטול שלא לצורך מכל מקום כיון דאינו רק דרבנן בחולה לא גזרינן ולפ"ז הא רבינו כ' זקן או חולה ובש"ס לא נזכר רק זקן או אסטניס ואם כן בחולה שפיר ל"ח לזה שמא ירבה וכתב רבינו גם זו התקנה משא"כ בש"ס דמיירי בזקן או איסטניס דאינו חולה ובכהאי גוונא לא חשו שמא ירבה בשיעור וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הלחם יהודה בהא דאמרו בסנהדרין דף ח"י דאין מושיבין כה"ג בסנהדרין משום הצינה ופירש"י שיהיה קר לו ביוה"כ לטבול במקוה והתוספות הקשו דהא מחמין לו חמין וע"כ דחו פירש"י והרמב"ם בהלכות קה"ח נראה דפירש כרש"י ויקשה עליו קושית התוס' ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי דהא דחשו שמא ירבה בשיעורין היא דוקא בחולה דכיון דהותר בשביל חליו הוי אמינא דמותר להרבות אבל באינו חולה לא חיישינן לשמא ירבה ולכך במשנה דמיירי בזקן או איסטניס שפיר לא חשו שמא ירבה דמה"ת לטעות משא"כ הרמב"ם דנקט חולה ובחולה חיישינן שמא ירבה וא"כ רבנן דלא ס"ל תקנתא דר"י שפיר אין מושיבין כה"ג בצנה שמא יהיה חולה ולא יהיה מותר לו להחם חמין. הן אמת דקשה לי טובא לפי מה שהבין הרא"ש והטור או"ח סי' שכ"ח בדברי רבינו שאף בחולה שאין בו סכנה מותר לישראל לעשות שבות בשבילו ואם כן יקשה למה הוצרך רבינו לומר משום דאין שבות במקדש ות"ל דכיון דהוא חולה מותר לעשות בשבילו וא"ל דזה הטעם קאי על זקן שאינו חולה דבזה יקשה כיון דאינו חולה מותר לערב מים חמין כמ"ש ומכאן ראיה ברורה להבנת ב"י בדבריו שבדבר הנסמך על איסור תורה אסור לישראל לעשות ועיין ט"ז שם ודו"ק:

7והנה דרך אגב אציג הנה מ"ש לי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י להקשות בעירובין דף ס"ח מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת וע"ז הקשה לפמ"ש רבינו בהלכות ק"פ פ"ו הטעם דלא דחי מפני שיום שמזין עליו אינו יום הקרבן ואם כן אין ראיה לכאן דהיא יום המילה וכתב שצע"ג לדעתו. ולפענ"ד לק"מ דבאמת זה אינו טעם רק למה שלא ידחה עשה שיש בו כרת ועל זה אמר דכעת אינו המצוה אבל אם היה כעת המצוה כגון בהזאת תרומה וכן הזאת כהן אין מזין עליו ביום השבת כמבואר בפסחים דף ס"ט וביומא דף ז' וא"כ שפיר אמר דהזאה אינו דוחה שבת אף שהיא מצוה ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא דנימא שאני הזאה דיש בו משום שתי שבותים שבות דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר ומשום מתקן וכפירש"י בריש פרק אלו דברים משום מתקן ומשום שמא יטלטלנו ד' אמות ברה"ר כדאמרו בדף ס"ט שם משא"כ חמין ע"י עכו"ם דאינו רק משום שבות אחד וע"כ דק"ל מהזאה דק"פ ואינו ביום הקרבן דבזה לא שייך מתקן שאין התיקון בא תיכף באותו יום ובכה"ג ל"ש משום מתקן כעין מ"ש התוס' בשבת דף ק"י דכל שאינו בא התיקון מיד לא שייך מתקן וכ"כ האחרונים על מ"ש הרמב"ם לענין הפרשת תרומות ומעשרות שני טעמים משום מתקן ומשום שמא יכתוב דנ"מ במקום שאין התיקון בא מיד וכגון שהפריש ת"ג ולא הפריש כל המעשרות דלא נתקן עדן לגמרי ואם כן שוב קשה קושייתו של אבי מורי הגאון. עוד ק"ל דבשלמא בהזאה מהראוי שלא לדחות דכיון דע"כ צריך שיזה עליו איש אחר ולדידיה שייך החשש שמא יעבירנו ולמה יעבור הוא בחנם על שבות ואף דניחא ליה לחבר ליעביד איסורא זוטא ואומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך היינו במקום דלא פשע חברו וכאן פשע חבירו שלא היה לו להתטמא משא"כ במילה דאשתפוך חמימיה מה פשע התינוק או האב ואם במה שקרה שנשפך החמימי ושפיר אמרינן דמשום מצות מילה ושיכנס לתחת כנפי השכינ' ויתיהד התירו השבות ועיין תוס' בשבת דף ד' ובמ"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט וכמעט כל החילוקים שייך גם כאן שגם כאן כל ישראל זוכים במה שמוהלים התינוק ושאר החילוקים שייכים גם כאן דוק ותלמוד. וצ"ל דהזאת טומאת מת במקום שעשה מצוה בטומאתו וכגון שנטמא למת מצוה וכדומה טומאת קרובים ששם לא פשע ואפי' הכי אינו דוחה. ובזה מיושב גם קושי' הראשונ' דבזה ל"ש שני שבותים דהשבות דתיקן לא שייך לגבי המזה רק שבות דטלטול ואף דרש"י כתב בר"פ אלו דברים דהזאה אסור משום דמחזי כמתקן גברא צ"ל דמה שמתקן האדם זה איכא איסור אבל המזה אין בו רק משום שבות דטלטול ואם כן ל"ק קושייתי די"ל דקיל משאר הזאות ומכל מקום לא שייך שני שבותים. הן אמת דלפמ"ש הר"ן דלכך לא גזרו במילה שמא יעבירנו להסכין מרה"ר משום דלא כ"ע טרידי ביה רק המוהל אם כן היה מקום לומר דע"כ לא אמרינן דהזאה משום שבות דשמא יעבירנו רק בטמא מת שחל י"ד שלו להיות בשבת והוא יום שביעי לטהרתו אבל בי"ג שחל להיות בשבת דאז לאו כ"ע טרידי בהזאה שאין עדיין זמן ק"פ וכן לשיטת הרמב"ם דטמא מת שחל שביעי להיות ביו"ד אין שוחטין עליו ואם כן לא הכל טרודים זולתי מי שחל שביעי להיות בי"ג ואם כן ל"ש רק שבות אחד דמחזי כמתקן וצ"ל דאף בכה"ג שייך מחזי כמתקן. ובזה יש ליישב קושית הרמ"ז שרש"י פירש במשנה דאלו דברים טעם אחר. ולפמ"ש י"ל דרש"י פי' במשנה בטמא מת שחל שביעי בי"ג ובדף ס"ט פירש משום הזאה בכל הזאות שהם בזמנו בשבת. ובזה יש ליישב קושית הבית יעקב סי' ס"ח שהקשה דלמה לא אמרו במגלה בטעמא דרבה דה"ט דהזאה ולפמ"ש לא פסיקא מילתא דפעמים שיש בהזאה משום טלטול ודו"ק:

8והנה במ"ש ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דאין בו מעשה כבר כתבתי פירוש הבה"ג דהיינו דאמירה לעכו"ם אין בו מעשה והפוסקים דחו דבריו ולפענ"ד ראיה ברורה לדבריו מהא דאמר ר"י בפסחים דף ס"ו דמותר להקדיש פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט וכן פסק הרמב"ם פ"א מק"פ וראיתי בטורי אבן בחגיגה דף ט"ז שהקשה דא"כ למה לא הותר לסמוך ביו"ט משום שבות הא כשם דמותר להקדיש אף דאפשר מאתמול כל דקבוע לו זמן ומכ"ש שמותר לסמוך גם כן ע"ש שנתעצם הרבה בזה ולפמ"ש שאני שבות דאמירה בפה להקדיש מסמיכה דהיא מעשה בידים ובאמת אף להפוסקים דס"ל דאמירה לעכו"ם אסור היינו דשם עכ"פ דעכו"ם עושה מלאכה אבל כאן ההקדש אינו רק שבות דאמירה גרידא שבות כזה קיל ומותר ובזה אין צורך לכל החילוקים של הטורי אבן שם ע"ש שהוליד מזה תולדות ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

9והנה במ"ש למעלה דברי רש"י דממצוא חפצך אינו רק איסור דרבנן כמ"ש רש"י בע"ז דלכך אמירה לנכרי שבות הנה מצאתי ביריאים מצוה ק"ב בדיני מכבה שכתב בתוך דבריו דאף דנימא דלהשכיר פועלים היא מן התורה משום ממצוא חפצך וזה תימה ואף דהיראים לשיטתו דסבירא לי' דאמירה לנכרי אסור מן התורה כמ"ש במצוה קי"ג והיא שיטת הסמ"ג המובא בט"ז או"ח סי' רמ"ב ובאמת שכלם דחו דברי המכילתא וכתבו דאינו רק אסמכתא ועיין רמב"ן פ' בא שהשיג על רש"י מכל מקום מה שהוסיף היראים דשכירות פועלים דאסור משום ממצוא חפצך והיינו אף ששכרו לעשות בחול ג"כ אסור מן התורה וזה ודאי תימה וצע"ג:

10והנה אחר שנים רבות תמהתי לשיטת רש"י דשבות דאמירה לעכו"ם הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר תמהתי דהרי הה"מ פכ"ג משבת הלכה ה' גבי מחשבי חשבונות של מצוה כתב הה"מ וזה לשונו: ודע שלא הותר שום שבות בשביל עסקי רבים לא אמירה לעכו"ם ולא שבות אחר לבד הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה שאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים אבל אמירה לעכו"ם במלאכה וכ"ש שבות אחר ע"י ישראל ודאי לא וזה מוכרח בגמרא ומבואר בדברי רבינו עכ"ל והובא במג"א סי' ש"י ס"ק י"ב ובאמת שהדבר ברור דהרי לא מצינו שהותר לצרכי רבים לומר לעכו"ם שיעשה מלאכה ולפי"ז יקשה לשיטת רש"י דגם אמירה לעכו"ם הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר ואם כן למה לא הותר השבות הלז. ובאמת ששיטת הבעל עיטור והבה"ג דשבות דאמירה לעכו"ם הותר לדבר מצוה ואולי היא מה"ט אבל כל הפוסקים דחו זאת וצ"ל דשאני אמירה לעכו"ם שיש איסור משום ממצוא חפצך ודבר דבר שע"י הדיבור מוצא חפציו שנעשה איזה מעשה מה שאין כן בהני דהותר לדבר מצוה או לצרכי רבים אין בהם רק משום ודבר דבר. אבל אכתי צ"ע שגם כל אלו שהותרו היא משום דחפצי שמים מותרין ודוקא חפציך אסורים וא"כ נקרא גם כן ממצוא חפצך ואולי יש לחלק ששם אינו מוצא חפיציו רק בדיבור בעלמא ולא שנתחדש איזה מעשה משא"כ בכל דאמירה לעכו"ם נתחדש איזה מעשה ועכ"פ מה יקר בזה חילוקו של הרר"י שהובא בחידושי רשב"א בשבת דף ק"ל שמחלק בין שבות דאית ביה מעשה היינו שנתחדש בו איזה מעשה חדש כמו שחיטה ואפייה ובישול ובין שבות דלית ביה מעשה כגון הוצאה וכדומה והיינו משום דמה דאית ביה מעשה היא מקרי ממצוא חפצך מה שאין כן בלית ביה מעשה ודו"ק היטב:

11והנה בהיותי בכפר טריסקאוויץ בשנת תרי"ב ה' חקת למדתי דברי התוס' בגיטין דף ח' ע"ב ד"ה אע"ג ודוחק לומר דמעל"ע בעינן והא עובדא הוה תוך זיי"ן של מעל"ע וכוונתם דלעולם י"ל דמיירי ע"י ישראל והא דשרי אגב אמיה הוא משום דמיירי בתוך מעל"ע של שבעה והיינו אף שהיה יום שמיני ללידתה דהרי היה קודם המילה מכל מקום לא היה עדן מעל"ע של שבעה ובכה"ג מותר לחלל אגב אמיה דהיא בתוך שבעה ועיין מהר"ם לובלין שפירש בהדיא כן אבל מאוד תמהני דהרי אמרו לשיילה לאימיה ואי אמרה צריכה נחים ליה אגב אמיה והרי תוך שבעה א"צ לומר צריכה אני רק בסתם מחללין עליה ורק אי אמרה א"צ לא מחללין וזה החילוק שבין שלשה לשבעה כמבואר בטוש"ע או"ח סי' ש"ל ואם כן למה צריכין לשיילה ויותר תימה שלשיטת הבה"ג כתבו בהדיא דנחים ליה אגב אימיה נוקמא תוך ז' ואמרה צריכה אני והיא תימה דלמה צריכה לומר צריכה אני תוך ז' הלא אף בסתם סגי. ולכאורה רציתי לומר דכיון דאינו מבואר רק משלשה ועד שבעה אם כן יש להסתפק אי מעל"ע בעי או לא ואם כן אף דנימא דבעי מעל"ע היינו דוקא באמרה צריכה אני דבלא אמרה רק מסתמא די בשבעה אף שאינו מעל"ע ולא מחללין שבת וז"ש ודוחק לומר דמעל"ע בעי והא הוה עובדא תוך זיי"ן של מעל"ע היינו שזה דוחק לפרש דצריך מעל"ע ולכך בעי שתאמר צריכה אני ולכך לבה"ג דס"ל בשבות דאמירה לעכו"ם אפי' באיסור תורה מקילין אם כן ע"כ הך דנחים ליה אגב אמיה מיירי ע"י ישראל דאי ע"י עכו"ם שבות שרי ולא צריך אגב אמיה וע"כ ע"י ישראל ובתוך שבעה והיינו שלא היה מעל"ע ומיירי כשאמרה צריכה אני וז"ב ועיין בתה"ד ובש"ע או"ח סי' תרי"ז שכתב בהדיא כן דלבה"ג משמע דס"ל דבעי מעל"ע אבל התוס' כתבו שדוחק לומר כן וכן קבע בש"ע. ובאמת שכל האחרוני' תמהו די"ל דהכוונה בתוס' שזה דוחק לומר דהיה המעשה בתוך שבעה של מעל"ע אבל מעל"ע בעי לכ"ע ועיין לדו"ז בישועת יעקב שם שדחה דברי הש"ע ולפמ"ש הדבר מוכרח כהבנת התה"ד דאם נימא דמעל"ע בעי לכ"ע אם כן יקשה למה צריך לשיילה לאמיה והא עד שבעה א"צ לשאול לאמו וכמ"ש וגם בפשטת הדבר מבואר כהבנת התה"ד דבשלמא אם נחלקו לענין דינא אי בעי מעל"ע שפיר כתבו התוס' להוכיח דשבות דאמירה לעכו"ם אסור באיסור תורה דדוחק לחדש דין דבעי מעל"ע והיה בתוך מעל"ע דמי מכריח אותנו לחדש זאת ולכך לבה"ג דס"ל דשבות שרי אף באיסור תורה אם כן ע"כ דס"ל דמעל"ע בעי ואם כן יפה פירש אבל אם נימא דזה פשוט דצריך מעל"ע רק דהדוחק הוא לפרש דמיירי שם דהיה תוך מעל"ע אם כן למה לפירוש הבה"ג אין זה דוחק והתוספות דחו פירושו מכח דאסור להרבות ולמה לא כתבו דדוחק הוא שמיירי שהיה תוך מעל"ע אלא ודאי שזה אינו דוחק רק שדוחק לפרש דבעי מעל"ע ואם כן הבה"ג ע"כ דס"ל דבעי מעל"ע ואם כן אין שום דוחק בפירושו וז"פ וברור וכן הבין מהר"ם מלובלין בפשיטות דבה"ג הוא דס"ל דבעי' מעל"ע וכ"כ בפ"י בפשיטות בביאור דברי התוס' ומה שרצה לפרש שם דמיירי בתוך שבעה ושלא לצורך מילה והיא תימא דמלבד דזה ודאי דלא היו מרחיצין רק קודם המילה כמבואר בהתחלת דברי התוספות וכ"ה בטוש"ע סי' של"ח אף גם דכפי הנראה הבין שמיירי ע"י עכו"ם וזה תימה דבתוך שבעה מחללין על אמו ע"י ישראל וע"כ מחוורתא כמ"ש לבסוף אבל לא הרגיש שכן הבין התה"ד ומהר"ם לובלין ז"ל. והנה לכאורה רציתי ליישב מה שהקשיתי דלמה אמר שבשביל לאמו דהרי אמר ליה ר"מ אמו הא קא אכלה תמרי א"ל אימור תונבא קא נקטה והט"ז סי' ש"ל ס"ק ה' הקשה דהא ביולדת ל"מ אף שאכלה צונן וכתב דמיירי לאחר ג' ובאמת ע"כ מיירי לאחר שלשה דהרי היה צריך חמין למולו כמ"ש התוס' כאן וכמ"ש בגליון שם ועכ"פ י"ל דמשום הכי אצריך רבי לשיילה דהרי גם היא ידעה שאכלה תמרי ולכך בסתם ל"מ רק אם תאמר דצריכה ור"מ שאל דמה מועיל שתאמר צריכה כיון דראינו שא"צ בודאי והוה כאמרה א"צ בבירור וע"ז משני דתונבא בעלמא נקטה ואם כן הוה כסתם ואם אמרה צריכה אני מחללין ודו"ק היטב ואם כן כל שמיירי בתוך שבעה של מעל"ע ובעי מעל"ע אתי שפיר ודו"ק:

12והנה לפמ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו דכל מלאכת שבת לשתרי הואיל והיה חולה היה שרי וכתבו דחולה מסוכן לא שכיח ולפ"ז כאן שהי' יולדת ואי אמרה צריכה מחללין אם כן שייך הואיל ואם כן למה אמרו נשיילה ונחים אגב אמיה ולפמ"ש י"ל דכיון דאכלה תמרי אם כן עכ"פ ל"ש דתנקיט תונבא ואסור לחלל בשבילה ולא שייך הואיל. ובזה מיושב מה שהקשו על הבה"ג דהא אסור להרבות בשביל הקטן ולפמ"ש אתי שפיר דכל שמחללין בשביל אמו דהי' תוך שבעה שוב שייך הואיל ודו"ק היטב. מיהו מ"ש לתמוה על הפ"י והט"ז ראיתי אח"כ שכוונתם לתוך ז' אחר המילה דהיינו אחר ג' שכבר נתרפא ממילתו ועיין סי' של"א ס"ט וא"ש דבריהם: